פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת . בתי בת ארבע. וכל הזמן בבית שהיא עייפה היא מטפסת על קצה ספה, קצה כסא או הולכת למיטה שלה עולה על שמיכה ואומרת שזה נעים לה בפות.מה שיותר לא נעים ובלתי נסבל זה שהיא עולה לנו על הרגל ולא רוצה לקום. הרבה פעמים הסברתי לה שזה לא נעים לנו וזה לא יפה ולפני שבועיים לקחתי אותה לשיחה לחדר לאחר שדודים באו לבקר וטיפסה לדוד על הרגל. היא היתה מובכת והבטיחה שלא לעשות כך יותר. לאחר שראיתי שממשיכה פניתי לרופא ילדים והרופא אמרה לי שזה טבעי בגיל הזה ומעכשיו לא להתייחס לזה בכלל ולא לדבר איתה על זה וכל פעם פשוט לנסות להסיח את דעתה. זה מה שאני מנסה אך לא כ"כ הולך לי. מה אפשר לעשות? זה ממש מעצבן אותי , אני כ 3 שבועות לפני לידה... ויש לי בן בן 6 בבית, סתם לידע הכללי.... אני לא יכולה עם הנושא הזה זה ממש קשה לי ולא נעים לי במיוחד אם באים אנשים לבית ופתאום היא מטפסת לי על הקצה של הספה... אבקש את עצתך הדחופה. תודה ענת.

שלום ענת, אוננות בגילה של בתך זו תופעה שכיחה וטבעית, שלרוב חולפת מעצמה וחוזרת בגיל ההתבגרות. בגילה הצעיר, בתך עדיין לא מבינה את המשמעויות של הפעולה כפי שאנו מבינים אותה. לכן, אני חושב שאת צריכה לדבר איתה ולסביר לה שאת מבינה שפעולה זו נעימה לה, אך שהיא לא יכולה לבצע זאת בפרהסיה. באותה ההזדמנות את יכולה להסביר לה על פרטיות הגוף ולומר שהיא יכולה לעשות זאת אך ורק כשהיא לבדה בחדר ולא לעיני אנשים או ילדים אחרים. במסגרת השיחה את יכולה לסכם איתה שבכל פעם שהיא רוצה לעשות זאת היא יכולה לגשת לחדרה, ולהזכיר לה (ברוגע) את הסיכום שלכן בכל פעם שהיא עושה זאת שלא במרחב הפרטי. אני מבין את המבוכה (שהופכת לכעס) שאת חווה, אך מבוכה זו היא תוצר של הפרשנות הבוגרת שאת מעניקה למעשיה, פרשנות שהיא עדיין לא מבינה. לפעמים לקראת כניסה של אח/ות חדשים למשפחה, הילד/ה הצעירים מרגישים מאוימים, שמה יאבדו את המקום שלהם ואת האהבה של הוריהם. במצב שכזה גם כעס של הורה הוא סוג של יחס ותשומת לב. לכן, לקראת העומס הקרב ובא, חשוב לגלות רגישות גם להתנהגויות מתריסות או מרדניות, להגיב להן בקור רוח, ולחזק התנהגויות חיוביות ולהפגין המון אהבה כלפי כל הילדים בבית. שיהיה בשעה טובה קובי

לום רב, אני מעלה כאן בעיה מאוד כאובה, על ביתי בת ה- 7 , בכיתה א', בשיחות שלי איתה על בית הספר, היא מספרת לי בעצב שנראה על פניה, ומתאפקת ביתי לא לבכות. היא ילדה טובה, תמיד חשבתי שהיא יותר מידי טובה, ואני לא טועה בזה. נראה שהיא משתדלת לרצות את הילדים ואת המבוגרים. כשאני משדלת אותה לא להיות בהפסקה לבד, כשיש צילצול להפסקה אני אומרת לה, תזמיני חברה לשחק איתך, ותשובתה היא: לכל אחת יש כבר חברות אחרות... ולפי דבריה, הבנות משחקות ביחד, "ויש להן כבר מספיק חברות..." כך שהיא לא מהילדות שיודעות "לדחוף" את עצמן לחברה. הלב נקרע לי כשאני שומעת את זה ומדמיינת את הילדה הקטנה שלי " אני מטיילת לבד בחצר בהפסקות ומחפשת ילדה שמשחקת לבד כדי שאוכל לשחק איתה...." אלו דיברי הילדה שלי. היום סיפרה ששרצתה לשחק תופסת, וילדה מכתה א' אחרת אמרה לה: "את לא משחקת" אז ביתי סיפרה לי: "הלכתי משם..." מה אני צריכה לומר לה במצב כזה. כיצד להתנהג ?? יש לציין שזאת ילדה שתמידe נקיה ומסודרת, ילדה מטופחת, כך שאין סיבה להתרחק מימנה. אנא עזרו לי כיצד אני יכולה לעזור לילדה שלא תהיה בודדה. אני משתדלת להזמין לה חברות, לצערי זה מצליח לא יותר מפעם בשבוע, אני זאת שיוזמת, אף אחת לא מתקשרת לא להזמין ולא לבוא אלינו. , אך כשביתי מזמינה אליה, או מבקשת להתארח, לרוב היא נענית בחיוב. הילדה ממש חסרת ביטחון, לאחרונה הפכה לילדה שבוכה מכל דבר והתנהגותה פראית , צורחת ללא סיבה, התקפי זעם, והרבה מלחמות איתנו. כעסתי עליה מאוד, אך היום אני חושבת שההתקפי זעם הם בגלל התיסכול מהמצב שהיא נמצאת. אנא עזרתכם והנחייתכם כיצד לעזור לילדה. לילה טוב

לשנידן שלום, אני מתארת לעצמי כמה לא פשוט, ומכאיב עבורך לצפות בקשיים שבתך חווה כשהיא מנסה להשתלב בכתה מבחינה חברתית. הסיטואציה בה ההורים צופים מהצד בקשיים החברתיים של ילדיהם מאד מסתכלת עבורם היות והילד הוא שצריך להתמודד בסופו של דבר לבד. שאלת כיצד להגיב כשבתך נדחית על ידי ילדה שאומרת לה שהיא לא רוצה לשחק איתה. אני חושבת שאת יכולה להזדהות עם מה שהיא הרגישה ולהגיד שלדעתך התהגותה של אותה ילדה היתה מאד מעליבה וגם להוסיף שהיא ( בתך) ילדה טובה ומקסימה ושאת בטוחה שהיא תמצא חברות. מעבר לכך אני מציעה שתעודדי את בתך להמשיך להזמין ילדים הביתה היות שאז היא לרוב נענית בחיוב. רצוי לא להזמין אותם ילדים מהכיתה, אפשר גם להזמין ילדים מהשכונה, מהחוג ( אם היא משתתפת) ועוד. אני ממליצה לך לפנות למחנכת שלה או ליועצת ולספר להם על הקשיים של בתך בכתה ולבקש את התערבותן. אם בהמשך תרגישי שלא חל שינוי במצב של בתך תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג שמתמחה בטיפול בילדים. בהצלחה

