בעיה

היי, אני רוצה לנסות דרכך לשפוך אור על מצבי ולדעת מה יוכל לשפר את הרגשתי היומיומית הכל מתחיל מהעובדה שהחינוך שהועבר אלינו היה של אחדות ואהבה בין כולם.. הכל היה טוב - קשר מצוין בין האחים,פרנסה וכסף בשפע , נסיעות,וכו.. בכל בעיה שצצה כולם היו יחד וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. כיום,המצב גרוע הרבה יותר.הוריי התגרשו,היתה מפלה כלכלית,שניים מאחיי לא מדברים,יש סכסוך קשה עם אחד מהגיסים,להוריי גילו כמה בעיות רפואיות לא קלות בכלל,אחי בן 40(סכיזופרן) לא נשוי,מובטל ומאוד בודד. ובקיצור,היריעה קצרה מלהכיל את המכות שנחתו עלינו בזו אחר זו(לא ניתן להתעלם מתאונה קשה שלי שעברתי מה שמוטט לגמרי את כולנו). אולם..למרות הכל,כולם מנסים להיות חזקים ולמצוא קצה אור שיחזיק אותנו שפוייםץ בכל פעם שיש לי אפשרות אני מזמינה את כולם לערבי חג..לסופ"ש..וכך אני מנסה בכוחות מאומצים לעודד את הרוח של כולם. זה כמובן גוזל ממני הרבה אנרגיות כיוון שגם אני בתחילת דרכי.אין לי בית/רכב משלי ואני נשואה טריה.אין לי תעסוקה שמכניסה משכורת כזו גבוהה שיכולה לאפשר לי לתת כסף ולעזור כלכלית למרות שהייתי רוצה בזה מאוד. הבעיה שלי..היא איך ניתן לחיות את חייך כשמסביבך יש רקע כזה קשה ועצוב? מאוד קשה לי להשלים עם המצב ביחוד לאור טוב הלב של כולם והרצון העז להביע אופטימיות למרות הכל. מכל עבר,יש בעיה.ולא קלה.ושוב,צריך לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. השאלה- עד מתי? אני פוחדת להשתגע מכל המצב.כי בכל פעם שאנחנו "מדלגים" על משוכה באה אחרת. רוב העזרה מגיעה בשלב הזה ממני ומאחי הקטן שלומד לתואר ראשון. כואב לי עליו.למה הוא צריך בתור סטודנט לארח משפחה שלמה ולדאוג חלילה שאמא לא תישאר לבדה בשבתות? כך הוא נקרע בדיוק כמוני...והדבר מאוד מעיב על חיינו הפרטיים. יתכן והייעוץ יהיה לכיוון הניתוק והתרכזות בחיינו הפרטיים אך איך? ניתן לעשות זאת? כשלי היתה בעיה כולם היו סביבי ועזרו ונתנו את כל כולם והיום ? כשהמצב התהפך אקח רגליי ואעזוב? אני לא מצליחה לחשוב על דרך להיות לבד וביחד. לחשוב על חיי נטו? דבר שלא קרה מעולם. גם כשאני קונה משהו זה תמיד בצל של השאלה: אולי אקנה גם לאמא/אבא/אחי וכו.. כשאני נוסעת לנופש עם בן זוגי ברקע עולה עצב עמוק שהם לא זוכים לטיפה הנאה.. בצורה הזו אני מרגישה תמיד מיוסרת,עם כאב עמוק שלא ניתן לפורקן כי הוא תמיד ישאר שם... לעיתים,אני נשברת ופורצת בבכי.להשתחרר...לדבר...לנסות לעכל את הכעס... אני חשה שבאיזשהוא מקום אני חיה ולא חיה.כי אני לא נהנית מכלום ומאוד שלילית לגבי גורל החיים. קשה לי עם המצב. עם ניסיון ההשלמה שלא משנה כמה תהיה טוב יתכן ולא ילך לך בחיים. וזה מה שיש.בלתי ניתן לשינוי. אני רוצה לצאת מבועת הכאב.לא ממש מאמינה שיתכן מצב כזה כי העובדות מדברות בעד עצמן. מה לדעתך..יעזור לי לשפר את התחושה הקשה בה אני חיה?? תודה רבה.

