פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום, אנו הורים לילד בן 7 וילד בן 4. בני בן ה-4 הוא ילד מתוק ומקסים, יש לו חן מיוחד, חיוך כובש ושמחת חיים יוצאת דופן והוא שנון במיוחד. רוב הזמן הוא ממושמע כמו ילדים בגילו. הבעיה מתחילה כאשר הוא מתרגז או מחליט שהוא רוצה משהו. הוא עקשן מאד וחושב שהוא יכול לומר את המילה האחרונה בבית. יש לו התבטאויות כמו "אני קובע לי" או "אני בן 4 ואני מחליט הכל בבית". אנחנו מסבירים לו את מקומו, ילד בבית, אבל זה מוביל לעימותים, בכי חזק וארוך התבטאויות כמו אני לא אוהב אותך, את מטומטמת וחצופה, יריקות, דחיפות, צביטות ועוד. כשזה קורה אני אומרת לו שלא נעים לי להיות בחברתו כך והולכת ממנו. בד"כ הוא רץ אחרי ומבקש סליחה ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. הוא לא מרפה עד שאומר לו שאני סולחת. כמובן שזה קורה שוב. לאחרונה התחלתי לומר לו שאני רוצה לראות את הסליחות במעשים ולא במילים. אין ספק שהוא יודע להבדיל בי טוב לרע. בשבוע האחרון בני הבכור, בן 7, מתקשר אלי כל יום בצהריים (מטפלת מוציאה אותם מהמסגרות עד שובנו מהעבודה) ומתלונן שאחיו הצעיר נושך אותו והורס לו יצירות שהכין. חשוב לציין שהתנהגות אלימה כזו כלפיו אחיו קיימת רק עם המטפלת. בנוכחותנו זה מופנה כלפנו. אני ממש אובדת עצות. אני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידו כדי לא להביאו למצב של כעס. בנוסף אני מתלבטת לגבי המטפלת, מדוע רק בנוכחותה מציק לאחיו? חשוב לציין שהגננת מעולם לא ציינה בפני שיש לו בעיות התנהגותיות בגן, יש לו גננת קשוחה והמשמעת בגן ברורה. האם ייתכן שמוצא פורקן בבית? מקום מגונן יותר? בקיצור אשמח להכוונה וסליחה שזה ארוך כ"כ. תודה מראש, נטע.

שלום נטע, מסתבר שיש הבדל גדול בין דיבורים למעשים. אתם מסבירים לילד שלכם את מקומו, אך בהתנהגותכם מאפשרים לו להתנהג כבריון, הן כלפי אחיו והן כלפיכם. זה לא מספיק לומר לו "זה לא נעים לי", וגם לא לדרוש ממנו "להראות את הסליחה במעשים" (איך, בדיוק?). הצבת גבולות אותה קשורה ליכולת שלך לגרום לבנך להבין שלהתנהגות אלימה תהיה תוצאה בלתי רצויה. כאשר את הולכת על ביצים כדי לא להכעיסו, את מתגמלת מאד את התנהגותו האלימה וחסרת הגבולות, ומניחה יסודות לבעיות רגשיות וקשיים חברתיים בעתיד. כאשר את מאפשרת לו להכות אתכם, ההורים, הנזק עלול להיות גדול אף יותר. אני ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. עד אז, את מוזמנת לקרוא עוד בפורום שלנו ובאתרי ההורות השונים. אני מעתיקה למענך תשובות קודמות שנתתי בפורום שלנו בנושא זה. למשל - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בברכה ליאת

בני בן 8.11 ומוגדר עם בעית קשב וריכוז, הרבה פעמים אני נוכחת שהוא משקר במקום לומר את האמת, ואני נתקבלת בזה בהרבה מצבים כמו אכילת ממתקים או מעדנים, עפ"י רוב הוא גם "מעלים את הראיות " וזורק את העטיפות בכל מיני מקומות ולא בפח, או שהוא לא יודע לשמור על משחקים\דברים שהוא לוקח לבית הספר וכשאני שואלת לדוגמא איפה הכיפדור שלקחת? הוא משקר ואומר זה נשאר בכיתה או שאולי הוא נגנב מהכיתה ע"י אחד הילדים. אשמח לקבל את תגובתך או מה אפשר לעשות \לעשור לו על מנת לצאת המצב הזה של פחד לומר את האמת תודה

שלום מיקה, כנראה שכולנו משקרים מדי פעם, בדרך כלל כדי לא להסתבך בצרות. הבן שלך אינו יוצא דופן, מבחינה זו, רק שמפאת גילו השקרים שלו אינם מתוחכמים במיוחד, והעלמת הראיות אינה מקצועית. באופן כללי, באווירה שאינה שיפוטית מאד ואינה מענישת-יתר, הסיכוי לשקרים יורד. אם הוא יוכל להגיד "לקחתי את הכיפדור (מה זה????) לבית הספר היום, ועכשיו אין לי מושג איפה הוא. אחפש אותו מחר", והוא יידע שלא יתפוצצו עליו בכעס או בנאומי תוכחה ממושכים, הוא ירגיש פחות צורך לחלץ את עצמו באמצעות השקר. בברכה ליאת

מחפשת פסיכולוגית אשר עובדת עם קופ"ח לאומית באזור המרכז תודה רבה

שלום גליה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה - 3 החלה לגמגם לאחרונה. אחרי איזה פרק זמן, או באיזו דרגה של גמגום אני צריכה לפנות לגורם מקצועי? ואל מי? תודה מראש שרית

שלום שרית, מציעה להפנות את שאלתך לפורום הפרעות בתקשורת, כאן אצלנו ב'דוקטורס' - http://www.doctors.co.il/forum-4677 בברכה ליאת

ביתי בת ה-7 החלה לקרוא לי בשמי הפרטי בזמן שהיא כועסת עליי ולא מרוצה ממשהו שעשיתי או אמרתי וגם אומרת לי , וזה כבר לעיתים תכופות, שהיא לא רוצה להיות הבת שלי יותר. אני מתקנת אותה ואומרת לה שאני רוצה שהיא תקרא לי אמא. אני לא יודעת איך להגיב על האמירה השניה שלה. היא בת יחידה ולאחרונה יש הרבה קשיים בתקשורת. מה דעתך ?

שלום לירה, בתך גילתה שאפשר לתפעל אותך ו'להעניש' אותך, דרך לחיצה על כפתור האשמה המפורסם. כאשר את עושה או אומרת משהו שאינו מוצא חן בעיניה, היא כועסת, וזה בסדר ומותר לכעוס. מותר לה אפילו לקרוא לך בשמך, או להצטער שאת אמא שלה. למרבה המזל - אימהות אינן ניתנות להחלפה, והיא תיאלץ להישאר בת שלך, ללא קשר למה שתעשי או תגידי. אם לא תיבהלי כ"כ מהאמירות שלה, היא תפסיק להשתמש בהן. זה ממש לא מדאיג. מה שעלול להדאיג יותר זו האפשרות שתוותרי לה או תיכנעי בכל פעם שהיא מפסיקה לקרוא לך אמא. אני מזכירה לך שאימהות טובה קשורה ביכולת לתפקד כהורה סמכותי ועקבי, מבלי להיבהל מכעס או מחאה מצד הילד. הדרכת הורים קצרה בהחלט יכולה להועיל לך, להיפטר מרגשות האשמה ולשפר את דפוסי התקשורת ביניכן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני רוצה לשאול לגבי אחייניתי - ילדה בת שש הסובלת מפיגור ומתפקדת בערך כמו ילד בן שנה וחצי. אני מתגוררת עדיין אצל הורי (אינני נשואה), וכשהם באים לביקור זה פשוט סיוט. ברור לי שאין זה תפקידי לחנך את הילדה (ובטח לא את אחותי - אימה של הילדה...) אני גם ערה למצוקה של אחותי, אך מאידך קשה לי מאד לשאת את ההתנהגויות הלא מרוסנות של הילדה: טריקות דלת בחדרי הבית, "התנפלויות" בלתי צפויות עלי, משחק באוכל, וכיוצ''ב. המילה "לא" חסרת כל משמעות עבורה. האם ניתן בכל זאת להציב גבולות כלשהם לילד עם פיגור? אני סבורה שהתשובה חיובית. הרי ניתן לאלף גם בעלי חיים... השאלה היא, כיצד? מקווה מאד שתוכלי לייעץ לי, אביטל

שלום רב, אני חושבת שאת צודקת, ומאמינה כמוך שכללי התנהגות נאותים הם תנאי בסיסי לחיים חברתיים, ולכן עלינו להקנותם בכל גיל ולכל ילד. אני מניחה שאחותך נתונה בלחצים קשים וחשה דאגה וחרדה ביחס לעתיד בתה. נסי לדרבן אותה לקבל עזרה מקצועית, שתסייע לה בהתמודדות עם גידול ילדה חריגה, ובכלל זה גם הצבת גבולות מותאמת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 7 וחצי סיפר לי כי הראה לבת כיתתו את איבריו זה היה בביתנו, זאת תוך בכי וחרטה מבין כי המעשה לא טוב וכי לא יחזור עליו בשנית, ראשית כיצד עלי להגיב? מה לאמר ולהסביר? שנית , מסתבר שהילדה משתמשת במקרה ומפחידה אותו בכך שמאיימת כי תספר לחבריו מה עשה, חשוב להדגיש כי כל המקרה היה בכך שרק הראה לה את איבריו (כך מספר לי בני) מה עושים?