שלום רב, אני מעלה כאן בעיה מאוד כאובה, על ביתי בת ה- 7 , בכיתה א', בשיחות שלי איתה על בית הספר, היא מספרת לי בעצב שנראה על פניה, ומתאפקת ביתי לא לבכות. היא ילדה טובה, תמיד חשבתי שהיא יותר מידי טובה, ואני לא טועה בזה. נראה שהיא משתדלת לרצות את הילדים ואת המבוגרים. כשאני משדלת אותה לא להיות בהפסקה לבד, כשיש צילצול להפסקה אני אומרת לה, תזמיני חברה לשחק איתך, ותשובתה היא: לכל אחת יש כבר חברות אחרות... ולפי דבריה, הבנות משחקות ביחד, "ויש להן כבר מספיק חברות..." כך שהיא לא מהילדות שיודעות "לדחוף" את עצמן לחברה. הלב נקרע לי כשאני שומעת את זה ומדמיינת את הילדה הקטנה שלי " אני מטיילת לבד בחצר בהפסקות ומחפשת ילדה שמשחקת לבד כדי שאוכל לשחק איתה...." אלו דיברי הילדה שלי. היום סיפרה ששרצתה לשחק תופסת, וילדה מכתה א' אחרת אמרה לה: "את לא משחקת" אז ביתי סיפרה לי: "הלכתי משם..." מה אני צריכה לומר לה במצב כזה. כיצד להתנהג ?? יש לציין שזאת ילדה שתמידe נקיה ומסודרת, ילדה מטופחת, כך שאין סיבה להתרחק מימנה. אנא עזרו לי כיצד אני יכולה לעזור לילדה שלא תהיה בודדה. אני משתדלת להזמין לה חברות, לצערי זה מצליח לא יותר מפעם בשבוע, אני זאת שיוזמת, אף אחת לא מתקשרת לא להזמין ולא לבוא אלינו. , אך כשביתי מזמינה אליה, או מבקשת להתארח, לרוב היא נענית בחיוב. אנא עזרתכם והנחייתכם כיצד לעזור לילדה. לילה טוב

שלום, בשלב הראשון אני מציע לאסוף מידע. להבין דרך המחנכת ויועצת בי"ס מה בדיוק קורה לה בבי"ס. הבנה שכזו והתייעצות איתן תוכל לסייע לה במציאת דרכי ההתמודדות הנכונים עבור בתך. תמשכי לחזק אותה על ניסיונותיה ליצור קשר ולקחת חלק במשחקי ההפסקות. אם הזמנה אקטיבית של ילדים אליה עובדת אני מציע לעשות זאת יותר מפעם אחת בשבוע. כווני אותה בעדינות כך שתוכל למצוא חברה או חברות איתן היא מרגישה בנוח. בהרבה מקרים, חברה אחת טובה יכולה לעשות שינוי גדול מאוד בחוויה של הילדה. אם קבוצת ילדות שמשחקת דוחה אותה, כווני אותה ליצור קשר עם ילדה או ילדות אחרות. אני מבין את הקושי ולא יכול להתעלם מהעצב הגדול העולה מפנייתך. למרות זאת, חשוב שתשתדלי לשים עצמך מעל לחוויה הזו ומתוך הסתכלות "נייטרלית" תוכלי לסייע לה ולכוון אותה לעתיד טוב יותר. לטיפול בבע"ח, כמו לכל טיפול אחר לוקח זמן עד שניתן לראות השפעה ממשית. אם הילדה נהנית ומרגישה שהיא נתרמת מהטיפול אני חושב שיש להמשיך בו. במקביל, נראה לי שהדרכת הורים קצרה יכולה לסייע לך מאוד. קובי

שלום. בכל פעם שאנחנו מבקרים את הנכד בן החמש וחצי הוא רץ ומתחבא מולנו מאחורי הספה, כשחוזרים מטיול הוא רץ במדרגות ומתחבא באותו מקום בכל פעם, לפני שינה הוא מתחבא מתחת לשמיכה. הסברנו לו שאנחנו רואים ושומעים אותו ואנחנו יודעים שהוא מתחבא באותו מקום בכל פעם, אבל הוא לא תופס זאת וברכל פעם חוזר על ההתנהגות מחדש. הוא גם מתפלא בכל פעם מחדש שאיננו יכולים לנחש על מה חשב. הילד מאוד חכם ואיננו מבינים מדוע הוא אינו מבין.

שלום סבתא יקרה, בין המציאות לדמיון ישנו מרחב שאנו נוטים לכנות "מרחב מעברי". לא אכנס להסבר מורכב, בפרקטיקה- הילד משחק. הצורך שלו הוא שהמבוגר בסביבתו ישחק איתו, כאילו שאין מציאות למרות ומתוך הבנה שיש מציאות. הניסיון שלכם להסביר לו ו"לכפות" את המציאות על המשחק רק מפריע לו לשחק. זה כמו לשחק עם ילד ברופא וחולה שתוך כדי שמשחקים זה ברור לילד ולמבוגר שאף אחד מהם לא חולה ולא רופא ולמרות זאת משחקים את זה כאילו שזו המציאות. התופעה הזו נפוצה וחשובה מאוד להתפחות התקינה של הילד. לכן אני ממליץ לכם לשחק איתו. לא להעמיד אותו על טעותו, אלא לשתף איתו פעולה. הוא פשוט מזמין אותכם למשחק, מצפה לכך שתהיו מופתעים ממקום מחבואו... שתפו עם זה פעולה ותנסו ליהנות מזה. אם משאירים לרגע את המציאות בצד, משחק שכזה עם ילד (ויותר מזה עם נכד...) יכול להיות חוויה מהנה מאוד. קובי

שלום, בני בן 6.5 בכיתה א , ילד מאוד מקובל ואהוד על חבריו, מנהיג ומוביל כך היה גם בגן, הוא נראה גדול לגילו נאה - גבוה. הדבר שמציק לי לאחרונה הוא שהמורה מעירה לו הרבה על התנהגותו מול בנות למרות שתמיד היו לו גם חברות בנות שהיה משחק איתן והן ממש מעריצות אותו .המורה מספרת לנו שבנות בכיתה ספרו לה שהוא מציק להן או צוחק עליהן , רודף אחריהן ללא משחק תופסת , אומר שהוא אוהב אותן, מבקש נשיקה מהן ,כל פעם כמובן זו בת אחרת ולא כולן בבת אחת ), כאשר בעלי ואני וגם המורה שוחחנו איתו להבין את פשר התנהגותו הוא טען שזה הכל בצחוק . כמובן שבגיל זה הוא אינו מבין את משמעות ההטרדה של בנות ואיני חושבת שיש לו מחשבות מיניות כל שהן, אך עדיין איני מבינה את פשר התנהגותו ואיך להתמודד עמו, כמה שעשינו איתו שיחות הדבר כביכול חוזר על עצמו ועוד פעם הוא מקבל הערות במחברת מהמורה, (אציין שמבחינת לימודים הוא מצטיין ) אודה לעזרה , הנחיה איך אני אמורה להתמודד ומדוע הוא מתנהג כך , מה הסיבה ?

שלום, להמשיך ולהסביר לילד, את הפער בין האופן שבו הוא חווה את מעשיו לאופן שבו אנשים בסביבתו חווים אותם. נשמע שהוא ילד פיקח שיכול להבין את משמעות הדברים. למקד את השיחות בדברים הפשוטים הנוגעים לחוויה של האחר והחובה שלו לכבד את רגשות האחר. אני גם נוטה לחשוב שאין בהתנהגותו אופי מיני מובהק, לכן לא הייתי נכנס איתו לנושא הזה, פשוט למקד בתחושות של האחר בסביבתו. באשר לסיבה... מהתיאור שלך לא ממש ברורה לי הסיבה. יכול להיות שזו הדרך שלו לזכות בתשומת לב (גם תגובה שלילית היא תשומת לב), או דרכו להתבלט בין חבריו וכד'. לצורך העניין, הסיבה לא חשובה, אלא ההבנה שלו את ההשלכות של ההתנהגויות שלו. בברכה, קובי.

