מה דעתכם?

אתמול הגעתי, אני חושבת, לשיא הכעס שהיה לי על בעלי, בכל השנים שאנחנו ביחד. הוא הלך להצביע בפריימריס (הוא חבר מרכז מפלגה) עד כמעט 1 בלילה, וזה כשהוא יצא מוקדם בבוקר לעבודה ומשם נסע לפריימריס. אני אמרתי לו שנורא קשה לי עם 3 ילדים קטנים (שהקטן בן 4 חודשים) והוא אמר לי - "אני לא חייב לך שום דבר", כמובן בכעס, וכל זה בתגובה להערות שלי לגבי זה שהוא מרשה לעצמו תחביב כמו פוליטיקה כשאנחנו כאן מתמודדים עם 3 ילדים קטנים וקשים לשליטה. ישבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי שזהו, המשפט הזה עשה לי פשוט מהפך מחשבתי. לא בגלל שהוא אמר את זה, הרי כולם אומרים דברים כשהם כועסים. אלא פתאום הבנתי איזה אדם אגואיסט חי לצידי, אדם שלא מוותר על שום דבר מהרצונות והשאיפות והפעילויות שלו, (ויש לו המון המון כאלה) ומצד שני סירב לגור ליד אמי שיכלה לעזור לי בגידול הילדים (סירב בגלל רצון לשליטה עליי). ואילו אני וויתרתי ומוותרת כל הזמן על כל ביטוי עצמי למרות שגם לי יש הון אנושי לא קטן, השכלה, כישרונות וכולי. פתאום אמרתי לעצמי שהאדם הזה נמצא בחיי רק בגלל שיש לנו ילדים ובכל זאת קשה לגדל אותם לבד (למרות שהרוב הגדול נופל עליי, הוא בכל זאת שם כדי לעזור לפני כל התמוטטות פיזית שלי). ואם לא היו לנו ילדים אני כבר מזמן לא הייתי איתו. ואם היתה לי עזרה משמעותית בגידול הילדים אז כבר לא הייתי צריכה אותו. כי כל השנים האלה הוא כל הזמן הקניט אותי ואת משפחתי (לאוזניי בלבד), נתן לי להרגיש קטנה ולא משמעותית , כעס עליי כשלא עמדתי בקצב המטורף שלו, ואני פתאום שואלת את עצמי למה זה מגיע לי. בילדותי גדלתי כמו נסיכה עם כפית כסף בפה, משפחה מאוד חמה ומפנקת (עד היום) ולעבור ממצב הכזה למצב שלי היום, זה נורא קשה. אז עשיתי החלטה שגויה לפני יותר מעשור...האם אני חייבת להשאר ולסבול? אשמח לשמוע דעות ...

היי דנה, כניסה למסגרת זוגית והקמת משפחה אינן מהוות הצדקה לביטול מוחלט של העצמי או לויתור על כל הדברים שאוהבים. נשמע שאצלכם נוצר מצב של קיצוניות; את מוותרת על הכל בעוד בעלך אינו מוכן לוותר על שום דבר. זה לא הוגן לבוא ולומר לו: "תוותר על הפוליטיקה". מה שכן הוגן זה לשבת ביחד ולהחליט, איך אפשר להסתדר ככה שהוא יוכל להמשיך ולהנות מהתחביבים שלו, אבל בלי לפגוע ביחידה המשפחתית. בתוך דיון כזה את צריכה להחליט במה את רוצה להשקיע זמן שיהיה רק שלך, לתחביבים/עיסוקים שמעניינים אותך. אי-אפשר לחיות בזוגיות שמבוססת אך ורק על סיפוק הצרכים של צד אחד, שבא על חשבון הצד השני. הילדים של שניכם, מה שאומר שגידול הילדים הוא משימה משותפת (לא משימה במובן הטכני של המילה!) של שניכם. גם השמירה על הזוגיות כזוגיות טובה ונעימה צריכה להיות של שניכם; את לא יכולה להחזיק זוגיות כזו עבור שניכם. יש סיכוי שבעלך יסכים להקדיש זמן לטיפול משפחתי? עושה רושם שהדברים שכתבת כאן הם רק חלק סימפטומטי של בעיה קצת יותר מורכבת בזוגיות שלכם וחוסר התקשורת שביניכם. כבר נאמר שצריך שניים לטנגו, ואם את רוצה לשמור על היחידה המשפחתית, הוא יצטרך להחליט אם זה מה שגם הוא רוצה, ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה. שבת שלום, הרה.