שלום רב, נראה כי בנך מבין שהתנהגותו הייתה בעייתית ובלתי הולמת, ולכן אין טעם להמשיך ולהוסיף על סבלו ב'נאומי תוכחה' נוספים. הדגישי פעם נוספת עד כמה חשוב לכבד את המרחב האישי של כל אדם (גם את שלו), והביעי הערכה כלפי החרטה שלו. כדי שלא ירגיש 'נסחט' ע"י הילדה, עליו לנסות ולהתמודד עם הרעיון שהיא תספר זאת, ולחשוב (אפשר לעזור לו בכך) על כל התוצאות האפשריות. ברוב המקרים, המציאות פחות נוראית ממה שאנו מעלים בדמיון, ורוב הסיכויים שגם אם הדבר ייוודע ברבים, לא ממש יעשו מזה עניין גדול. אחרי הכל, כמעט כל ילד בגילאי 4-5-6 מתנסה בחוויית ההתערטלות (באופן חוקי או מחתרתי), כחלק מהסקרנות הטבעית הקשורה לגיל. לא נעים, לא נורא... ליאת

בוקר טוב. בני בן השנתיים ו8 חודשים עבר גמילה בהצלחה רבה (תוך יומיים) בחופש הגדול בגיל שנתיים. כאשר נכנס לגן החדש החלה רגרסיה הדרגתית. בהתחלה היו פספוסים בגן בלבד של פיפי , ובהדרגה היו פספוסים של קקי עד שהוא הפסיק לחלוטין לבקש ללכת לשירותים ועושה את כל צרכיו בתחתונים. אנו לא הגבנו לכך כלל או שהערנו בעדינות שצריך לעשות בשירותים. לבסוף 'נכנענו'וכעת הוא עושה בטיטול.איך לחזור לגמילה? איך להתמודד עם כך שהוא אומר שיעשה בשירותים אך חוזר לעשות בטיטול? יש לציין שיש לו אחות קטנה ויכול להיות שהוא מקנא בה כשאני מחליפה לה.זקוקים לעזרתך.. תודה.

שלום שירה, אני לא בטוחה שמדובר ברגרסיה, אלא בתהליך גמילה שלא הושלם. מבחינתי, יש להתייחס אליו כאל מי שלא נגמל מעולם, ולהתחיל את התהליך עם הרבה אוויר וסבלנות. מרגע שאתם מחליטים על תחילתו של התהליך, סלקו את הטיטולים כאופציה, גם אם יהיה עליכם להחליף בגדים מספר פעמים ביום. אני ממליצה לך לחפש ברשת מאמר הדרכה בנושא, המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לעשות זאת נכון ולהימנע משגיאות. במקרה שלכם, השגיאה הייתה להציע שוב טיטול: זה מעביר מסר מבלבל, ולא ברור מה הציפייה שלכם ממנו. הביעו ביטחון ביכולתו להצליח הפעם, ועודדו אותו גם אם פספס. ללא קשר, הקנאה באחות הקטנה מובנת וטבעית, וחשוב לייצר מצבים בהם יש לו עדיפות כילד גדול (פעילויות "רק של גדולים"). כאשר את מחליפה לבתך הקטנה, נסי לעשות זאת בצורה מאד עניינית, כדי שלא ירגיש שהוא מפסיד מהורדת הטיטול. יש עבודה... בהצלחה! ליאת

חג שמח

כך יודעים שבא אביב!

בני בן שנתיים וחצי,נמצא במסגרת גן מגיח שנה.לאחרונה הגננת טוענת שיש לו התקפי בכי כמה פעמים במהלך היום,בכי גובל בהיסטריה ללא סיבה נראית לעין.היא טוענת שהוא בוהה באוויר ופתאום מתחיל פשוט לצרוח.חשוב לי לציין שזה לא קורה בבית.היא המליצה לי לגשת לאיבחון.איך אני יודעת איזה איבחון אני אמורה לבקש?מה אני אמורה לעשות ?

שלום יהודית, אני מציעה לבקש מהגננת לכתוב תיאור מפורט של התצפיות שלה, ולנסח את דאגותיה לאור החריגויות שהיא רואה. כשהמכתב שלה יהיה בידייך, שתפי את רופא הילדים ופעלי בעצתו. בדר"כ, הכתובת ה'טבעית' היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. בריאות ליאת

שלום, הבן שלי בן 12 וחצי, לומד בכיתה ז. בשיחת טלפון שקיימתי לאחרונה עם מחנכת הכיתה התאכזבתי מאוד לשמוע כי בני נוטה להיגרר אחרי תלמידים בכיתה שאינם מקשיבים למורה ומעירים הערות מעליבות כלפי תלמידים. המחנכת פתחה ואמרה: הבן שלך הוא במהותו ילד מקסים, ילד טוב, השגים טובים בלימודים, חברותי מאוד, אך ההשפעות החברתיות עליו פוגעות בו הן במהלך השיעורים והן מחוצה להן. וחשוב לי לעצור זאת בזמן. שוחחתי עם בני על כך, וניראה כי החברים שלו במקום חשוב מאוד. שבררתי על חבריו עולה כי החברים שאיתם הוא מתרועע אינם שמים את הלימודים בראש מעיינם, עושים את המינימום שצריך ומפריעים בשיעור וכן מעליבים תלמידים. מצד שני חשוב מאוד לבני להיות מקובל חברתית וכל הזדמנות שיש לו הוא רוצה להיות איתם. קרה שבשבוע שעבר בחינתו נפסלה כי עזר לתלמידה בזמן מבחן. בבית מגלה סימני חוסר כבוד וחוצפה ן כללפי אביו ואחיו הקטנים. יחד עם זאת הוא ילד שמקשיב וממושמע רק שצריך כל פעם לשוחח איתו ולרענן זיכרונו. בלימודים אינו שוקד לאחרונה, בפייסבוק נמצא הרבה זמן, ומצוטט עם חברים וחברות. מה עליי לעשות? החשש שיגרר מטריד אותי מאוד. הרצון שלו להיטמע בחברה עלול לגרום לו לאיבוד חושים ושיקול דעת. גרום לו להעריך שוב את הלימודים? אנא סייעי לי

שלום רב, בגיל ההתבגרות, כמעט תמיד נוכל להבחין בשינויים כלשהם בסדרי העדיפויות, בקדימות הניתנת לאספקט החברתי על פני תחומים אחרים, ולעיתים גם בנסיגה אקדמית ברמה כזו או אחרת. בדר"כ אין בכך עדות לבעיה פסיכולוגית או לפתולוגיה אחרת כלשהי, אלא דווקא לשינויים נורמטיביים הקשורים במאבקי זהות האופייניים לגיל. כהורים, עלינו להמשיך להתעקש על הדברים החשובים (התנהגות מכבדת, תפקוד סביר בביה"ס, הימנעות מהתנהגויות מסוכנות), אך להגמיש את הדרישות ולהתאימן לתקופה השברירית הזו בחיי הילד. זה בהחלט לא קל, ואתם רק בהתחלה, ולכן אני ממליצה לכם לרכוש את אחד מספרי ההדרכה הטובים המוקדשים לגיל ההתבגרות ובעיותיו, ולהיעזר. איכשהו, הילד שלכם הצליח להתחבב עלי, אני מודה. בהצלחה ליאת

שלום רב! יש לי ילדה בת 12 - אתמול תפסנו אותה גולשת בפלאפון באתרי סקס, ומסתכלת על תמונות (שאפילו לי נראות ביזאריות). שאלנו אותה והיא אמרה שכולם בכיתה מדברים, היא נכנסה לראות, הסתקרנה ונכנסה לראות עוד דברים. מרוב לחץ, צרחנו עליה בטרוף (אני מבינה עכשיו כשנרגעתי שזה לא היה בסדר), אני לא יודעת מה לעשות?????

שלום גלית, לצרוח בטירוף (אנושי ככל שיהיה) זה לא ממש יעיל כאמצעי חינוכי. לכן, עכשיו כשנרגעת, תוכלי ליזום שיחה רגועה, ולהסביר את נזקיהם של החומרים הפורנוגרפיים, כמעוותי מציאות, כדרך לעשות רווחים על גבם של אנשים חלשים או טפשים, וכמעודדים יחס משפיל ומבזה כלפי נשים בכלל וכלפי גופן בפרט. הסבירי לה שממש כמו שקורה לפעמים בסרטי אימה, גם בסרטים פורנוגרפיים מה שמתחיל כסקרנות וריגוש עלול להפגיש אותה (בלי שתהיה מוכנה לכך) עם תכנים אלימים מאד, מעוררי גועל או חרדה. אם את ממש מהאמיצות, תוכלי להמשיך ולומר שסקס הוא דבר יפה ונעים, ושהיית שמחה אם תגלה אותו בדרך הטבעית והיפה, ולא דרך הביבים. היי חזקה! וחג פורים שמח ליאת

אני מעוניין לקבל המלצה על פסיכולוג לילד בן 5 אשר עבר סוג של התעללות בגן

שלום אור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן שנתיים וחצי ובשבוע ואחרון חל שינוי בהתנהגות שלו. הוא מרבה לבכות על כל דבר רוצה רק את אמא ואבא (למרות שרגיל לסבתא לא רוצה גם אותה), בוכה כשהולך לגן (לפני כן היה אומר שלום יפה ונותן נשיקה), מצוברך וממעט לחייך, רוצה שירימו אותו בידיים, נרדם רק אם יושבים לידו. ישים מספר גורמים שיכולים לגרום לשינוי: אני בהריון בחודש שמיני, חזרנו מנופש 4 ימים שבהם היה צמוד אלינו (לפני כחודשיים היה מאושפז עם דלקת ראות וההינו צמודים אליו והיו לו אחר כך פחות או יותר אותם תסמינים), חשוב לי לציין שהילד מעוכב התפתחות ובעל רקע נוירולוגי אך מטופל ומלווה על ידי צוות פרא רפואי. אנו חסרי אונים ולא יודעים כיצד להחזיר אותו לשגרה ולהתנהגותו הרגילה. תודה

שלום חגית, את צודקת. לעיתים אנחנו רואים התרופפות בגבולות ונסיגה התנהגותית אחרי מחלה או חופשה משפחתית, כתוצאה מחמלה ונדיבות יוצאות דופן שהרעפנו על הילד שלנו. אולי מה שיעזור לכם לחזור לשגרה, זו ההבנה שרחמים ופינוק-יתר הם גורמים מחלישים ומעכבי-התפתחות. זכרו, שמעבר לקשיים שציינת, קיים גם ההיבט הנורמטיבי, והעובדה שבנכם הגיע לגיל המתאפיין בסערות רגשיות וקשיי ויסות, שמקורם בקונפליקט תלות/עצמאות. נסו להיענות לצרכים אך לא לגחמות, דהיינו, להביע אמפתיה והבנה לקושי, מבלי לוותר על הדרישות שלכם ממנו (למשל, אל תעירו לו כשאינו מחייך והביעו הבנה כלפי מצב רוחו המדוכדך, אך כל זאת מבלי לקחת אותו על הידיים כמו תינוק). במידה והקשיים יימשכו ללא שינוי, התייעצו עם צוות המטפלים במכון להתפתחות הילד. חג פורים שמח ליאת

בני בן העשר מתקשה בהרחבת קשרים חברתיים, יש לו מספר חברים מצומצם, מרגיש דחיה מחברים אחרים, בעיקר בגלל שהוא לא אוהב לשחק כדורגל... יש לכם רעיונות איך לעזור לו ואיך להמליץ לו מה לעשות .