היי לך, לא, הכיוון עליו אני חושבת אינו כיוון של ניתוק והתרכזות בעצמך ובנישואים שלך בלבד. אני מהרהרת דווקא בכיוון של מציאת דרך ביניים, כזו שלא תנתק אותך ממשפחתך מחד, אבל גם לא תגרום לך לאבד את עצמך לחלוטין בתוך המצוקה המשפחתית הכללית. אני מבינה שגדלת במשפחה שבה הערכים של הדדיות, עזרה, שיתוף ואהבה משפחתית הם הערכים הבולטים. אבל אותם ערכים שעיצבו אותך להיות מי שאת היום, הם הערכים שבמובן מסוים גם כובלים אותך (אל תביני לא נכון, זו לא ביקורת. לחלוטין לא!). אומרים שצרות באות בצרורות. זה אולי פתגם חביב, אבל כשזה מתבטא במציאות, זה כבר הרבה פחות חביב. ובמובן מסוים זה נכון - לדברים יש נטיה להשתבש בבת אחת, ואנחנו מוצאים את עצמנו, לעתים, חסרי אונים נוכח המכות שניחתות עלינו ברצף. אבל לפעמים קל יותר להתמודד עם מפרידים בין הבעיות (למרות שכולן קשורות למשפחה, במקרה שלך), ובוחנים כל אחת בפני עצמה. לפעמים מגלים, בצורה כזו, שבעוד שיש מצוקות שלא ניתן לפתור בקלות, עם אחרות כן אפשר להתמודד. ציינת שהורייך התגרשו, למשל. זו החלטה שלהם, בינם לבין עצמם. זה לא משהו שאת יכולה לשנות, למרות הצער שכרוך בפרידה שלהם. זה מקרה שבו את לא צריכה לקחת על עצמך אחריות למה שקרה. הם אנשים בוגרים שמאמינים שהם עשו את מה שנכון עבורם. מפלה כלכלית של מי? של ההורים? שנגרמה כתוצאה מ...? כמה אחים אתם בסה"כ? ובת כמה את? מה גרם לכך ששניים מאחייך לא ידברו? עבר ביניהם חתול שחור, או שזו תוצאה של משהון נרחב יותר? ואני מבינה שלך, כאחותם, קשה עם המצב הזה. אחרי הכל קיימת הציפיה, שדווקא עכשיו כשהמצב לא קל, הם יתעלו מעל עצמם ויתפייסו. מעבר לכך, שניהם אחים שלך, ונתק בין אחים זה דבר קשה עבור שאר בני המשפחה. אבל, למרות הקשיים הללו, אין לך מה לעשות כדי לשנות את זה. אני מניחה שניסית לדבר איתם, ואולי גם לסיים את הנתק הזה ביניהם. ואם אכן עשית זאת, אין לך מה לעשות יותר בשלב זה, אלא אם הם יפגינו נכונות לשנות את המצב. ואפשר להמשיך ולעבור כך על כל אחד מהדברים שציינת... זה רק היה נסיון להמחיש את הדברים, על-סמך הפרטים שנתת. את לא יכולה ואמורה לקחת על עצמך את כל הבעיות של בני משפחתך. תבדקי מה את מסוגלת, בלי שזה יזיק לך (פיזית ונפשית). נכון, קשה לחשוב שבזמן שאת נופשת או עורכת קניות, אולי מי מהם היה נהנה מזה בדיוק כמוך. אבל את זקוקה לחופשות הללו, ואת בהחלט צריכה לערוך קניות כשזה עומד על הפרק. הרי בין אם תצאי לחופש או לא (או תערכי קניות) המצב של יתר בני המשפחה לא ישתנה, נכון? גם אם תהיי בחופשה ותייסרי את עצמך על כך שהם לא שם איתך, זה לא ישנה את המצב, אלא יהרוס לך את מעט הזמן שיש לך עם בעלך כדי לנקות את הראש. זו בעיקר שאלה של מינונים. לא, אני לא חושבת שאת צריכה או אמורה לקחת את הרגליים ולעזוב דווקא עכשיו. אני כן חושבת שכל זמן שאת מרגישה צורך לעזור (ויש לך את היכולת לכך), תתני כמה שאת יכולה. והדגש הוא על "כמה שאת יכולה" בלי שזה ימוטט אותך כלכלית, פיזית ונפשית. כדי שתוכלי להמשיך ולהיות שם עבור בני המשפחה, את חייבת לפרגן לעצמך מדי פעם זמן שהוא שלך עם עצמך (או שלך עם בעלך), להתנתק לזמן מה מהצרות של כולם ולטעון את המצברים של עצמך. רק ככה תוכלי להמשיך לתפקד - הן עבור עצמך והן עבורם. הרה.