קרבה - ריחוק

שלום רב, אני פונה בשאלה שמציקה לי. כולנו זקוקים למגע חברתי ולאנשים שיקשיבו וידברו איתנו... אולם מה שלי קורה זה דבר כזה - אני משתדלת להתחמק מחברים כי אני לא סומכת עליהם ויודעת שהם מחפשים לרוב את האינטרס,לדעת היכן אתה עומד ואיפה הם ביחס אליך. נשמע שלילי אך נראה לי מאוד מציאותי... לכן,אין לי כוח נפשי להתמודד עם אותן תהיות שמא דיברתי או סיפרתי משהו שיהרוס לי אח"כ...ולכן מעדיפה להתרחק. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה ומדברת על עצמי,על חיי הפרטיים,ניסיוני לחפש עבודה והתהליך הכרוך בכך...לאחר אותה שיחה מתעוררת בי מחשבה וחרטה "מדוע סיפרתי? למה לא שמרתי הכל בסוד? עכשיו היא תגיד..תחשוב..תספר...ואולי אף תהרוס לי (אפילו מגיעה למחשבה של עין הרע...) יש לי בעיית אמון זה נכון אך כל עוד היא לא באה לידי ביטוי עם משפחתי ובן זוגי איני רואה צורך לטפל בה כי אני באמת מאמינה שמחשבותיי אכן נכונות והעולם הורוד לא קיים אצל האחר אלא רק אינטרס. הבעייה שעדיין חברות מצלצלות ומקשקשות ומה לעשות ואני עם פה גדול ולכן משתפת עם כל אי הרצון!! אנלא מצליחה לשתוק ותאמת אני שואלת למה אני בכלל צריכה קשר אם הוא חד צדדי? כל עוד הייתי בשלבים שלא היה אכפת לי מה יגידו (במינון אחר.)אז הייתי מוקפת חברים בשלב הספציפי של חיי איני רואה בכך צורך כי אני ממש לא רוצה לשתף בשום דבר על בעייה כזו או אחרת,על המשפחה ועל העבר שלה,על ניסיוני התעסוקתי,על התהליך למצוא עבודה על כל שלביה. אז מה בעצם המקור לחשש הזה. אני פשוט לא סומכת על האחר ויודעת שכשרע מאוד קל להתקרב ולדבר כי שואבים כוח וכשמשהו טוב כמו טיול או מסיבה אני מרגישה בקול של הצד השני פשוט קנאה יש לציין אני מאוד מתייחסת לפרטים עד כדי דקדקנות יתר. יתכן ותפיסתי אכן מעוותת או שמא אני רואה בבירור רב מדיייי את המציאות. אני מאמינה שהתשובה השניה היא הנכונה. הייתי רוצה להיות מאמינה,פחות סקפטית,יותר מקבלת...אבל אני כל הזמן מתגוננת ומשחקת כאילו חיי הם הטובים ביותר העיקר שחלילה אפחד לא "יהנה" על חשבוני!! האם עדיף אם כך כן להיות בקשר ולנסות לסתום את הפה? או שעדיף כן להתרחק כי תועלת לא צומחת אם קשר הינו חד צדדי ואני צריכה לספור את צעדיי עם חבר כזה או אחר? זה בדיוק המצב. לאחר כל שיחה אני מתחרטת שדיברתי בשל ספקולציות של מה הוא יחשוב/יגיד....

היי לימור, כתבת שלהערכתך, האפשרות השניה שהעלית היא הנכונה, שאת רואה את המציאות יותר מדי בבירור. אני לא חושבת שזה נכון לחלוטין. אני מסכימה איתך בכך, שלהיות נאיבית מדי ולסמוך על כולם כל הזמן זה לא נכון. אבל מאידך, גם לחשוד כמעט בכולם זה לא נכון. אני לא מאשימה אותך, חלילה, בשום דבר. אני כן חושבת שחוסר היכולת לתת באמון באחרים, מלבד משפחה וחבר, פוגע בך. באופן מפתיע, עבור הרבה אנשים עצם ההיות בקשר עם מישהו שמוגדר כחבר טוב, הוא אינטרס. כדי שלא אסביר את עצמי בצורה עמומה אציין רק, שכל מה שאכתוב מתייחס לאמצע של הדברים - לא לשחור ולבן. למה את חושבת, שכל מה שתספרי על עצמך יחזור אלייך כבומרנג? אחרי הכל, זה לא שאת פושעת נמלטת, ושאחרים יכולים להסגיר אותך, נכון? כתבת גם, שכל זמן שבעיית האמון אינה מפריעה לך בקשרים עם המשפחה ובן הזוג, את לא רואה שום צורך לטפל בזה. אבל מאידך, זה באמת מטריד אותך ומפריע לך, אחרת לא היית מתייחסת לזה בכלל ואפילו לא משקיעה את הזמן שהשקעת בשביל לכתוב כאן הודעה. בנוסף כתבת, שכן היית רוצה להיות יותר מאמינה ומקבלת ופחות סקפטית... בסופו של דבר את צריכה להחליט מה באמת חשוב לך; לטפל בזה ולנסות להבין בעצמך למה הגעת לשלב כזה בחיים, או לא לטפל בזה ולהישאר עם השאלות, התהיות והקונפילקט. לא תוכלי להחזיק קשרים חד-צדדיים לאורך זמן. נכון, הרבה אנשים אוהבים לדבר על עצמם ואוהבים שמקשיבים להם, אבל הם מצפים לקבל גם קצת מהצד השני, ואת זה את לא מסוגלת לתת כרגע, או שאת כן מנדבת מידע על עצמך ואת מתייסרת בשל כך. ואם אכן תבחרי להתרחק, כמה רחוק את חושבת שתצליחי להגיע? סוף שבוע נעים, הרה.