שלום סמדר, אם הילדים שדוחים אותו הם שחקני הכדורגל, לא מוכרחים להתעקש עליהם. מספר חברים מצומצם הוא אולי לא 'שוס' חברתי, אבל זו אינה בדידות או דחייה. למדי אותו ליהנות מחברים טובים וממה שהם יכולים להציע לו, ולוותר על מי שאינם מתאימים לו. אחרי הכל, ילדים ומבוגרים מתחברים - בין היתר - על סמך עניין ותחביבים משותפים. כשאין מכנה משותף לא חייבים. אם, בכל זאת, את חושבת שמדובר בכישורים חברתיים לקויים, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. חג פורים שמח ליאת

שלום, מי יכול להמליץ על פסיכולוגית באזור הרצליה או רמה"ש שעובדת עם מכבי לילד בן 10?

שלום אורן למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

מתנצל, שולח שוב את הבקשה עם כתובת מייל. מי שיכול להמליץ על מטפל באזור השרון שעובד עם מכבי. בבקשה לשלוח ל [email protected] ,תודה רבה!!!

בוקר טוב, מאחר והמייל שנתת לא 'עובד' אצלי, תוכל לנסות לשלוח לי את רשימת המטפלים של הקופה, ואראה אם אני מכירה מישהו מהם עליו אוכל להמליץ. זה יהיה, כמובן, במייל הפרטי. [email protected] יום טוב ליאת

יש לי שאלה כללית על גיל 2.5 כשהבת שלי לא רוצה לעשות משהו שהיא חייבת לעשות כמו צחצוח שיניים, נעילת נעליים וכו', אני מתלבטת מה נכון לעשות ? בכל מקרה אני אומרת שכרגע זה מה שעושים וזה לא בחירה 1. האם לתת לה את הזמן ולהגיד לה שרק תדע שאם היא לא תצחצח ונצטרך לצאת מהבית, לא יהיה לה זמן למשהו שהיא רוצה כמו לראות תוכנית, האם הם מבינים בגיל הזה הקשר כזה שלא מגיע מיידית עם המעשה 2. או שעדיף פשוט לעשות את זה איתה, לקחת אותה ולהגיד שזה מה שעושים כעת, זה יכול להיות בכיף או לא ולצחצח לה. כמובן שיש לה בחירה בדברים אחרים בחייה

שלום שקד, שתי האפשרויות יכולות להיות יעילות במצבים שונים. במקרים כמו של צחצוח שיניים או התלבשות והגעה לגן (עניינים שחובה לעשותם בכל מקרה), הבחירה תהיה באמת בין "בכייף ובנעימים" לבין "בכוח, ואפילו בבכי". כאשר מדובר במצבים פחות קריטיים, כמו למשל מקלחת או צחצוח בערב (כשפחות ממהרים), אפשר יהיה לומר שאם לא נספיק לעשות את הדברים בזמן, או אם אמא תסיים אותם עייפה ועצבנית, לא נוכל להספיק לספר סיפור לפני השינה או כל תוצאה הגיונית, טבעית ומיידית (בלתי רצויה) אחרת. יהיה, כמובן, יותר אפקט לדברים אם הם לא יוצגו כאיום מראש, אלא כתוצאה טבעית לאחר מעשה. לא לשכוח גם את החיזוק החיובי - "היום, בגלל שצחצחנו שיניים יפה, התקלחת מהר ועזרת לי כמו גדולה, אשמח לשכב על ידך קצת יותר זמן, ולספר לך סיפורים בכייף". מקווה שיהיה בכייף ליאת

אני כל כך אוהבת לקרוא את תוכן וסגנון הכתיבה שלך תודה רבה

שלום רב יש לי ילד בגיל 6+ בכור בכיתה א'. עד היום היה "בן" כל כמו כל הבנים,לעיתים פותר דרך הידיים אבל זה היה במינון מתאים לגיל. בשבוע האחרון הילד כל יום מעורב בתקרית זו או אחרת של ידיים. יש לו פתיל קצר ואני יודעת שברגע שהוא בסיטואציה של כעס הוא לא מצליח לרסן את עצמו והגוף נכנס למוד פעולה אחר.שנינו הורים סמכותים שמאוד מציבים גבולות אולי אפילו מעט יותר מידי. קבלנו כבר מכתב 1 מהמורה ומכתב שני בדרך והכל תוך מס' ימים(שזה קצת מוגזם בעיני). אני בהחלט הולכת לערב יועצת. ברור לי שזה נובע ממקום אולי חלש של ערך עצמי(מאוד תחרותי) ואולי אף בעיה חברתית בכיתה-מה נכון לעשות?לפני שבוע עוד דגלנו בלא לתת מחשב אחהצ אבל זה לא נראה לי לתת לילד כלי להתמודדות-תודה מראש

שלום מאיה, לצערי, איני יכולה להסכים עם הגדרה כמו "פיתרון דרך הידיים במינון מתאים" או לטעון שילד מרביץ הוא "בן ככל הבנים". אלימות היא אלימות. נקודה. כאשר אנו מגלים סלחנות או מעודדים פתרון "דרך הידיים" המינון נמוך - אנו שומטים את הטיעונים המוסריים שלנו, ומשדרים לילד שהתנהגות אלימה היא אופציה לגיטימית. כמו שאת רואה, ילדים מתקשים לשלוט במינונים ה'נכונים', וגולשים ומסתבכים בצרות. ילדים עם פתיל קצר צריכים ללמוד לשלוט בדחפים ולאפק את תגובותיהם, וכהורים יש לנו תפקיד חשוב באימון ופיתוח "שריר ההתאפקות". את מאד צודקת כשאת אומרת שעונשים (כמו מניעת מחשב אחה"צ) אינם עוזרים. בעיני הם עלולים אף להחמיר את המצב, להגביר את תחושות המרמור והזעם אצל הילד, ולפתח את הגישה הבעייתית של "אין לי מה להפסיד". הדרך הנכונה, לתפיסתי, היא הידוק הגבולות בבית, כדרך לאמן אותו בעמידה בתסכולים, בהתחשבות ואיפוק. ממליצה לך להגיע בהקדם להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או אפילו אצל יועצת ביה"ס (אם היא עושה הנחיות מסוג זה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 4 מכורה למוצץ ומאד קשה לה להיפרד,בימים האחרונים במשך היום היא ללא מוצץ ובערב אני מאפשרת לה, מאד קשה לה,צריך להעסיק אותה ולהסיח את דעתה והיא ממשיכה לבקש בבכי אך מדי פעם נרגעת,חשוב לציין כי היא גם מאד להעסיק את הפה באוכל ואנ מנסה לתת לה גבולות וסדר יום קבוע,נראה כאילו המוצץ מקנה לה מלבד רוגע גם כסוג של חברה כשהיא לא מוצאת עניין ואפילו לרגע,בגן עד שעה 14.00 היא לא לוקחת מוצץ כלל, נא עצתך גם בנושא בריאות השיניים, תודה אמא מודאגת

שלום לבנה, אני שייכת לאסכולה שמצדדת בגמילה טבעית, כאשר המוטיבציה של הילד עצמו מסייעת להניע את התהליך. כרגע, הצורך במוצץ מתעורר בעיקר בשעות הערב, וזה סימן טוב (שבשעות היום היא מצליחה להתגבר). אני מציעה להניח לה לעשות במוצץ את השימוש הנחוץ לה, ולאפשר לה להיגמל בהדרגה, גם אם זה ייקח עוד זמן. רופאי השיניים מעדיפים להיפרד מהמוצץ בהקדם, אך אני מתייחסת להיבט הפסיכולוגי רגשי, שגם לו יש בעיני חשיבות רבה. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על מטפל לילד בגיל 9 בהרצליה. תודה

שלום אורן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על עבודת ה"קודש" שאת עושה כאן. בני יליד 21 בדצמבר. היום הקובע האם יעלה לכיתה א' או יישאר שנה נוספת בגן. מתחבר לילדים בערך בני גילו ("הגבוליים"). מבחינה קוג' בשל לעלות לכיתה א, מבחינה חברתית יש לו חברים, מעט חסר בטחון (שקט, נמנע, לא יוזם, יותר נענה או "נגרר",). מבחינה רגשית, מעט מתקשה בביטוי רגשות ותיעול כעסים למקומות מעודנים. למשל, יכול לומר שרוצה ש-X ימות כי הוא נבחר לתפקיד שהוא רצה לקבל בגן. עם זאת ילד בוגר, מגיב לסמכות. הגננת ממליצה לעלות לכיתה א', עם זאת היא אמרה זאת לכל הילדים הגבוליים ואני מרגישה שלא הקדישה לכך מחשבה מעבר למה שיכול להקל עליה בשנה הבאה (גם חסרת סבלנות לכל שאלה שלי לגביו בנושא). פסיכולוגית הגן התלבטה כשלבסוף החליטה שהוא בשל. אני פונה אלייך על מנת לשמוע מה דעתך. האם לעלות או לא. אשמח אם תוכלי לתת לי כלים/שאלות שאוכל באמצעותם לבדוק האם הוא מוכן כי כפי שאת בטח הבנת, האמון שיש לי בהמלצות שקיבלתי חלקי ביותר. תודה רבה על עזרתך!