שלום, בתי בת 3 ו-3 חודשים עקשנית ביותר, עם בעיית התנהגות. יש לציין שיש לה עיכוב התפתחותי שפתי. היא מתעקשת על כל דבר קטן ובוכה אם לא מקבלת את מבוקשה. כשזה קורה היא בוכה מרביצה שוכבת על הרצפה, לא מקבלת לא. ואני מנסה בהתחלה להסביר לה ברוגע ובשקט, אבל אחר כך אני מוצאת את עצמי כבר כועסת וצועקת עליה וזה לא עוזר. יש לציין שאנחנו כרגע גרות עם הסבתא עד שנעבור דירה עוד מעט. והסבתא לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה ולוקחת ללב כשהיא שומעת אותה בוכה או מתעקשת. כמובן שכשאני אלא מסכימה לתת לילדה את מבוקשה היא פונה לסבתא. אני כבר אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. אשמח לתשובתך. תודה

שלום קרן, לדעתי, השלב הראשון והחשוב ביותר הוא לגייס את הסבתא לתהליך. להסביר לה, שהבכי הוא הדרך של בתך לגייס אותה ולשבור את הגבולות שאת מנסה להציב לבתך. ילד שמרגיש שהוא שובר גבולות בקלות הוא ילד שמרגיש שהגבולות האלו (והמבוגרים בסביבתו) לא מספיק יציבים וחזקים כדי להגן עליו. תביע הכרה בקושי שלה, אך לצד זה הסבירי לה שזו היא טובת הילדה, את יכולה לעזור לה בכך שתתני לה משפטים קבועים, כך שלא משנה מה היא מרגישה כך היא תגיב. משפטים כמו- "גשי לאמא, היא מחליטה בעניין הזה" וכד'. דבר שני, הכעס שלך משדר חולשה וחוסר אונים לילדה. ברגע שאת כועסת, היכולת שלך לחשוב בהגיון נפגעת והכעס שלך הופך לחיזוק חיובי עבור הילדה, חיזוק המקבע את ההתנהגויות אותן את רוצה להכחיד. במקרה שלך, זה נשמע שבתך פשוט נוקטת באסטרטגיות שעובדות ומשיגות את מבוקשה. לסיכום, אני ממליץ לך לנקוט בכמה צעדים: 1. להדריך את הסבתא. 2. לחזק התנהגויות ודרכי תקשורת רצויות אצל בתך. להעניק לה תשומת לב גם ובעיקר כשהיא מצליחה להביע את עצמה בדרך הרצויה. 3. לגלות איפוק והבנה למצוקתה, לצד הצבת גבול ברור ועקבי. בהצלחה קובי

בני בן 9.5. לאחרונה פיתח שיעול פסיכוגני ותופעות פסיכוגניות נוספות. מבקשת בדחיפות המלצה לפסיכולוג ילדים באזור רמת-גן (עדיף לא ברמת-חן) או גבעתיים (עדיף). תודה.

שלום, אני מניח שלא נמצא ממצא גופני המסביר את השיעול? ולכן יתכן שהוא מבטא מתח נפשי מסוים. מרבית הסיכויים הם שכדאי להניח לילד להתגבר על "השיעול הפסיכולוגי" מבלי לעשות מכך עניין. עם זאת, אם את חשה שבנך מנסה לבטא בעזרת השיעול משהו "אחר", כדאי להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באזור מגוריכם, או לפנות למרפאות ילדים בבי"ח שניידר, תל השומר וכד'. טיפול קוגניטיבי התנהגותי, או טיפול בביופידבק יכולים להיות יעילים מאוד בהתמודדות עם התופעה. בברכה קובי

בן שלי בן 6 שנה שעברה היו התפרצויות זעם מאוד חזקות עם השלכת חפצים כל פעם שהוא לא קיבל מה שרצה. זה היה רק בבית. לקראת סוף שנה זה עבר. עכשיו הוא התחיל כיתה א ההתפרצויות חזרו. בעיקר בצהרון. הוא מגיע טעון מבית הספר המורה אומרת שהוא לא קשיב ומאוד אימפולסיבי במהלך השיעור גם לא מבצע מסימות המליצה לעשות אבחון קשב (אנחנו לא רואים בעיות קשב בבית). מבדיקה שלנו אין לו שום בעיה עם משימות הוא מאוד נבון. אבל משהו שם מעצבן אותו כנראה והוא מגיע כועס לצהרון או מתחיל לכעוס בצהרון. ואז הוא חוטף משחקים מרביץ לילדים השיא היה שהוא התעצבן לקח את התיק והלך הביתה (2 רחובות משם) כשהוא עצבני פשוט אי אפשר לדבר איתו הוא לא שומע מנסה לברוח ולא להקשיב. אשמח לקבל עצה

שלום אורית, אחד הדברים החשובים כהורים וכאנשי טיפול בילדים זה הלמידה מהצלחות. אני תוהה אם היה שם משהו בשנה שעברה שעבד והרגיע את הילד, ומה זה היה? מה עשיתם אז שלא קורה עכשיו? יכול להיות שההבנה הזו תוכל להוביל אתכם לפתרון הנכון עבורו. בנוסף, כדי לסייע לבנך צריך להבין את מקור הקושי. במידה והקושי ממוקד ותלוי במשהו שקורה או לא קורה, צריך להבין אותו ולטפל בו. לא הייתי פוסל את המלצת המורה לאבחון, אני מבין שהילד פיקח ונבון אך עובדה זו לא קשורה לקשיי קשב. במקרים רבים, ילדים עם הפרעת קשב הם ילדים פיקחים מאוד. ייתכן שהעומס ביומו הארוך מאתגר ומוציא ממנו התנהגויות שאתם לא רואים בבית. להזיק זה לא יזיק, לכן אני ממליץ לערוך את הבדיקה. בנוגע לעצבנות הילד, כפי שאמרתי צריך להבין את המקורות, במקביל, כשהילד רגוע, אפשר לחשוב יחד איתו על תגובות אלטרנטיביות בשעת כעס. אפשרויות אחרות לפרוק את הזעם והתסכול. בברכה קובי

שלום, יש לי ילדה בת 3 ובעלי מתוכנן לנסוע בחודש פברואר לחופשה בת 10 ימים. היא מאוד קשורה אליו וכשהוא יוצא לעבודה בשעות הערב (צלם אירועים) זה תמיד מלווה בבכי של אבא אל תלך. אנחנו מתכננים להסביר לה שאבא נוסע לעבודה רחוק ושהוא יחזור אחרי כמה ימים אבל אני חוששת מהתגובה שלה. אשמח לקבל עזרה עמ להעביר את הימים האלה בכמה שפחות עצב. תודה!!

