פריקה שלי כאבא שאיבד את הילדה שלו מסרטן.

דנה, מלאכית שלי, בואי אלי ותגידי לי שהמוות שלך הוא חלום, בואי אלי ותגידי לי שכשאחזור הביתה אראה אותך שם -אראה אותך שם שמחה, מחייכת משחקת.. דנה, מלאכית יפה שלי, בואי נעוף למקום אחר, אולי מעבר לעשן ולמלחמות ישנו מקום טוב יותר, מקום בו אני ואת נהיה מאושרים בלי טיפת כאב. בימים האחרונים אני הולך בבית כשבר כלי ושואל את עצמי אם טוב לך עכשיו ואם הפסקת לסבול וזה קורע את נשמתי מכאב. דנה הלוואי והיית מבינה איזה חור שור המוות שלך הותיר בי, הלוואי והיית מבינה לאיזה ימים אני קם כל בוקר. אמא שלך כל כך חזקה בשבילי עכשיו אבל אני עדיין מפורק. דנה, הימים עוברים והחלל רק הולך וגדל בי.. את יודעת נזכרתי לפתע בימים שהייתי סטודנט לרפואה בשנה א' ושלימד אותי פרופ' מיכאל גוזין בפיזיקה על חורים שחורים. עכשיו אני יודע הכל על חורים שחורים אפילו יותר ממנו. אני יודע למשל שחורים שחורים בולעים כל קרן אור כל רסיס של תקווה כל טיפת אושר. אני יודע שחורים שחורים בולעים לך את כל חדוות החיים, את כל המהויות הקטנות ומשאירים אותך כל כך עירום וחלול ונבלע בחללי העולם.. כולם אומרים לי כמה שאני חזק אבל מבפנים אני מרגיש שאני כמו גופה המחכה להירקב, מחכה לאחרית הימים שמאחרים להגיע, ואני טובע ללא טיפת הצלה במרחבי ענק של חושך. השמש פה עכשיו בכדור הארץ כל כך חזקה ומחממת ואני שואל את עצמי מה אני צריך אור? האור הזה הוא אילוזיה ביום שמתת האור על פני כדור הארץ הפך להיות חשוך וסמיך ומכאיב... דנה, בואי הביתה, אני מבטיח להיות אבא טוב יותר. בואי אלי ותתני לי חיבוק. דנה, תגידי לי שאת אוהבת אותי ותבואי כבר הביתה ונמשיך להרכיב את המגדל מהלגו שהתחלנו שלושה ימים לפני שמתת ושהוא נשאר בחדרך בלא תזוזה. דנה, מלאכית שלי בואי אלי ותגידי לי שהחמישה חודשים שעברו מהמוות שלך הם חלום של שינה בת 8 שעות ושאת רוצה להיות איתי. דנה את מתת והעולם המשיך בלעדייך בכזאת טבעיות, אבל אני מבטיח לך שבכל יום אביב או קיץ חם שאלך לעבודה בבית החולים ואראה בדרך פרפר המרחף מעל שדרת חמניות אזכור שזאת את. עכשיו חזרת לשדות ילדותך, אל מחוזות חייך ומותך. אוהב כואב ומתגעגע, אבא.

שולחת לך חיבוק חזק

עולם מוזר, שבו הורים קוברים את ילדיהם. עצוב.............