שלום רב, קוראי הפורום הוותיקים כבר מכירים היטב את עמדתי בנושא, שכמעט תמיד מוצגת כאן באופן נחרץ. אני שייכת באופן מובהק לאסכולה שמתנגדת להשארת ילד 'שנה נוספת' בגן. אני מבינה שבמקרה שלכם השאלה עולה בגלל שהוא באמת 'יושב' על הגדר, ולכן יש טעם לחשוב על התאמתו ובשלותו. הפעם, ההשארה שלו שנה נוספת אינה נובעת משיקולים של "לתת לילד להתבשל עוד קצת" (שיקול שאני מתקשה להבין), אלא משיקולים לגיטימיים של גיל וקבוצת השתייכות. דווקא בסוגיית ה'בשלות', ניתן לסמוך על הגננת ופסיכולוגית הגן. לטעמי, יש כאן שאלה אחרת - כולנו יודעים שהבנים בכיתה נוטים להיות ילדותיים וקטנים יותר (בגופם) בהשוואה לבנות. אם הילד שלך יהיה הכי צעיר בכיתה, הוא עלול לסבול מהפערים הללו בעתיד, מעט יותר מחבריו האחרים. מאחר וההישארות שלו שנה נוספת לא תיחווה כאקט של אי-אמון ביכולותיו אלא כתוצאה של רף שרירותי, היא פחות מסוכנת לדימוי העצמי שלו, ואינה נושאת איתה את הפוטנציאל המזיק (והנגרר שנים) של תחושת החמצה וכישלון. אפשר לנסות לבחון זאת גם דרך הפריזמה החברתית, ולבדוק איפה באמת נמצאים החברים האמיתיים שלו, והאם ההישארות בגן תפגע בתחושת השייכות הבסיסית שלו. דילמה! הפעילי את תחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. אינטואיציות אימהיות בריאות נוטות להצדיק את המוניטין שיצאו להן. השתמשי בהן. מאחלת לכם הצלחה רבה, תהיה החלטתך אשר תהיה. ליאת

ליאת שלום, אשמח לקבל המלצה על ספרות בנושא שייכות, בדידות ותחושת דחייה עבור ילדים בגיל 9-11, תודה, רוית

שלום רווית, נסי לחפש בספרי האוניברסיטה הפתוחה "התפתחות הילד - טבעה ומהלכה", של הקורס פסיכולוגיה התפתחותית. הספר דן בהתפתחות החברתית הנורמלית של ילדים בגילאים השונים. על נזקים של דחייה חברתית ובדידות - מציעה לחפש מאמרים בספריית האוניברסיטה או מכון סאלד. בהצלחה ליאת

היי בני בן 6, סנדוויץ הובחן כ-ADHD + היפר.מטופל עם רטלין 10 MG.לפני שבוע הופסק הטיפול עקב תיקים חמורים, וחרדות ו ... ו. היום הגננת מתקשרת ומודיע לי על התנהגות חמורה, מתבטא במילים קשות כמו שהוא רוצה למות, לקחת סכין ולהתאבד, עדיף להיות בקבר ככה יההי טוב לכולם. לא בא לי להיות בבית, לא אוהב את אימא ואבא,לא כף לי בגן.הוא לא מקובל בגן כי הוא מאוד מפריע... אני בוכה כל הזמן, אין לי כוחות, אני נותנת לו חיזוקיםU טיפולים כמו במיים, הידרוטרפיה, חוגים כמו טאיקונדו. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו , הוא מוציא אותי מדעתי. האם מישהו יכול לתת לי כלים איך להתמודד עם זה, איפה לגשת, מי ומה ואיך..... תודה

שלום מרים, כאימהות, אין לנו את הפריווילגיה להתמוטט ולהרים ידיים, ומוטל עלינו להמשיך ולתפקד כהורים סמכותיים גם (ובעיקר) נוכח קשיים ומצוקות של הילד שלנו. ילד ADHD הוא באמת ילד מאתגר מאד, והוא עלול להביא את ההורים למצבים קיצוניים של תשישות וייאוש. הבשורה הטובה היא, שכיום יש בידינו ידע עצום וניסיון בהתמודדות עם הצרכים המיוחדים של ילדי ה-ADHD. אך עלייך להבין שאין די בטיפולים לילד, אלא גם בהדרכת הורים או טיפול מכיל עבורכם, שיסייע בהתמודדות הממושכת עם אתגרי היומיום. אז כן. מישהו יוכל לתת לך כלים להתמודדות, ולדעתי זה פסיכולוג ילדים/מבוגרים קליני. חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת. אני והחבר שלי בני 25. לעיתים קרובות אנחנו עושים בייביסיטר לקרוב משפחה שלי, ילד בן עשר. החבר שלי ממש טוב איתו: משחק איתו משחקי וידאו, לוקח אותו לסרטים, מלמד אותו לנגן. האם אפשר ללמוד מזה שבעתיד, בעזרת השם, הוא יהיה אבא מצויין?. אפשר להסיק את זה?. או שזה לא שייך?.

שלום שירי, לתפקד כאבא טוב, זה אומר להקדיש לילדים שלך זמן איכות לאורך זמן ובהתמדה, גם לצד ובנוכחות גורמים מעכבים או מדכאים כמו לחצי פרנסה, עייפות, מתחים בזוגיות או בעבודה, וכד'. החבר שלך משוחרר כרגע מכל אלה, ונפגש עם הילד לזמנים קצרים יחסית. מהבחינה הזו, זה לא דומה לאבהות ממשית. עם זאת, הגישה החמה והידידותית אל הילד היא בהחלט נקודת פתיחה טובה לזכותו. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת 7 וחצי ילדה חייכנית וטובה. בלימודים היא מוציאה ציונים סבירים אך הבנתי יש יש המון מריבות בחבורה עם הבנות במהלך ההפסקה וכו' אולם בבית כשהיא מזמינה חברה הכל תקין ולהיפך אם היא הולכת לחברה. מדי פעם היא מתקשרת אלי מבית הספר ומספרת כי כואבת לה הבטן וכו'. היום הוזמנתי לבית הספר והמורה סיפרה כי הילדה מאוננת בזמן השיעור. יש לציין כי חשבתי בושה נוראה. מה לעשות? האם טיפול רגשי יעזור לכך? יש לציין כי תמיד ראיתי בה ילדה כזו חזקה ששום דבר לא מפריע לה אך פתאום זה מופיע. אודה לתגובתך. בברכה, שרית

שלום שרית, אני מבינה את המבוכה שחשת, אך עלייך לזכור שאוננות היא פעולה טבעית ונפוצה מאד אצל ילדים. ובכל זאת, אוננות בביה"ס יכולה להעיד על מתח ומצוקה המבקשים פורקן, וכדי לעזור לה צריך להתמקד בקשיים (ופחות באוננות). תוכלי להסביר לה (אומץ! זה לא פשוט) שממש כשם שאנחנו לא מחטטים באף בנוכחות אנשים אחרים, כך גם אין מאוננים במקומות שאינם מאפשרים פרטיות מוחלטת. הסבירי לה שגם אם מדובר בפעולה נעימה שאינה פוגעת באיש, לא נהוג לעשותה אלא כשהיא לבד לגמרי. במקביל, נסי לברר מה מקור המצוקה, והאם היא חווה בביה"ס בדידות או נידוי חברתי. בקשי את סיועה של המורה, הן בתצפית ומעקב, והן ביצירת הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות מגוונות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה6.5 בכיתה א' היא ילדה עם ביטחון מאוד גבוה וילדה שבדרך כלל יש סביבה חברות לאחרונה המורה שלה (שיצאה לחופשת לידה) הייתה כל הזמן מתקשרת אלי בטענה שהבת שלי מנסה "לשלוט" במשחקים על ילדים אחרים ושאני ידבר איתה...אני שאלתי את המורה למה היא חושבת ככה היא אמרה שיש ילדות שמתלוננות עליה (והיא מבלי לבדוק מה קורה הייתה מאשימה את הבת שלי ליד כולם)הבת שלי התלוננה בפני היום שהיא רוצה לעבור בית ספר כי לא כייף לה כי לא תמיד יש לה עם מי לשחק...שיש ילדות שעושות חבורה ולא מוכנות לשתף אותה..אני מפחדת שמנסים להתחיל לעשות עליה חרם ואני מאוד רוצה לעזור לה ולא יודעת איך....לדעתי המורה שלה תרמה לזה מכוון שהיא כל הזמן הייתה מעירה לה ומורידה לה את הביטחון ליד כולם...עכשיו יש לה מורה מחליפה אולי היא כן תוכל לעזור?!...אודה לעזרה ממומחה שלכם בנושא איך לעזור לילדה שזה לא יהפוך לחרם מצד כולם. בתודה מראש. א

שלום א', ילדים יודעים להיות מאד רעים לפעמים, ולהחרים ילדים אחרים על לא עוול בכפם. אבל לא תמיד זאת התמונה. לעיתים, יש בהתנהגותו של הילד משהו שגורם לילדים להתרחק. לפעמים זאת שתלטנות, לפעמים קורבניות, ולפעמים חוסר הבנה של הכללים החברתיים או בעיה בקריאת המפה החברתית. אם המורה העירה והתריעה שיש בעיה, אני מציעה להקדיש לכך מחשבה ותשומת לב (גם אם היא הגזימה או עשתה זאת בחוסר טאקט או חוסר כבוד). לכן, לטעמי הדרך לטפל בכך חייבת להביא בחשבון גם שינוי בהתנהגותה של הילדה (אימון בבית בעמידה בגבולות, בהתחשבות בזולת, וויתור והתאפקות), ובמקביל עירוב של המורה שתוכל לתווך ו'לשמור עליה' מפני צעדים מרחיקי לכת כמו חרם או נידוי. ככלל, אני מאמינה ששינוי משמעותי יכול להיוצר בעיקר בבית, בעידוד והכוונה של ההורים, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים שתסייע לכם להבנות עבורה גם בבית מצבים שיתרגלו אותה בשיתוף פעולה, איפוק והתחשבות. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך לגבי משחקי מחשב (הצלחות וכשלונות)של בתי הבכורה בת החמש וחצי ואמרת לי להגיד לילדה שאני סומכת עליה שתצליח במשחק היא בראמת מנסה או שנמאס לה מנמשחק ועוברת למשחק אחר הבעיה האחרת שכל יום באה אליה חברה אחרת והן משחקות באייפד (משחקי מחשב) והילדה שלי תמיד מוותרת ונותנת את האייפד לחברה לפעמים היא מבקשת שיתוף פעולה והחבקרה כמובן לא רוצה למרות שהאייפד לא שלה אתמול התארחה חברה והסברתי להם שאפשר לעשות תור תור החברה כמובן לא שיתפה פעולה והילדה שלי באה אלי אמרתי לה שאם הן לא מסתדרות אני אקח את האייפד וכך עשיתי האמת אני מרגישה שזה לא נכון לעשות מה כן לעשות??????????אחרי שהחברה הלכה הסברתי לילדה שלי שאם לא משתפים אותה במשחקי מחשב שלה היא יכולה להגיד שזה לא חברי ולקחת את האייפד האם זה נכון אני משתדלת לא להתערב ונראה לי שההסברים רק מורים אןתה????????? למה הילדה שלי תמיד מוותרת על הכל זה האייפד שלה(זה אייפד לילדים) לא של החברה היא בכלל נוטה לוותר על הכל בדינמיקה בין חברים בגן אומרים לי שהיא עומדת על שלה ובבית היא לא מוותרת לאחותה ואני גם לא מבקשת שתוותר למה זה ????????????????????????????.... אולי עדיף לחזור למשקי חצר של פעם תודה ליאת