שלום לירון, דרך בכי ילדים מביעים את רגשותיהם, מתקשרים ולעיתים גם מפעילים את הסביבה דרכו. בתהליך הזה להורים יש תפקיד חשוב, ההורה מהווה מעיין ראי עבור הילד, הילד בוכה ובוחן את תגובת ההורה לבכי הזה, תגובה שמהווה סוג של פרשות לבכי. אם ההורה נלחץ, מתעצבן או נעצב מידי למול הבכי, הילד מבין שיש ממש בבכי הזה ותחושותיו מוקצנות. אם ההורה מגיב באופן פרופורציונלי לסיבת הבכי, הילד נרגע מהר יותר. לשאלתך, חשוב להכניס פרופורציה, זה לא קל שאבא נעדר לעשרה ימים, אך באותם הימים את שם עבורה כמו בכל יום אחר, הסביבה וההרגלים יישארו כפי שהיו. אני מציע לבשר לה על הנסיעה בסמוך למועד הנסיעה, למקד את ההסבר בכך שאבא נוסע וישוב. במהלך שהותו בחו"ל אפשר לתקשר איתו דרך שיחות וידאו או טלפון. לספר לה מה יביא לה משם וכד'. כנראה שרגע הפרידה יהיה קשה כבדרך כלל, אך אני מאמין שבמהלך אותם ימים היא תהיה בסדר. קובי

שלום רב! ביתי בת 6. נראית נבונה מאוד, עצמאית, חברותית המצליחה בכל דבר שנוגעת בו, אולם, מנקודת מבט של אמא ומתמחה בעבודה עם ילדים בעליי צרכים מיוחדים אני רואה שיש בה נאיביות שאינה תואמת גיל. היא מסוגלת להאמין כמעט לכל דבר שיאמרו לה, למרות שבתאוריה היא יודעת שזה לא ייתכן. היא מבינה מהי משאלה ומבחינה בין מציאות לדמיון, ועדיין היא תבקש ליום ההולדת להפוך לחד קרן / שחברתה הטובה ביותר תהיה אחותה. היא אינה יודעת לשמור סוד. גם כשתבטיח שלא תספר, בשלב כלשהו היא תספר ותאמר שהיא אמרה את האמת. מבחינה חברתית היא מאוד רצויה. היא מתחברת בשניות לילדים ואנשים זרים, אין לה בושה וסייגים, הבעיה היא שהיא עושה זאת למען אינטרס מסוים (משעמם לה, היא רוצה מהם משהו וכו'), בכל השנים בגנים ובביה"ס היא שמרה על 2 חברים טובים בגן והתעלמה מהאחרים, אלא אם היה לה צורך בהם. יש לה מראה מצודד, היא מקפידה על לבושה והיכולות הגבוהות שלה קוסמות לילדים ומבוגרים, אולם, ברור שיש כאן בעיה רצינית שתלך ותגדל עם הזמן. הייתי חושדת שהיא אספרגר אולם יש לה יכולות חברתיות אין לה דיבור חזרתי מוקפד, לא קיים קושי בשינויים, עיסוק אינטנסיבי בנושאים ספציפיים והקואורדינציה שלה מעולה. האמפטיה שלה לא גבוהה, למרות שעבדתי איתה עליה מגיל צעיר מאוד. בעלי טוען שאני עושה מזבוב פיל. איני רוצה לתייג אותה או לפגוע בדימוי העצמי המאוד גבוה שלה, אולם, אני חוששת לבעיות. האם תופעה זו מוכרת לך, מהי, וכיצד עלינו לפעול. אודה על תשובה!!!

שלום, בתיאורך אני לא מוצא בעיה כלשהיא, או התנהגות שאינה תואמת את גילה. את מתארת מאוד יפה חלקים באישיותה ותהליכים התפתחותיים שהיא עוברת. אמפטיה, כפי שמבוגרים מבינים אותה, דורשת יכולת לשים עצמך במקומו של האחר, ובתך נמצאת בגיל בו היכולת הזו (קוגניטיבית ורגשית) עדיין מתפתחת. כהורים, אנחנו נוטים לראות את ילדנו במחשבה קדימה, זה חשוב אך צריך לקחת בחשבון שדברים עוד ישתנו במהלך ההתפתחות שלה. לתפיסתי, התפקיד של ההורים בחיים החברתיים של הילד הוא ללוות, לתמוך ולכוון, לאפשר מקסימום חופש לחוות את הסביבה, את ההשלכות של התנהגויות שונות ואת התחומים והדפוסים המתאמים לאישיות שלה. אצלכם, מכיוון שאיני רואה בעיה מסוימת, חשוב לאפשר לה לגלות ולהתפתח באופן ספונטני, לתמוך בה ולסייע לה במידת הצורך. קובי

ליאת שלום, בני בכתה א'. ילד מקסים, חייכן, במצברוח מצוין. מאז ומתמיד אהב לשחק לבד (בעיקר- משחקי דימיון). יש לו חברה מהגן, שאיתה הוא משחק בהפסקות ומבחינתו זה מצוין (לפעמים מספר שהיה מעדיף לשחק קצת לבד אבל הוא בכל זאת משחק איתה). כשאנחנו חוזרים הביתה אחרהצ (אחרי יום שלם בביה"ס ואז בצהרון פרטי) הוא אוהב להקדיש את הזמן שלו לעצמו ומעדיף שלא להפגש עם חברים (לא לבוא ולא ללכת). זו היתה ההעדפה שלו גם בעבר, אם כי הוא נפגש יותר עם חברים כשהיה בגן. כמובן שהצעתי לו להפגש עם מי שירצה, אבל הוא לא מעונין. אני מתלבטת מה לעשות. אני באמת מאמינה שמדובר בבחירה שלו לא להפגש עם חברים אחרה"צ, ומבינה שעד שאנחנו מגיעים הביתה (סביב 16:30) הוא בילה בחברת ילדים (מדובר בצהרון פרטי שיש בו 8 ילדים שבו הוא כן משחק עם האחרים) וזקוק לזמן לעצמו, בייחוד עם כל השינויים החלו עם כניסתו לבי"ס. בבית אחרהצ הוא מקסים, משתף, משחק עם אחיו הקטן ונהנה להיות בחיק המשפחה. מה דעתך? תודה רבה!

שלום אביגיל, נשמע שהכל בסדר! לאחר יום ארוך בחברת ילדים אחרים בנך שבע, ומנווט עצמו יפה בין זמן עם אחרים לזמן פרטי. לא נשמע שחסרה לו אינטראקציה חברתית. כפי שאמרת, הוא זקוק לזמן עם עצמו ולזמן איתכם, ואני מוצא בזה רק יתרונות. קובי

שלום, בני בן 9, מפגין תופעה של חרדות בכל הקשור להורים, אפילו כשיוצאים לזרוק את הזבל הוא לא מסכים להישאר לבד. כשיוצאים ומשאירים אותו לבד הוא מתקשר כל 5 דקות. בלילות מתעורר מסיוטים ומתקשה לחזור לישון. לא נרדם לבד אלא רק אם יושבים איתו. אם יש שקט בבית נהיה לחוץ ומתחיל לבדוק אם הלכנו. הצעתי לו ללכת לייעוץ ואמר שיסכים רק איתי. האם זקוק לייעוץ מקצועי או שמדובר בתופעה טבעית? ואם כן, אודה על המלצה באיזור שוהם.

