להרה

היי הרה! וכן זה מנחם אותי לדעת שיש עוד אנשים לדעת שכנראה זה מין טפוס התנהגות מסויימת. אבל משום מה אני לא מצליחה להמשיך הלאה,אני מרגישה משהוא בתוך תוכי חוסם ומתעקש כאילו הוא מתגבר עליי, רשמת לי שזה תלוי בידיים שלי איך בדיוק אני באמת רוצה לשכוח מימנו. ולא לעשות מימני צחוק כמו לרדוף אחרין למקום יציאה שהוא מבלה בו, נראה לי שהוא לא טיפש והוא יודע שאני כל הזמן מגיעה לשם למענו. אבל אני מרגישה מכורה כבר... מה עליי לעשות ? ולמה אני תמיד מתאהבת באנשים האלו? תודה דנה

כשכתבתי שזה בידיים שלך, לא התכוונתי ספציפית למקרה הנוכחי, אלא ככלל - האחריות לחיים שלך היא בידיים שלך... בסופו של דבר, בתוך מסגרת המגבלות האובייקטיביות והסובייקטיביות של החיים של כולנו, יש לנו מקום לתמרון, ואנחנו אחראים על איך שהחיים שלנו נראים. למשל - אדם שבעקבות מחלה (שאינה בשליטתו) מתעוור בהדרגה עד כדי עיוורון מוחלט. יש לו שתי אפשרויות בסיסיות: הוא יכול להחליט שבזה הסתיימו חייו ולא להתמודד עם המחלה והעיוורון. ומצד שני, הוא יכול להתאבל על אובדן הראיה, אבל להחליט להמשיך הלאה למרות זאת, ולא לתת לזה לקבור אותו בעודו בחיים. את מבינה את הכיוון אליו אני חותרת? ההחלטה איך לחיות את החיים שלנו - על הטוב והרע שבהם - היא שלנו בלבד. אנחנו יכולים להיכנע לחולשות ולחסרונות שלנו (כי לכולם יש כאלה!). ואנחנו יכולים להכיר במוגבלויות שלנו אבל ללמוד ולחזק את הצדדים הטובים שלנו, את הכשרונות שלנו, את התכונות החיוביות שלנו וכו'... ולזה אני מתכוונת כשאני כותבת שזה בידיים שלך. ולגבי מה ששאלת בסוף - על זה כתבתי בתשובתי הקודמת, שלא יהיה נכון לנתח את הנושא לעומקו על-גבי הפורום, ובטח שלא לשלוף לך תשובות מן השרוול משום שיכולות להיות הרבה סיבות לכך שאת חוזרת על דפוסים שאינם מועילים לך ואף פוגעים בך, ומסגרת של פורום אינה המסגרת המתאימה לבדיקה וחקירה מעמיקה.