שלום רוז, כל דור והמשחקים שלו. עקרונית, השיבה למשחקי החצר של פעם לא אמורה לשנות מאפייני אישיות ונטיות וויתור/אסרטיביות אצל הילדים. אני בדעה שיש להניח לילדים לנהל את חיי החברה שלהם בדרכם, ללא התערבות (או בהתערבות מינימלית). אייפד הוא מכשיר אטרקטיבי למדי, ואפשר להבין (אולי) ילדה שבאה להתארח ורוצה להתנסות בו. אחרי הכל, לא לכולם יש עדיין אייפד, ולילדים בגיל חמש וחצי עדיין קשה להתאפק מול גירוי כזה. אני מציעה להקדים תרופה למכה, וכשבתך מארחת חברות, כדאי להרחיק משחקים שמלכתחילה אינם מתאימים למשחק חברתי. המחשב או האייפון/אייפד בהחלט יכולים לענות להגדרה "ידידו הטוב של האדם", אך לא בטוח שזה נכון בהקשרים חברתיים. די פשוט, לא? ולשאלתך השניה - הבת שלך כנראה יודעת איפה נכון או לא נכון (אפשר או אי-אפשר; כדאי או לא כדאי) לוותר או לעמוד על שלה. אישית, יש לי חיבה לילדים הוותרניים והנדיבים, שהופכים את העולם שלנו לקצת פחות אלים וכוחני, ויותר נעים והרמוני. לא נראה לי אסון גדול כל כך... בברכה ליאת

והלא מוותרים זה מה שמלמדים אותנו לא????????? אני אוהבת אותה כמו שהיא

אני בת 15, ויש לי בן דודה בן 42 ואני מאוהבת בו מאז שאני זוכרת את עצמי. בשנה האחרונה, הייתי מגיעה אליו כל יום אחרי בית ספר. הוא מארח אותי, ואנחנו מדברים על זוגיות והוא לא מנסה לנגוע בי כי הוא אומר שאני עדיין קטינה. שכנעתי אותו להתחתן כדי שירגיש בטוח לחשוב עלי רומנטית. הצלחתי והוא אוהב אותי מאוד ואפילו נמשך אלי. הוא רווק ואין לו ילדים. אנחנו חברים ואני רוצה להקים איתו משפחה, והוא מוכן אבל פוחד מהמשפחה ובעיקר מתגובת ההורים שלי. הוא רוצה שנחכה עם המגע המיני. קשה לי, אבל אני מוכנה לחכות רק כדי שירגיש טוב. הוא אומר שאם נחזור בתשובה, אז ההורים שלי אולי יתנו את ההסכמתם לחתונה כשבקרוב אהיה בת 16. רציתי לדעת איך משכנעים את ההורים שלי לתת את הסכמתם לחתונה, והאם כדאי להתחיל לתת להם להתאקלם למציאות הקיימת שאני רוצה מאוד להתחתן עם בן דודה שלי ולהקים איתו משפחה.

שלום מעיין, אני מצרפת עבורך לינק לכתבה שהתפרסמה היום בynet, הנוגעת לנזקי התופעה המדאיגה של נישואי קטינים. הסכנות מפורטות שם היטב, וכדאי מאד שתקראי בתשומת לב את ממצאי המחקר בנושא. אני ערה לכך שהאהבה יכולה להיות חזקה ולגבור על שיקולים של נורמות חברתיות ותרבותיות. ובכל זאת, אני ממליצה לך מאד להמתין עם המחשבות על חתונה, ולאפשר לעצמך זמן להתעשת ולבחון את הקשר הזה לאורך זמן. בברכה ליאת

בני בן 9, ילד חכם מאד ונבון. ציונים מעולים בבית הספר, יש לו חברים, הולך אליהם והם באים אליו. חם מאד, מחבק ואוהב. יחד עם זאת, אף פעם לא היה ילד קל, מאד עקשן, מתקשה לדחות את סיפוקיו, הכל חייב להיות לפי רצונו ועכשיו. לא מסוגל לשמוע "לא" ואז ישר מתעצבן, צועק, זורק דברים, נשכב על הרצפה.לאחרונה הוא כל הזמן אוהב לשכב על הרצפה, לזחול על גחונו וכל פעם שמעירים לו הוא קם ואז שוב נשכב על הרצפה. מאד מפוזר, שוכח ומאבד את ציודו בביה"ס, זה לא כל כך מעניין אותו ומדבר אליו. הספרים ומחברותיו מאד מפוזרות ומקומטות. מאד לא מסודר, מבולגן וזה לא מפריע לו. מקבל הערות רבות מהמורה על כך שמפטפט וזז בכיתה ולמרות שהוא תלמיד מצויין. הילד די פחדן וחושש מדברים רבים (כלב בגינה, ילדים המציקים לו, מה יהיה אם תיהיה מלחמה וכו...). לאחרונה זיהינו שלוקח כסף מארנקנו ללא רשות. צופה בטלויזיה ומחשב שעות רבות עד כדי שלא ניגש לשרותים ואפילו עשה צרכיו בסלון(קרה פעם אחת). שקרים שכיחים מאד מצידו לגבי שיעורי בית, לרוב אומר אין שיעורים ואז בערב אנו מגלים שיש, צריך כל הזמן דחיפה לגבי הכנת שיעורים, כשמוכיחים אותו לגבי השקר הוא שוב יכול להתעצבן ולצעוק ולהמציא כל מיני סיפורים. משקר על דברים רבים והרבה. מצד אחד ילד חם, אוהב, נבון וחכם מצד שני יכול לצעוק, להתעצבן, לשקר, לזרוק דברים רק כי לא קיבל את מבוקשו ועכשיו ושאר התנהגות מוזרה. יש לציין כי הוא מקבל הרבה תשומת לב ואהבה מאיתנו. אנו פשוט חסרי אונים לגביו. מה עושים??? תודה

שלום רב, את מתארת ילד הסובל - ככל הנראה - מפערים ניכרים בין תחומי התפקוד השונים. מצד אחד, הוא ילד נבון שהישגיו הלימודיים טובים, אך מהבחינה הרגשית הוא מפותח פחות, מתקשה להתמודד עם תסכולים ולאפק דחפים, ומכאן הקושי שאתם חווים מולו בבית. בנוסף, מן התיאור שלך את הקשיים בהתארגנות, נודף ניחוח של לקות ממקור אורגני (הפרעת קשב? היפראקטיביות?) שכדאי לבדוק. אני ממליצה בחום על אבחון מסודר אצל פסיכולוג קליני או חינוכי, כמו גם על הדרכת הורים שתנחה אתכם כיצד לעזור לו בבית, וכיצד לחדד את ההבנה שלו לגבי הגבולות והכללים הנהוגים בו. בברכה ליאת

שלום תוכלי לתת לי המלצה לפסיכולוג ילדים טוב באיזור פתח תקוה או קרית אונו שעובד עם כללית?

שלום רמי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בכיתה ז. חצי שעה לקראת תום המבחן שאלה אותו התלמידה שלצידו שאלה ובני כתב את התשובה על השולחן. המורה שראתה זאת פסלה לו מייד את המבחן. כעת בני מאוכזב מאוד וכמובן מבין את שגיאתו האיומה. ממה שאני יודעת, בדרך כלל התלמיד מקבל אזהרה ראשונה בזמן העתקה, או לפחות, הורדה של 10 נקודות מן המבחן. או העברת מקום ישיבה. לפי דעתי המורה הייתה אמפולסיבית מאוד ולא נתנה אזהרה אחת לפחות לפני פסילה. מה דעתך? האם אשוחח איתה על כך? בני חש אכזבה גדולה מאוד ולכן כתב לה מכתב התנצלות שהמקרה לא יישנה וביקש להיבחן פעם נוספת. מה דעתך?

שלום רב, אני חושבת, לפני הכל, שאת צריכה לשמוח שליאור ידע את התשובה לשאלה. עניין משמח נוסף, קשור לנכונותו לסייע לחברה במצוקה. חכמה וטוב לב הם שילוב מצויין, ולכן את ממש *אבל ממש* צריכה להיות מרוצה. אני לא חושבת שהוא עשה "שגיאה איומה" כדברייך, ומציעה להסתפק בהתנצלות שלו ואפילו בפסילה, כשיעור לעתיד. שאלה יהיו הצרות שלנו... :-) שבת שלום ליאת

אני בתהליך גרושין וגרושתי עברה לצפון יש לנו ילד בן 4 שמאוד קשור אלי כל פעם שאני מתקשר הוא מתחיל לבכות ומתגעגע אני רוצה לדעת אם זה טוב לדבר בטלפון כל יום למרות שהשיחות מאוד קשות גם לי וגם לו הסידור הזה הוא חדש ואני לא יודע מה התדירות שצריך לדבר איתו ואם זה פוגע בו כי כל פעם זה מעלה בו את הגעגועים

שלום שי, התקופה שמייד לאחר הפרידה ופירוק הזוגיות אכן קשה מאד לכולם, ולכן גם התגובות הרגשיות עוצמתיות במיוחד. אני מניחה שהילד שלך מתגעגע אליך בכל מקרה, אולי הוא בוכה גם בשעות אחרות, ללא קשר לשיחת הטלפון היומית ביניכם. אין לי תשובה חד משמעית בשבילך, ואני לא בטוחה מה נכון יותר עבורכם. יש - כנראה - שאלות, שאת התשובה עליהן כל אחד צריך למצוא בעצמו. שיחת הטלפון בוודאי מציפה את הרגשות אצל כולכם, אבל לא בטוח שהדרך להקל עליו זה דווקא לוותר עליהן. אני חושבת שבגיל ארבע, אפשר לנסות ולשאול אותו מה הוא מעדיף, ומה ייקל עליו. אפשר להיעזר גם בדיווחים של גרושתך, ולברר בעזרתה מה קורה בימים שאינך מתקשר: האם הוא מחכה לשיחה איתך? האם הוא שואל עליך הרבה? אפשר גם לשאול אותה מה קורה אחרי שיחת הטלפון: כמה מהר הוא נרגע ממנה? האם הוא ממשיך לבכות מגעגועים עוד זמן רב? על סמך כל המידע הזה אפשר יהיה לגבש מינון שיהיה נכון לכולכם, ואשר יתאים לצרכים של כולכם. אפשר לנסות לגוון קצת את אופי התקשורת ביניכם, ולראות האם הוא מגיב טוב יותר לשיחת וידאו בסקייפ, שנותנת אשלייה של נוכחות קרובה יותר, או במיילים יומיים כתובים ממך שאמא תקרא באזניו. אני יודעת שאני לא ממש עוזרת, ומזמינה אותך לניסוי ותעייה, עד שתמצאו את האיזון. זה באמת לא קל. בטוחה שעם אהבה, סבלנות ושיתוף פעולה בינך לבין גרושתך - תצליחו בכך לרווחת כולכם. בברכה ליאת