שלום מיכל, כשמתבוננים בחרדות כפי שמופיעים אצל בנך, חשוב להבין את הרקע הכולל (משך, עוצמה, תפקוד בבי"ס, הסטורה משפחתית ואישית וכד'). יכול להיות שהוא מגיב לסיפור ששמע, לאירוע שעבר או אירוע שאתם עברתם כמשפחה. באותה המידה חשוב לבחון את דפוסי התגובה שלכם לחרדתו ולשימוש שלו בכם כמנגנון לוויסות חרדה. המצב כפי שאת מתארת אותו היום מפריע עד מאוד לתפקודו של בנך, ובהנחה שמצב זה נמשך לאורך אני ממליץ לפנות לפסיכולוג ילדים שיוכל להדריך אתכם ולסייע לבנך. בינתיים, נסו להרגיע אותו ולשדר לו בטחון ביכולתו להתמודד. אם יש ספק, אל תהססו לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, לאורך זמן רמת חרדה שכזו יכולה לגרום לנזק בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד. את יכולה להתייעץ עם יועצת בי"ס או עם רופא המשפחה באשר לאנשי טיפול טובים באזורכם. בברכה קובי

היי, אני בת 18 והבעיה שלי היא אנשים. בדרך כלל אני משתדלת להימנע משיחות עם אנשים. אני מרגישה לא בנוח עם אנשים חדשים ובכלל חוץ מכמה חברות. אני לא ממש קשורה למשפחה שלי ותמיד אני מנסה להתחמק מההורים שלי ולא לדבר איתם בלי שהם ישימו לב לזה. חיפשתי על זה באינטרנט ומצאתי משהו שנקרא הפרעת אישיות סכיזואידית. אני יודעת שזה לא ממש חכם לנסות לאבחן את עצמי אבל בכל זאת אפשר לקבל עוד מידע על זה? ממה שקראתי הבנתי שסכיזואידים אוהבים להתבודד ואם הם בוחרים ללכת לטיפול זה בדרך כלל בגלל שההתנהגות שלהם מפריעה לאנשים מסביבם. למרות שאני לא אוהבת להיות בחברת אנשים אני לא נמנעת מזה, אני מעמידה פנים שאני אדם חברתי ומשתתפת במפגשים חברתיים. המצב הזה מאוד מציק לי כי זה די מלחיץ להעמיד פנים ככה ולהגיד ולעשות את הדבר הנכון כל הזמן ולכן אני מנסה להימנע משיחות בטלפון בווטסאפ ובפייסבוק. רוב האנשים שמולם אני מעמידה פנים לא באמת חשובים לי אבל אני חשובה להם. אני יודעת שזה יפריע לי גם בצבא ובעבודה וכנראה שלא תהיה לי משפחה אף פעם. לפעמים אני מחפשת מידע על התאבדות למרות שאני לא באמת רוצה להתאבד. כשאני שומעת על אנשים אחרים שמתאבדים אנשים מסביבי מזדעזעים בדרך כלל אבל אני לא ולפעמים אני אפילו מזדהה. אני אוהבת גם לצייר אנשים מתים. גם זה לא נראה לי אופיני לסכיזואידים לפי המידע שמצעתי כי הם נהנים להיות לבד וחושבים בהגיון ןהתאבדות הוא מעשה שנחשב ללא הגיוני. (אני רק רוצה להבהיר שאני לא יתאבד או משהו). זה הגיוני שאני סכיזואידית? או שהבעיה שלי היא אחרת? סליחה על המגילה, ותודה מראש.

שלום, לפי רמת המודעות שאת מפגינה בפנייתך, אני בספק גדול מאוד באשר להפרעה סכיזואידית. בדברים שלך אני מוצא רצון להבנה עצמית ואולי גם לשינוי? לאבחנה פסיכיאטרית יש יתרונות אבל היא לא חזות הכל. עבורך, חשוב יותר להבין את המצב שלך על פרטיו השונים, מתוך הרקע והחוויה הסובייקטיבית שלך. בדברייך אני שומע מצוקה, שאת לא מרגישה טוב עם הדברים כפי שהם היום, מרגישה מזויפת שאת האני האמיתי שלך את צריכה להחזיק ולהסתיר בתוכך. לאורך זמן, כשאדם משקיע מאמצים גדולים בהסתרה ובשליטה רגשית, לא מוצא סיפוק ביחסים עם אחרים וחש בודד, יכולות לעלות תחושות קשות ולא פשוטות כלפי העצמי. העובדה שאת חשה בבדידותך (אפשר להיות לבד ולא לחוש בודד, אפשר להיות עם אנשים ולחוש בודד) מלמדת שיש בך צורך לקשר מיטיב וממלא, שלא טוב לך עם הלבד הזה ושאת מתחילה לכוון לשינוי. אני חושב שהקשיים שאת מתארת יכולים לקבל מענה דרך טיפול נפשי. אני מציע לך לא לקחת את זה רחוק קדימה ולהגיע למסקנות כאלה ואחרות על עתידך החברתי, הזוגי וכו' אלא לכוון לשינוי ולפתרון. אם יש באפשרותך, חשוב שתפני לפסיכולוג ותנסי להתחיל בתהליך טיפולי, אין לי ספק שטיפול טוב יעשה אצלך שינוי גדול. קובי.

שלום, בני בן שנה וחודשיים. נכנס למשפחתון בגיל שנה. אני רוצה להתייעץ בנוגע לשתי התהגויות אצלו. 1. מגיל שמונה חודשים התחיל לנגוח אבל לא משהו מורגש או תדיר. עושה זאת ומפיק הנאה מכך, צוחק. אני ובעלי מתעלים ומסיחים את דעתו. זה באמת עזר ונעלם לתקופה ארוכה. לאחרונה הגננת דיווחה לי שהוא התחיל לנגוח בילדה בזמן ארוחות. הגננת מנסה להפסיק את זה על ידי כך שאומרת לו "לא, זה מפריע, זה לו לנעים". 2. הוא אוכל באופן עצמאי עם ידיים, ולאחרונה התחיל לזרוק את האוכל בצורה נגיד "אגרסיבית יותר" לרצפה, כלומר לא להפיל אלא ממש לזרוק. אני מתלבטת כיצד נכון ויעיל להגיב להתנהגויות אלה, מצד אחד אני מבינה שהצבת גבולות ע"י אמירה "לא" היא אופציה, מצד שני אני חושבת שהוא בתקופה פרה ורבאלית שמאופיינת באגוצנטריות רבה, ולכן יותר נכון להתעלם מהתנהגויות לא רצויות, במקום לחזק ע"י תשומת לב... אני באמת מתלבטת אם יש לי קושי כהורה בהצבת גבולות או שאני מבינה נכון את עולמו של בני ואת דרך התגובות איתו. אשמח לעזרה... תודה!

שלום, לילדים בגילו של בנך יש יכולת מופלאה וחשובה לזהות מה מפעיל את המבוגרים שבסביבתו. אני חושב שקו המחשבה שלך הוא נכון, הילד צריך להבין דרך התנהגות את הקשר שבין מעשה לתוצאה. כשהוא משליך את האוכל, אני מציע לא להרים עבורו את שהשליך, לא לאפשר לו להפוך התנהגות לא רצויה למשחק. דרך התגובות שלכם, אובדן האוכל וחוסר שיתוף הפעולה הוא יבין שההתנהגות שלו לא מפיקה עבורו תועלת. כאשר הוא פוגע באדם/ילד אחר, אני מציע לומר שאסור לנהוג כך ולהציע מחווה חלופית כמו חיבוק, ליטוף וכו'. התנהגות כזו, שנתפסת כמתריסה או מרדנית, היא שלב חשוב בהתפתחותו של הילד, בהבנת הנפרדות שלו וביכולת לחוש אמפתיה לאחר. לכן הקפדה על סבלנות, מתן תגובה אלטרנטיבית, הבעת האיסור וחוסר שיתוף פעולה מאפשרים לו לחוות את ההתנהגות שלו ואת תגובתכם בצורה טבעית. בהצלחה קובי

שלום לכולם. אני מתעניין בהבחנת פרופיל פסיכולוגי (בסיסי, על פי הפרטים שמיד אשתף) בקשר לבחורה בת 18-19 שיוצאת רק עם מבוגרים בגילאי 28 ומעלה. בוגרת קצת לגילה. הורים גרושים מגיל צעיר. אומרת שהיא מרגישה שהיא צריכה את הסמכות והשליטה. קצת נראה לי לא סבירה ההפרשי גיל. בוודאי שקיימים מקרים כאלו, אך רובם מקרים של בחורה בת 20 שתצא עם בן 23 לדוגמא. לא כזאת קיצוניות. מתעניין בצד הפסיכולוגי של המקרה הזה לפי הפרטים שציינתי. תודה!

