היי הרה
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
קיבלתי במכללה באחת הכיתות ציון בינוני. התבאסתי עד עמקי נשמתי ...וזה עמוק...קיבלתי יעוץ טכני נפלא לגבי מה לעשות ,ואחרי הכל הלכתי לספר לאימי . עכשיו אמא שלי, עם כל הכבוד שאני רוכשת לה, ויש כבוד, היא הבן אדם האחרון שצריך לשתף אותה בכאב לב. היא ישר נכנסת לדיכאון ועצבים מדבר כזה, בעוד שאני מתאוששת. אז, עכשיו, יש לך שתי צרות ממני במכה. כבר לא עזר לי שניסיתי לספר לה על הדברים הנאים שקניתי או כלום. מקווה שגם היא תתאושש. אפשר לחשוב שאני ילדה קטנה. היא בעצמה אמרה לי שלא הייתי צריכה לשתף אותה. כשהיא מתקשרת לשאול מה שלומי, שאומר בצורה כללית רק אם הכל בסדר. לומר הכל בסדר אלא אם כן אני מצוננת או משהו בסיגנון. בכל אופן חלק מהציון הנורא שקיבלתי היה כי לא כתבתי עם מספיק פסיקים ונקודות בסופי משפטים אז מעכשיו אני שולחת אלייך רק מכתבים מפוסקים היטב . הילה, בדיקי !
אני לא יודעת איך את מגדירה "ציון בינוני". לומדים איתי חבר'ה, שבשבילם לקבל 88 זה כבר לא מספיק טוב... כך שההגדרה היא סובייקטיבית למדי. עושה רושם שאמא שלך טיפוס רגיש למדי, ואולי אפילו מדי :-) זה קצת מתסכל, כי לשתף את ההורים בדברים זה משהו שצריך לבוא בטבעיות (לשני הצדדים). אבל אם ממש קשה לה, ושתיכן מודעות לזה, תנסי לצמצם במידע הפחות חיובי שאת חולקת איתה. והכי חשוב - ציון זה לא סיבה למצב רוח מדוכא. ברור שהשאיפה היא להצליח כמה שיותר, אבל לפעמים מצליחים גם קצת פחות מהמצופה.