האמת שהמשכתי לחשוב עליכם עוד קצת... :-) חשבתי על כך שאפשר ליצור שינוי גם *בתוך* שיחת הטלפון, ולתת לה צביון מעט שונה. אתה יודע, יש שיחות ויש שיחות. אם שיחת הטלפון הופכת ליבבות קורעות לב, זה באמת קשה וכמעט בלתי אפשרי לנהל אותן. אבל אפשר לנסות להתעקש על שיחות שיש בהן משהו להישען עליו. למשל, אפשר להחליט שבכל יום הוא יספר לך משהו חדש שעשה היום, משהו שקצת 'יארגן' אותו לפני ותוך כדי השיחה. גם אם לא החלטתם על נוהל כזה, נסה לחשוב אתה, עוד לפני השיחה, על תוכן מוגדר שייקח את השיחה למקום מעט יותר מוחזק ופחות רגשי. למשל, מה מתוכנן לפורים. או לאן נטייל בשבת הבאה. או איך שניכם חוויתם (כל אחד בישוב שלו) את הסערה של הימים האחרונים. נסה לחשוב על משהו שאתה רוצה לספר לו, ואולי גם על משהו שאתה רוצה לבקש ממנו ("אני צריך שתמדוד בשבילי את אורך כף הרגל שלך, כי בא לי לקנות לך גרבי כדורגל"). שיחות מסוג כזה יכולות לזמן לכם חוויה מעט שונה, אני חושבת. בהצלחה ליאת

אודה על המלצה תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני גרושה, אמא לנערה בת 17. יש לי בן זוג קבוע. הבת שלי חזרה בשעה לא צפויה, וראתה אותי מענגת אותו. היא כמובן מבינה היטב מה ראתה. אני נבוכה מזה מאוד. לדעתי גם היא. מה את מציעה לעשות?.

שלום איריס, בהיותך אם לנערה מתבגרת (או ילדים בכל גיל אחר) יש לדאוג מפני תקריות מסוג זה, ולנהל את חיי המין מאחורי דלת סגורה/נעולה. כרגע, בהנחה שהיא מבינה היטב מה ראתה, לא בטוח שיש לעשות משהו בנדון, מלבד למנוע אירועים דומים בעתיד. בברכה ליאת

שלום , בני בן השלוש עבר את תהליך הגמילה מפיפי נהדר , גם ביום וגם בלילה ללא קושי אך לצערי עד היום כחצי שנה לאחר התחלת הגמילה מבקש טיטול בזמן הקקי , ראינו קלטות , קראנו ספרים , שוחחנו אך לשווא, כל פעם שמבקש אני מזכירה לו שיש אפשרות לטיטול אך יש אפשרות גם בשירותים או בסיר , כמובן שהבחירה היא טיטול , בגן מפספס במכנס נראה לי שמופעל עליו לחץ שוחחתי לא פעם עם הגננת בנושא , אני מוטרדת מאוד הוא ילד חברותי ומצחיק שר ורוקד ...אשמח לקבל ייעוץ הכוונה בכדי לעזור לו ולנו לעשות את הדרך בצורה נכונה וללא נזקים . תודה מראש אושרת

שלום אושרת, כאשר אנו פותחים בתהליך הגמילה, המסר אל הילד הוא: אתה כבר גדול, ומעתה, אנו מצפים ממך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ולא בטיטול. מעתה, אין יותר טיטולים (למעט - אולי - בלילה), ויהיה עליך ללמוד להשתמש בשירותים, כמו גדול. כאשר את מזכירה לו שיש לו אופציה להמשיך לעשות קקי בטיטול, את מעבירה מסר מבלבל, הפוגע אנושות בתהליך. סלקי את הטיטולים מהבית, והסבירי לבנך שאת מצפה ממנו לעשות את הקקי במקום המיועד לכך, ומסכימה גם לאפשרות שיהיו פספוסים בהתחלה. זה בסדר. כשזה קורה, אל תבטאי כעס, גועל או אכזבה, החליפי את התחתונים בשלווה, ואמרי שאת בטוחה שבסוף הוא יצליח. מציעה לך למצוא ברשת מאמר טוב המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לנהל נכון את תהליך הגמילה, וכיצד להימנע מטעויות. בברכה ליאת

אני הולכת להשמע כמו עוד אמא פולניה ... ביתי בת שנתיים וחצי חרדה מכל דבר שקשור לפורים. אני מניחה שהכל התחיל כשהלכנו לקנות לה תחפושת (היא רצתה להיות בוב ספוג). בחנות היא ראתה דינוזאור ענק ונבהלה. בבית היא סירבה ללבוש את התחפושת ולכן החלפתי לשמלה של נסיכה . כששאלתי אותה למה היא לא רוצה ללבוש את השמלה , היא ענתה "דינוזאור מפחיד". מאז שהחלו במעון לתלות מסכות וליצנים , היא בוכה ומבקשת ללכת הביתה כשהיא מגיעה (היא אוהבת להיות שם), מסתגרת במטבח, השתינה על עצמה (היא גמולה כבר 8 חודשים) ומסרבת לאכול לחלוטין. ני מודעת לעובדה שכשפורים יחלוף היא תרגע וזהו שלב התפתחותי. אנחנו מנסים להכיל את הפחד אך מוטרדים מכך שהיא סובלת. איך ניתן להקל עליה במעון?

שלום מיטל, אני בוחרת "לעשות כבוד" לאריאלה זמיר, מנחת הורים שכותבת ופעילה בפורום שלנו, ומצרפת לינק למאמר קצר וממצה שפרסמה בפייסבוק, המספק מענה לשאלותייך. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת! חג שמח ליאת

המלצה לפסיכולוג לילדים באיזור נס ציונה

שלום יונית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ביתי בת העשר ילדה חכמה ונהדרת. ההתנהגות שלה מאוד קיצונית לכאן ולכאן. לפעמים היא יכולה להיות הכי מקסימה בעולם, עוזרת מדברת יפה וממש בצורה קוצונית מחבקת ומנשקת את כל בני המשפחה ואומרת "איך אני אוהבת את כולכם", לעומת זאת היא גם "בקצה השני" מתעצבנת מהר על כל דבר קטן, כל הערה מקבלת קשה, יכולה לענות ב"אוף, איזה אמא מעצבנת" גם על דבר בנאלי כמו "לכי להכין שיעורים לפני טלוויזיה" וגם כאן היא תאמר "איזו משפחה מעצבנת ואף- אני שונאת אתכם/אותך". ההתנהגויות הקיצוניות האלה מגיעות "משום מקום", לפעמים ממש אי אפשר לדעת למה לצפות... בעלי ואני מאוד מתוסכלים מהמצב. אשמח לשמוע עצה או הכוונה. לפעמים היא נותנת לנו הרגשה של כפיות טובה. ישנם הרבה מצבים אחרי בילוי משפחתי או כל בילוי אחר כמו חברות, היא יכולה בקלות על בקשה/הערה קטנה "לעבור" להתנהגות קיצונית לכעוס לדבר לא יפה ולהתעצבן... אנא את עזרתך!

שלום רב, ילדים (ואנשים) שונים זה מזה בתגובתיות הרגשית שלהם. יש ילדים עם נטייה מולדת להגיב בעוצמה רבה גם לגירויים מתונים יחסית ("פתיל קצר"). ילדים כאלה יכולים להיות בכייניים יותר, קולניים יותר, עצבניים ורגזניים יותר - אך גם נלהבים ונרגשים יותר, בנסיבות אחרות. תכונה זו, כשלעצמה אינה נוראה כ"כ, אלא אם היא נתקלת בחוסר הבנה מצד הסביבה, בשיפוטיות וביקורת. כאשר הסביבה אינה מתקפת את החוויה של הילד ואף שופטת אותו על מה ועל איך שהוא מרגיש ("מה אתה בוכה? לא קרה כלום!" או "אפשר לחשוב מה כבר קרה? למה אתה כועס כל כך?"), יש אפשרות שהילד יגיב בעוצמה רבה אף יותר, ובנוסף, ירגיש מבולבל, בודד וחסר ביטחון לגבי רגשותיו. לכן, גם אם קשה לכם עם התנהגותה ה'קיצונית', נסו להבין ולקבל שזהו "כתב-היד הרגשי" שלה, וזו עוצמת התגובה שלה, המשקפת בדר"כ חוויה או מצוקה *אמיתית* (ולא הצגה). כבדו את הכעס שלה או הפגיעה שלה, הביעו השתתפות והבנה לרגשותיה, והשתדלו לעזור לה לזהות נכונה את מה שעובר עליה ("נכון, זה באמת מעצבן לעשות שיעורים לפני הטלוויזיה, ואני מבינה אותך. גם אני הייתי בוודאי מתרגזת. אבל אין ברירה כרגע. אני רואה כמה את מתוסכלת עכשיו"). גם אם לא תצליחו להיות כה נדיבים וסלחניים בעין הסערה, השתדלו לפחות לא להעיר או לשפוט אותה. זכרו שנאומים חינוכיים לעולם אינם משיגים את מטרתם "תחת אש". אם תמשיכו להרגיש חוסר אונים, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בן 1.5 שנים, אני ואשתי מתכוונים לנסוע לנסיעת עסקים לסין לשבוע, רציתי לדעת מה יהיה עדיף מבחינתו, לבוא איתנו ולהישאר במשך היום עם מטפלת וילדה ישראלית נוספת או להישאר בישראל עם סבתא בשעות שאחרי הפעוטון ובייבי סיטר בלילה?