שלום ניצן, למרות רצוני לעזור, זה יהיה לא רציני (וקלישאתי) לתת לך פרופיל פסיכולוגי של אדם שאיני מכיר. המציאות תמיד מורכבת, כך שיכולות להיות מספר בחורות עם משיכה דומה שלכול אחת מהן סיפור שונה ומורכב משלה. בברכה קובי

היי קובי ותודה על התגובה. אני יודע שאין באפשרותך לבסס טענות על חוסר היכרות ולכן ביקשתי בסיסי. למעשה, התכוונתי לאילו אפשרויות יכול לקרות מצב כזה, מאילו דברים זה יכול לנבוע? (ברצה הבסיסית)

בני, בן 11, בכיתה ו', ילד חברותי, שמח, תמיד מוקף בחברים, ובעצם עוד מסוף כיתה ה' התחלתי להרגיש שמשהו קורה לו מבחינה חברתית, פתאום מפגשי אחה"צ החלו לדעוך, מצאתי אותו לא פעם ממש "רודף" אחרי 2ילדים מהכיתה להפגש איתם אחה"צ וכל פעם היו מתחמקים ממנו, לפני סיום כיתה ה' ממש ביקש ממני לעבור בי"ס, שלא טוב לו. במהלך החופש הגדול הדברים נרגעו וכיתה ו' החלה יחסית טוב, ושוב בחודש האחרון אני מרגישה שממש קשה לו חברותית, כאילו נדחק לפינה, החלו להיווצר בכיתה סטטוסים של מלך הכיתה, מלכת הכיתה, והוא לא מוצא את החברים הקרובים אליו, מנסה להתמזג עם ילדים אחרים בכיתה שדי מפנים לו גב, והוא ממש נפגע, חלקם ממש מתעלמים ממנו, עושים ממנו צחוק בכך שלא עונים לו כשמדבר אליהם, אני מרגישה שעושים ממנו שעיר לעזאזל, יתכן כי פיזית הוא פחות מפותח מהילדים האחרים שהחלו להתפתח, והוא ילד רגיש מאוד. התסכול שלו קורע לי את הלב, בשבועיים האחרונים הוא מבקש להפגש מדי אחה"צ עם בני דודיו כי אין לו עם מי להפגש מהכיתה.... האם אני יכולה לעזור בצורה כלשהיא? האם נכון יהיה להעביר אותו לבי"ס אחר בשכונה בשלב כזה בכיתה ו'? בבי"ס השני אחיו הקטן לומד. לתגובתך אודה, דנה

שלום דנה, זה מאוד קשה לראות את הילד שלך מתקשה חברתית, חש בודד ומנודה. העמידה מול זה כהורים לא קלה ודורשת המון כוחות נפש. אני מבין את הצורך למצוא פתרון מהיר ויעיל לקשיים שהוא/אתם חווים, אבל חושב שדווקא במקרים כאלו חשוב שהפתרון יהיה הנכון גם אם אינו המהיר. לתפיסתי, מעבר כיתה הנו פתרון אחרון כאשר אין מוצא אחר וכשהסיכויים של הילד להשתקם חברתית בסביבה הזו קלושים. במילים אחרות, מעבר כיתה יאפשר סביבה חדשה לבנך אבל לא יפתור את שורש הבעיה, את הסיבות בגינן הוא התקשה להסתדר חברתית. לכן אני ממליץ לכם, לפני שניגשים לפתרון, להבין מה הקושי, מה הכוחות ואיך אפשר לטפל בזה. לטובת הילד, וכדי למנוע ממנו חוויה של טראומה חוזרת במקום חדש. חשוב שתפנו לפסיכולוג ילדים שיכול לבצע הערכה שכזו, אתם יכולים להיעזר גם ביועצת בי"ס. אני מבין שזה לא קל עבורכם, אבל זו הזדמנות חשובה שיכולה להקל על הילד בעתיד. בהצלחה קובי

שלום הבת שלי בת שלוש, ילדה מקסימה ! הבעיה שהיא יכולה להיות מאוד לא נעימה לסביבה... בבוקר כשמגיעה לגן לא אומרת שלום ואם אומרים לה היא עונה בכעס לחברים שלה בגן עונה בתוקפנות אם שואלים אותה משהו (למשל, מה יש לך בתיק..היא תענה - זה לא שלך...זה שלי ואל תתקרב...) מאוד בתוקפנות כלפי בני הדודים יכולה לענות גם כן באותה צורה, גם לסבים יכולה לדבר בצורה מעליבה ופוגעת עלינו לא מקובלת הצורת דיבור הזו, כאשר היא פונה אלינו כך אנחנו אומרים לה שתבקש יפה, לא נכנעים לבכי ועומדים על שלנו איך להתייחס כשהיא מדברת כך לסביבה ? ניסיתי להתעלם, ניסיתי לתווך, ניסיתי להכיל... לא עוזר... היא לא אלימה, ילדה טובה מאוד, ממושמעת, מקבלת הרבה אהבה וחיזוקים

שלום ליאת, כמה זמן זה נמשך? האם כשאתם (ההורים) לא בסביבה זה קורה פחות? בגילה הצעיר בתך מתחילה לפתח את זהותה העצמית, חוקרת את העולם את האינטראקציות החברתית, בודקת גבולות וכד'. כשזה קורה מולכם, אני חושב שיש להמשיך לנהוג כפי שאתם נוהגים כרגע, להבהיר באסרטיביות אך בעדינות (ללא כעס) שאופן הפנייה אליכם לא מקובל, להציע לה דרך אחרת לנסח את דבריה, במידה והיא מסרבת חשוב לעמוד על הדרישות שלכם כפי שאתם עושים. כאשר היא מגיבה כך כלפי אחרים, לדעתי, כדאי למזער את המעורבות שלכם עד כמה שניתן ובתנאי שלא נחצים גבולות בוטים במיוחד. ככל שהיא תזכה לתשומת לב שלכם דרך התנהגותה כך הסבירות שההתנהגות תישאר עולה, בעצם אופן ההתנהגות הזה הופך לאמצעי דרכו היא מגייסת אתכם. את ההשלכות, ואת הבנת קשר סיבה תוצאה היא תלמד דרך תגובותיהם של אחרים בסביבתה ולא מתוך מאבק מולכם. רצוי להדריך גם את הסבים ולסייע להם בעמידה מולה. בהצלחה קובי

קובי תודה אנחנו אכן עומדים על שלנו ללא כעס זה לא קורה רק לידינו אלא גם כשאיננו נמצאים ומאוד לא נעים לנו לשמוע את צורת הדיבור הזו. אנחנו לא נותנים לה תשומת לב, מנסים לא להגיד כלום, מקסימום אומרים לה בערב במרווח זמן מהמקרה או בזמן המקרה אומרים לה מה האדם מולה התכוון להגיד או רצה... לעיתים זה ממש לא נעים, בעיקר מול הסבים שמצפים שאנו ננקוט עמדה חינוכית.... ואני גם תוהה האם בתור הורים אין זו מחובתינו לחנך ולהבהיר מה עמדתינו כשהיא מדברת כך לסביבתה ?

שלום אני בת 15 ותמיד ( כבר מגיל 12 .) נמשכתי לגברים מבוגרים , אני אף פעם לא חושבת על בנים בגילי רק 28 עד 45 ככה .. משהו לא בסדר בי ? זה הוביל כבר לכמה דברים שכנראה לא היו אמורים לקרות .. או שזה טבעי ? חברות שלי לא ככה ואני היחידה שנמשכת למורים או בכלל למבוגרים .. תודה

שלום, משיכה היא עניין אישי מאד, וקשה לדבר עליה במונחים של "טבעי" או "לא טבעי". כל אחד והסיפור שלו, ההעדפות שלו והבחירות שלו. על רקע האירועים האחרונים חשוב להדגיש גם כאן, שפנטזיות ומחשבות לחוד, ומעשים לחוד. כל עוד אינך מקיימת מערכות יחסים אינטימיות עם גברים בוגרים (יהא גילם אשר יהיה) אין כאן בעיה ממשית. אני מאמינה שכאשר תגיעי לגיל 18, ותוכלי לחשוב על מערכות היחסים שלך ועל ההתנסויות האינטימיות שלך במבט בוגר ומגובש יותר. עד אז, חוויות אינטימיות בין קטינה לגבר בוגר הן בגדר עבירה על החוק שיש בה מרכיב חזק של ניצול. שמרי על עצמך ליאת

שלום. יש לי ילדה בת ארבע. לפני שנה וחצי סבא שלה ( אבא שלי ) עזב חזרה לרוסיה מכיוון שלא הסתדר פה משום בחינה. לא נרשמה דראמה מיוחדת וגם לא היו הרבה שאלות סביב העניין מצד הילדה. לא הייתה לה תקשורת מי יודע מה עם סבא כי הוא לא דובר עברית בכלל. הייה מגיע פעם בשבועיים. אבל בשנה האחרונה , פתאום , משום מקום היא אומרת לי לפעמים מה עם סבא? סבא גם בא? לא בתדירות גבוהה אבל השאלה הזאת צצה לפעמים בעקרון אמרתי לה שסבא נסע לגור ברוסיה כי הוא הייה צריך לטפל באמא שלו. הוא אוהב אותך אבל הייה חייב לחזור לרוסיה. לפעמים כשהוא מתקשר אני נותנת לה את הטלפון לדבר אתו ( מסתכם בשלום. מה שלומיך) השאלה : אמרתי והסברתי לילדה בצורה נכונה את עזיבתו של סבא ואיך ליישב את העניין הזה עם השאלות שלה האם גם סבא בא?

שלום, כאשר ילדים שואלים אותנו לפשרם של דברים, אני מאמינה שחשוב לומר להם את האמת, כשהיא מותאמת ליכולת ההבנה שלהם. במקרה שלכם, הילדה ממשיכה ושואלת למרות ההסבר שקיבלה, אולי כי היא נחשפת מדי פעם לשיחות עליו, אולי כי היא מבינה טוב יותר את טיב הקשר בינך לבינו (אב ובת) ודואגת שמא גם אבא שלה יקום יום אחד וייעלם, ואולי יש סיבות אחרות. המשיכי לתת את ההסברים, ולעודד אותה לשמור על הקשר איתו דרך הטלפון/המחשב. אם את חושבת שיש סיכוי למפגש מחודש עמו, תוכלי לספר גם על כך, ולהשאיר אותו כדמות משפחתית נוכחת, גם ממרחק. אחרי הכל, זאת המציאות שלכם, ויהיה עליה להתמודד עם עובדה זו. איכשהו, מאחלת לך ולה שסבא יחזור להיות חלק מחייכן. :-) ליאת

שלום רב. כיצד אני כהורה יכולה לעזור לבתי הפעוטה להתמודד עם אילמות סלקטיבית? האם זה עניין של חיזוק הביטחון העצמי?

שלום שירה, באילמות סלקטיבית מוטב לטפל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים, שכן מדובר בתופעה שיכולה להימשך ואף להחריף לאורך זמן. ילד ששותק מבחירה הגם שקיימת אצלו היכולת לתקשר, סובל מסוג של חרדה חברתית, ולא מדובר 'רק' בביישנות או חוסר ביטחון. ההורים בהחלט יכולים וצריכים לעזור לילד, אך עליהם לקבל הנחייה והכוונה מאנשי המקצוע, כדי לא להגביר את הלחץ והחרדה שלו. פני להתיעצות עם גורם מקצועי המתמחה בתחום זה. בברכה ליאת

בני בן 4 ו3 חודשים. בגן הגננת מתארת קושי במעברים בין פעילות לפעילות המתבטא בהתנתקות/"בריחה" לפעילות אחרת וצורך בתיווך על מנת להמשיך ולהתנהל ע"פ הדרישות. הגננת מדגישה כי הילד יודע מה עליו לעשות ואת סדר הפעולות אך לא מבצען באופן יזום. בבית ניכר לעיתים עיכוב בביצוע משימה אך לאחר שמזכירים לו- מבצע. על מה מצביע הקושי וכיצד ניתן לטפל בו?

שלום מיקה, לא תמיד הקושי של הילד להתמודד עם מעברים מצביע על בעיה ממשית. למעשה, ה"מעברים" הם נקודות התפר בין פעילות אחת לאחרת, המוכתבים לילד כחלק מלוח זמנים שרירותי, שלא תמיד מתאים לכל פרט בקבוצת הילדים הגדולה. לפעמים, במיוחד בגיל צעיר, הילדים מתקשים להבין את דרישות הסיטואציה המשתנה ללא תיווך ותזכורת (כמו שקורה לכם בבית). במצבים אחרים, ילדים נרתעים (גם לא במודע) מסוג פעילות מסוים, בשל רגישות מסוימת (לרעש, למגע, לשינויים בתאורה, בטמפרטורה, וכד'). בדר"כ מדובר בילדים עם בעיות קלות או חמורות בוויסות, המתקשים להסתגל במהירות לשינוי. כדי לדעת איך לעזור לילד, חשוב להבין את הסיבות לקושי. אם הבחנתם שתיווך והסבר מסייעים לו להבין מה מצופה ממנו, טוב יהיה לעזור לו בדרך דומה גם בגן (ולא לפרש את התנהגותו כמרד או חוסר שיתוף פעולה). אם הגננת מביעה חשש או דאגה, מוטב להגיע להערכה במכון להתפתחות הילד, ולשלול בעיית וויסות. בברכה ליאת

שלום ליאת/קובי, יש לי שאלה כללית שמעסיקה אותי: האם דיכאון של ילד הוא כמו זה של מבוגר? אני יכול להבין ילד שקרה משהו בחיים שלו שהעציב אותו, אבל האם ילד מסוגל להרגיש ייאוש קיומי? לא לרצות לחיות? ואם זה לא סיבות חיצוניות אלא פנימיות, איזה טיפול אפשר לעשות עם ילד שלא יכול לדבר כמו בטיפול של מבוגרים? תודה מראש, אסף