שלום שגיא, בנכם נמצא בתקופה לא אידיאלית לפרידה, מאחר וחרדת הזרים וחרדת הנטישה עדיין מאד גבוהות בגיל זה. מאחר שתחושת הזמן עדיין מאד בלתי בשלה, שבוע ימים בלעדיכם נחווה כנצח נצחים, ועלול ליצור מצוקה פסיכולוגית ניכרת. בעיני, אם האפשרות קיימת, עדיפה פרידה יומיומית קצרה על פני פרידה של שבוע שלם. נסיעה טובה ופוריה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחודשיים, היא נכנסה למסגרת גן (11 ילדים) בגיל 8 וחצי חודשים, מאז היא החלה לשרוט,לדחוף,לעקוץ כל ילד שמתקרב אליה, הגננות מדווחות לנו על כך, ההורים של הילדים האחרים מאוד כועסים. אני יודעת שזה שלב טבעי בגיל זה אבל רציתי לדעת איך צריך להגיב להתנהגות כזו כי ענישה לא ממש מתאימה לגיל שלה ואני גם כעסתי כשהענישו אותה בגן על כך. האם זה מעיד על תסכול שלה מהגן? אשמח לשמוע מה דעתך המקצועית על התופעה והאם זה מעיד על משהו, וכמובן איך מגיבים מבלי לתסכל אותה יותר. תודה מראש, אמילי

שלום אמילי, בגיל שנה וחודשיים אנחנו עדיין מדברים על *תינוקת*, שאינה יודעת ויכולה לשלוט בצורה טובה בדחפים התוקפניים שלה. לכן, אין להעניש אותה על התנהגותה, שבהחלט תואמת את גילה. אם הגננת שלכם מענישה אותה, או מצפה ממך 'לעשות משהו' (בבית, שעות אחרי האירוע) שיפסיק את ההתנהגות הזו (צר לי לומר זאת), עלייך לשקול את הכישורים המקצועיים שלה, או אולי לחפש מסגרת מתאימה יותר לתינוקת בגיל זה. התגובה הנכונה במקרה זה היא הגברה של ההשגחה והפרדה בין התינוקות בשעה של קונפליקט, שכן הוא בדר"כ מאד דחפי, יצרי ולא מווסת. בשמחות ליאת

שלום, רציתי לשאול מה הדרך הכי נכונה לספר לילדים בני 14 ו18 שעומד להיות תינוק חדש שיהיה להם בעצם אח או אחות תינוק. מדובר בפרק ב' כך שזה חצי אח או אחות.

שלום ים, למה לא לומר להם פשוט את העובדות? הם ילדים גדולים ומבינים. ממה בעצם את חוששת? פרק ב', באופן כללי, עלול לעורר בילדי פרק א' רגשות רבים (חיוביים, שליליים או מעורבים), ובכלל זה גם הרעיון שיוולד להם (חצי) אח נוסף ביום מן הימים. צריך להיות מוכנים לכל תגובה אפשרית, גם כעוסה או לעגנית, ולעמוד מולה בשילוב של אמפתיה והבנה יחד עם נחישות והחלטיות. נסי להימנע מהתנצלויות או נטייה לפצות על איזה 'עוול' לכאורה, וקווי לטוב. ילדים כה גדולים עלולים להגיב גם בהתלהבות והתרגשות, וכמובן גם להיות כוח עזר משמעותי בעתיד. בהצלחה, ושיהיה הריון קל ונעים ליאת

אני בת 15 ואני כל הזמן משקרת לא יודעת למה למשל אמרתי לחברות שלי שמישהו מאיים עלי וזה ממש לא נכון אחר כך אני מצטערת על זה ויש לי יסורי מצפון ואני בוכה ואחרי כמה זמן שוב ממציאה משהו המורה שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי למה את עצובה ואמרתי לה שמישהו מטריד אותי מינית וזה ממש לא נכון נמאס לי מעצמי ואני חייבת לציין שהחיים שלי באמת טובים יש לי הכל כאלו אני רוצה שיקרה לי משהו רע..כאלו אני מכורה ללהרגיש רע אם אין לי משהו שיעשה לי רע אז אני מתחילה לדמיין סיטואציות מפחידות כאלו מוות של משהו שקרוב אלי ואז אני מתחרטת על זה וכאלו יש לי הרגשה של סיפוק כאלו "יופי סתומה הצלחת להכאיב לעצמך" אני מפחדת שאני יפגע בעצמי כדי שיתייחסו אלי למה אני כזאת נמאס לי מעצמי בבקשה תעזרו לי

שלום ליאור, בשורה האחרונה שלך, את שואלת "למה אני כזאת", והתשובה מופיעה ממש לפני השאלה שלך - "כדי שיתייחסו אלי". צרות ואסונות מייצרים דרמה, ומצליחים לגייס את האנשים לטובת ה'קורבן'. יש אנשים שמגלים את הקשר הזה שבין אסון לתשומת לב, ומתחילים (במודע או לא במודע) לייצר עוד ועוד דרמות, לא תמיד עם אחיזה במציאות. אני לא חושבת שאת מכורה להרגשה הרעה, אלא זקוקה מאד מאד להתייחסות, הקשבה וחמלה מהזולת. אגב, כולנו זקוקים לזה, אך לא כולם זוכים לזה באופן הנכון והמיטיב. אני מציעה לך לעשות הכל כדי לגייס עזרה מקצועית (דברי על כך עם יועצת ביה"ס - את יכולה להדפיס עבורה את התכתובת הזו, בינינו), וכך לספק בדרך לגיטימית את הצורך שלך בתשומת לב והקשבה, וללמוד מיומנויות של תקשורת בינאישית בריאה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על העזרה ויש לי עוד שאלה.. מצד אחד אני לא רוצה להמשיך ולשקר אבל מצד שני אני מרגישה שאם אני יפסיק את זה יהיה חסר לי משהו מאוד משמעותי בחיים יש ימים שאני פשוט מאחלת לעצמי שיקרה לי משהו רע ואני באמת רוצה את זה בבקשה תעזרי לי יש דרך להפסיק את השקרים האלה אבל מרצון. שאני ירצה את זה בלי להרגיש שחסר לי משהו תודה לך על הכל

שלום רב, בתי בת 3, ולאחרונה נוצר מצב שהיא פוחדת מכל רעש שהיא שומעת. גם רעש שבקושי נשמע, משהו כמו זמזום של דבורה, לחישה של מישהו, היא ישר נעמדת ושואלת מה זה הרעש הזה?, מצד אחד אני מבינה שיש לה שמיעה חדה וטובה אך מצד שני, השמיעה הזו גורמת לה לפחדים , היא אוטמת את האוזניים ורצה אלי בפחד נוראי. מה יכול לגרום לזה? איך אפשר לטפל בזה? הפחדים הללו מונעים ממנה לשחק לבד בחדר המשחקים, היא מוציאה את כל המשחקים לסלון כי "יש שם רעש", היא לא מוכנה לישון לבד בחדר. אודה לך להצעותייך בנושא. תודה, מלי

שלום מלי, אנא, קראי את תשובתי להדר, כמה קומות מתחתייך, במיוחד את תשובת ההמשך שם. יש ילדים שרגישים לגרייה שמיעתית חזקה, והם מגיבים בפחד ורתיעה מכל סיטואציה רועשת. ילדים אחרים (כמו בתך אולי) מגיבים לרעשים 'חריגים' או פתאומיים, גם אם אינם חזקים, ותגובת הפחד היא תוצאה של עוררות-יתר, נטייה חרדתית או דמיון מפותח (שמקשה מאד על ילדים בגיל זה). גם במקרה זה, אני מציעה להישאר זמינה ואמפתית מצד אחד, אך גם עניינית ו'אדישה' כלפי הרעש מצד שני. אם, כתוצאה מהפחדים או ה'רעשים' היא זוכה לפריווילגיות מרחיקות לכת כמו היצמדות דביקה אליכם או שינה במיטתכם - רצוי לעשות הכל כדי להפסיק זאת, כדי לא לתגמל את הפחדים ולהנציח אותם. אפשר להרשות לה לשחק בקרבתכם, ורצוי גם לשהות לצידה בשעת ההשכבה בחדרה ובמיטתה, אך לא לשעבד את עצמכם לפחדים שלה. זה יעבור! ליאת

תודה.

אופס... חוזרת לשם. סליחה!

מאוד התחברתי לאבחנה הזו שלך. הוא לא מסוגל גם לחבק לא לנשק ,בשנים קודמות למשל ולפעמים אפילו עד היום נאמר כשהוא נשרף בפנים ואני ניסית למרוח אותו בקרם הגנה הוא מצטמרר, לא סובל מגע . גם אני מקווה שכשתיהיה לו חברה (לרוב חבריו כבר יש, והוא ...כלום למרות שהוא יפהפה וחכם ובחורות מחפשות את קררבתו) אינני יכולה לקחת אותו לאיבחון וטיפול בגיל עשרים. את מסכימה איתי? מה עוד אני יכולה על מנת לעזור לו. הוא לוקח את החיים כל כך קשה. ויש לו המון מה לתת לאחרים. ילד כ"כ טוב . שוב תודה

אני אם לנער בן 17 שנפלט ממערכת הלימוד הרגילה וכרגע לומד באנקורי. הילד הוא בן אמצעי במשפחה שבה ארבעה ילדים. ילד נאה למראה כחול עיניים הבטוח שהוריו נגדו. סוחט מאיתנו כספים. משקר כדי להשיג כסף. אינו יכול לשמוע את המילה לא. כל מה שהוא רוצה צריך להעשות כאן ועכשיו ואוי ואבוי לנו אם אנחנו לא ממלאים את דרישותיו אז מתחיל הטרור בבית. מכות לאחיו. זריקת חפצים. צרחות וצעקות. נדמה לו שאני מתביישת בו. מה שאני לא. אני מתביישת מהדרך בה הוא בוחר להתנהג לא ממנו. כשאביו מנסה להפריד כדי שלא יתן מכות זה נגמר בצורה לא יפה. הילד חזק וכשהוא בקריז הוא לא רואה בעיניים. גם בבית הספר המורה טוענת שהוא לא יודע לקבל לא כתשובה. איננו לומד. מגיע לבית הספר אך כל הזמן יוצא מהכיתה ומפריע. מסרב לקחת ריטלין. אובחן כלוקה בADHD. אני מרגישה נורא בביתי. לא מוכנה יותר לטרור ממנו . למניפולציות ולשקרים. אני פשוט זועקת לעזרה. מה עושים? למי פונים?

שלום גלית, יש מצבים בהם אין ברירה אלא לגייס עזרה מן החוץ, שתאפשר מבט חיצוני על הנסיבות המשפחתיות ותציע פיתרונות ברי יישום. כרגע נראה שכולכם (גם אתם וגם הבן שלכם), נתונים במעגל אכזרי של זעם, אכזבה ועויינות, המזינים בדרכם את ההתלקחות הבאה. הבן שלכם מרגיש, ככל הנראה, את הכעס והאכזבה שלכם, ולוקח מכם 'בכוח' או בגניבה את מה שלתחושתו מגיע לו (כספים או דרישות אחרות, המייצגים עבורו את אהבתכם). מציעה לפנות בהקדם להתייעצות עם פסיכולוג קליני המומחה בעבודה עם מתבגרים, ולפעול בעצתו. אל תישארו לבד עם כל זה, כדי לא לדרדר את מערכת היחסים עמו אף יותר. חשוב לזכור שנער עם התקפי זעם כאלה, המתמודד שנים רבות גם עם ADHD, סוחב איתו לאורך השנים מנות הולכות וגדלות של תסכול, נחיתות, אכזבה עצמית וכעס. ילד כזה זוכה למעט מאד הערכה, התפעלות וגאווה מסביבתו, ויש לזה מחיר רגשי. טיפול פסיכולוגי מכוון בדיוק למקומות הכאובים הללו, ונותן מענה ומרחב בטוח לעיבוד החוויות המורכבות שהוא עבר ועובר. פנו לעזרה מקצועית! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ראשית, תודה רבה על הפורום המצוין ועל נוכחותך בו על כל המשתמע מכך. בתי בת 1.10 החלה לפחד לאחרונה מרעשים,בע"ח וכדומה. אני מבינה שזה שלב התפתחותי ומבקשת לשאול כיצד עלי להגיב כשהיא אומרת לי שהיא מפחדת. תודה רבה על תשובתך, הדר

שלום הדר, בגיל שנתיים, הפחדים שאת מתארת הם אכן שכיחים ונורמטיביים. כעיקרון, הדרך להגיב להם - לתפיסתי - היא לאזן בין היענות ואמפתיה מצד אחד, לבין הצורך לא להיכנע או להשתעבד לפחדים, מצד שני. כשהיא אומרת שהיא מפחדת, חשוב שאת תישארי רגועה ולא תשדרי בהלה או הזדהות-יתר. אפשר לעזור במידת מה במניעה (לא מוכרחים להגיע לביקור בספארי בגיל זה, או להפעיל את שואב האבק דווקא על ידה), אך כאשר היא בהתקף פחד או בכי, רצוי לא להפוך את האומללות שלה לאמצעי להשגת תגמולים ורווחים (פינוק-יתר). לוליינות ואיזון, אינטואיציות אימהיות ושכל ישר... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על התשובה. בהמשך לשאלתי, מה עלי לומר אם למשל עובר מטוס והיא נבהלת מהרעש? משהו כמו כשמטוס טס בשמיים זה הרעש שהמנועים שלו מייצרים, או כך אפשר לזהות שמטוס טס בשמיים? הדר

תשתי מלטפל בביתי בעלת בעית התנהגות קשה.(בת11). התפרצויות זעם,סף תיסכול אפסי ואי יכולת להתמודד עם המילה "לא".מדןבר מגיל ינקות . היתה פגית. מטופלת פסיכולוגית ואף פסיכיאטרית. בית נורמטיבי ,איכותי,משכיל,שחושב אפילו על הוצאה לפנימייה. אין עוד ילדים מסיבות כלכליות ובריאותיות. אלוןהים אדירים, מה עוד אפשר לעשות? האם יש מסגאות שגם משפחות נורמטיביות שולחות כי אינן יכולות לשאל זאת יותר? תודה.

שלום לך, הפניה שלך עוררה בי הרבה עצב, אני מודה. לצד ההבנה שלי למה שעובר עליכם והאמפתיה כלפי החלק המתוסכל והמיואש שבך, איני יכולה להימנע מלחשוב מה מכל אלה עובר כשדר גלוי או סמוי אל בתך. אני מניחה שהגידול שלה, מאז אותם ימים ראשונים באינקובטור, היה לא קל, ובכל זאת - התנהגות מקצינה היא לעיתים אסטרטגיה לא מודעת לגרום לאחרים לראות/לשמוע/להרגיש את מה שבחוויה של הילד לא מקבל מענה מספק. אני חושבת שלצד העזרה המקצועית שמקבלת בתך, יש טעם לנסות ולגייס עזרה דומה גם עבורך, כדי לנסות להציל את היחד שלכן. אני רוצה להאמין שבתך מבקשת שתילחמו עליה מבלי לוותר. שולחת לך את הכוח להתעקש ולשרוד את הקשיים, ומפצירה בך להיעזר בתמיכה מקצועית ולפעול בעצת המומחים. בהצלחה ליאת

וודאי שאני מטופלת...אחרת אוי לי.. תודה על האיכפתיות.

הילד שלי בן 7 ומאונן כל ערב במיטה ולפעמים גם במשך היום. הוא שוכב על הבטן עם ידיים על איבר המין מבחוץ וככה הוא עושה את זה. האם זה נורמלי?האם עלי להגיד לו משהו?איך מתמודדים עם זה? תודה

שלום אור, אוננות היא עניין נפוץ ונורמלי בילדות, ואינו צריך לעורר דאגה מיוחדת. אם הילד עושה זאת לעינייך, כל שעלייך לעשות זה להסביר שגם אם מדובר בפעילות נעימה, עליו לעשותה בפרטיות בחדרו, ללא נוכחותם של אנשים אחרים, אפילו אם הפ בני משפחה. רצוי לשמור על ארשת עניינית, כדי לא לעורר אשמה, בושה או חרדה סביב הנושא. בשמחות ליאת

שלום, בעלי נוסע בעוד כשבוע לחו"ל למשך שבועיים. אני נשארת עם ביתי הקטנה (חגגה לפני חודש שנתיים) בבית. השגרה כמובן נשמרת, מידי יום היא תמשיך ללכת לגן. יתכן ובסופי שבוע נהיה אצל הסבים והסבתות> בגדול השגרה נשמרת. איך עליי להתמודד עם העובדה ששבועיים היא לא תראה אותו? אני מתארת לעצמי שהיא תחפש אותו / תקרא לו. האם כדאי לי "להכין" אותה לנסיעה שלו? להגיד לה משהו? מה להגיד לה כאשר היא תקרא בשמו / תחפש אותו? אודה לקבלת ייעוץ בנושא, תודה, עדי

שלום עדי, אפשר ורצוי להכין את הילדה לנסיעה של אביה, אך אין טעם לעשות זאת עתה. אפשר לעשות זאת יומיים שלושה לפני הנסיעה. אני מציעה לספר לה לאן אבא נוסע, מה בגדול הוא אמור לעשות שם (לעבוד, ללמוד, לקנות משהו, לבקר מישהו, וכד'), איפה הוא יגור, ומתי הוא יחזור. אפשר להגיד משהו על כך ש"נוכל לדבר עם אבא בטלפון או דרך המחשב, עד שיחזור הביתה". אפשר לספר משהו על ה"אווירון הגדול שייקח את אבא לחוצלארץ ויחזיר אותו הביתה, ועל כמה זה כייף לטוס". ככלל, כאשר הדברים מוצגים לילדים בצורה פשוטה וברורה, ללא דרמה מיותרת, הם נוטים לקבלם בלי בעיות מיוחדות. גם אם יהיו במהלך היעדרותו אירועי "געגוע", הציפייה היא שאפשר יהיה להכיל זאת, ולקבל אותם בהבנה. גם זה טבעי ונורמלי, ואפשר לשקף זאת לילדה ("אני רואה שאת מתגעגעת לאבא. גם אני מתגעגעת, אבל אני יודעת שעוד כמה ימים הוא יחזור, ונהיה שוב כולנו ביחד"). נסיעה טובה ליאת

שלום. יש לי 3 בנים בגילאים: 18, 14, ו-7. הבן הקטן (7) מגיב לכול פניה של האחים שלו אליו בעצבנות כפי הנראה כדי למשוך תשומת לבנו ההורים.אנחנו מיד פונים לאח הגדול יותר ומבקשים שיעזוב אותו, את הקטן, וזה גורר סכסוכים קטנים בינהם האחים וביננו ההורים. לדוגמא: אם הבן הקטן יושב ומשחק במשהו ואח גדול יותר ניגש אליו ושואל אותו משהו הוא מיד צועק- לא עניינך או עזוב אותי וכו'. התגובה שלי כדי למנוע צעקות בבית - פניה לבן הבוגר - עזוב אותו ואל תדבר איתו.אך ניראה לי שאני טועה מאחר ואין לזה סוף..... כיצד עליי לנהוג? האם לתת להם להתווכח בינהם ולא להתערב זו הדרך? הבעיה שזה מוביל למעיין ברוגז בין האחים...מה עושים?

שלום חנה, אני נוטה להסכים איתך, ולחשוב שההתערבויות שלך מיותרות, ורק מחריפות את המצב. הבן שלך אמנם צעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, אך הוא גדול דיו כדי להציק וכדי להבין שעמדה קררבנית מזכה אותו בתגמולים ובאהדה שלך. ההתערבות החד צדדית שלך יוצרת מרירות אצל הגדול, ותחושה של עליונות ושיכרון זכויות אצל הקטן. תני להם לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם. זה נכון שמאזן הכוחות אינו סימטרי, אבל ככה זה בחיים, וכל אחד מהם ילמד זאת בדרכו. ואגב, הניסיון מלמד, שבהיעדר הורה "שופט" או מבוגר שמתערב, לילדים גדולים יש נטייה דווקא לוותר לקטנים, ולא לנצל לרעה את יתרון הכוח והגיל. אז הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, זה לזוז הצידה, גם אם יהיה לזה מחיר של ברוגז זמני ביניהם. זה עדיף על קנאה, עויינות ומרירות מצטברת. בהצלחה ליאת