שלום אסף, דיכאון של ילדים לא חייב להיראות כמו זה של המבוגרים. הילד המדוכא יכול להיראות פעיל מאד, חסר מנוחה, עצבני וכעוס. לעיתים יופיעו חרדות, הפרעות בשינה או בתיאבון, קשיי ריכוז ובעיות התנהגות בבית הספר, תלונות גופניות רבות (כאב ראש, כאב בטן). בדומה לדיכאון של המבוגרים, אנו יכולים לראות גם אצל הילד נסיגה מבילוי חברתי, קושי ליהנות, מצב רוח ירוד, פגיעה במוטיבציה ואף רצון למות. הסיבות לדיכאון בילדים צעירים יכולות להיות קשורות לנסיבות חיים קשות, אך גם לנטייה משפחתית גנטית (ואז זה נראה פחות מובן למתבונן מהצד). הטיפול בדיכאון של הילד, כמו בכל טיפול פסיכולוגי בילדים, יהיה מותאם לגילו ולרמת ההבנה שלו, תוך שימוש בטכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, במשחק, ובאמצעים נוספים - כולל התערבויות משפחתיות. כמובן שבמקרים מסוימים נשקלת גם האופציה התרופתית בנוגדי חרדה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 4 גמול יום ולילה מגיל שנתיים. בן בכור. בגיל 3 ו3 חודשים ספרנו לו כי אנו מצפים לתינוק. שבועיים אחרי שבישרנו לו על ההריון חזר להרטיב ביום,( 7-8 פעמים ביום) מרבה לבכות ולהשתמש דחיפות במוצץ.כך במשך 5 חודשים לערך כשלאורך כל התקופה המדוברת היו 2 לילות רטובים. כחודש לאחר הלידה מינון ההרטבות ירד משמעותית (1-2 ביום), נגמל מהמוצץ. היום בן 4 וחודשיים עדין מרטיב ביום. הילד תחרותי וחשבתי לתעל את זה לגמילה. מזה כשבוע אני עורכת לו משחק תחרותי בינו לבית נבחרת הפיפי. בכל ערה יש הענקת פיפי פרס. הילד משתף פעולה ושמח. לשאלתי: האם זוהי דרך טובה לגמילה או שמא עידוד התחרויות שבו גורמת נזק. האם אני גורמת לפי

שלום גלית, כל דרך חווייתית וכיפית, שאינה יוצרת אצל הילד תחושת מתח, לחץ או פחד לאכזב - יכולה לעודד אותו להיגמל. אני מניחה, לאור התיאור שלך, שה"פיפי פרס" הוא שמהווה תמריץ, ולאו דווקא העניין התחרותי. בכל מקרה, אם זה עובד והילד נשאר רגוע, שמח ויבש, איני רואה סיבה לנזק. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5 והוא עסוק באבר מינו ובזמן האחרון הוא עסוק בזה כגון מראה את הישבן ומסתקרן גם על בני המין השני ומנסה לראות מה יש להם . השאלה היא האם אני ציריכה לדואג או שזה הגיל אני נורא מודאגת אשמח לתשובה מהירה

לאמא שלום, בגיל של בנך קיימת סקרנות והתעניינות באברי המין ובהבחנה באברי המין בין בנים לבנות. ההתעניינות הזו אינה מדאיגה והיא מהווה חלק מההתפתחות הטבעית. אם את מרגישה שההתענינות של בנך בנושא מוגזמת, או שהוא חושף את גופו בפני אחרים יותר מידי, את יכולה להציב לו גבול בכך שתסבירי לו שאלו האברים הפרטיים שלנו ואנו לא מראים אותם לאחרים. בהצלחה

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה ו 9. השנה לראשונה הם התחילו ללכת לגן (עד הגן היו איתי בבית) ההתאקלמות של שניהם בגן הייתה קשה מאוד ולקחת הרבה זמן אבל עכשיו הם מאוד אוהבים ללכת לגן ומאוד אוהבים את הצוות הבעיה שלי היא עם הילדה... בבוקר אין שום בעיות אני ובעלי מביאים אותם לגן והולכים אין בכי ואין דרמות הכל עובד חלק. הבעיה שלי היא בסוף היום כל יום (מהיום הראשון בגן ועד היום) שאני מגיעה להחזיר אותם מהגן הביתה איך שהילדה רואה אותי היא מתחילה לבכות היא רצה אלי אבל בבכי (גם שבעלי בא לקחת אותם היא רצה אליו אבל בוכה) מספיק שהיא רק רואה אותי מהחלון הבכי מתחיל. קראתי מעט בנושא והייתי רגועה בשבועות הראשונים קראתי שזו התנהגות טבעית ושזה עובר מהר מאוד שהילד כבר נכנס לשיגרה כמו כן קראתי שזו תוצאה של תיסכול ובעצם שיחרור של כל מה שעבר עליה באותו יום. האם זה נכון? אני ממש לא מצליחה להבין ממה הבכי נובע?? ההתנהגות הזאת מתסכלת אותי כי הילדה במסגרת הזו כבר כמה חודשים טובים אני רואה ושומעת מהגננת והסייעות שהיא נהנת בגן ושטוב לה אז למה הבכי שהיא רואה אותי? שאלתי גם את הגננת על התנהגות כזו..היא אמרה לי שהיו לה ילדים עם התנהגות דומה אבל אחרי מספר שבועות זה עבר להם וגם לה קצת מוזר שזה לא מפסיק... התשובה שלה כמובן לא עודדה אותי במיוחד. אשמח לקבל תגובה :-) המשך שבוע טוב

שלום דניאל, עבור ילדים כה קטנים, יום לימודים ארוך מחוץ לבית עלול להיות תובעני מאד מבחינה רגשית (גם כשמדובר במסגרת איכותית ומיטיבה). לכן, כמו שציינת, לבכי תפקיד חשוב כאמצעי לפרוק מתח לאחר ה"החזקה" הממושכת בלעדייך. אני מכירה בהחלט ילדים שבוכים ככה גם שנה שלמה. ועדיין, שווה לבחון את הנושא של הרווח המשני. אסביר. אם הרווח הראשוני הוא בהורדת מפלס המתח והחרדה, הרי שעד מהרה ילדים לומדים שלהתנהגות הבכי יש גם רווחים משניים: סוג של יחס מיוחד כלפיהם, הקשבה מיוחדת של ההורה, מגעו המנחם של ההורה (הנרגש מהסיטואציה לפעמים יותר מהילד עצמו), ניסיונות פיצוי או הרגעה (ממתק, פרס קטן, קנייה של צעצוע, וכד'). כל אלה עלולים להקשות על הילד להיפרד מהבכי, ולכן חשוב להיות ערים לאופן התגובה שלנו. רצוי להישאר ענייני וחמים, מבלי להתרשם יותר מדי מהבכי, ולעודד את הילד לעבור לסדר יום כמה שיותר מהר. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת השלוש החלה ללכת למסגרת גנית רק השנה. היא מאוד אוהבת ללכת לגן. הגננת מספרת שהיא מאוד נהנית מהפעילויות הדידקטיות ויוצרת קשרים חברתיים עם הילדים. בו זמנית, היא ציינה בפני שבתי אינה "יוצרת קשר מילולי עם המבוגרים סביבה". היא יוצרת קשר לא מילולי, לוקחת חלק פעיל בכל פעילות שעושים בגן, אבל לא מדברת(אפילו כאשר היא זקוקה לדבר מה - תוספת אוכל/ שירותים וכו') . הגננת כרגע לא יודעת האם מדובר בקושי מילולי או משהו אחר. אני יודעת שלא מדובר בקושי מילולי (ראשית, כיוון שזה תחום העיסוק שלי. שנית,לבתי אוצר מלים רחב והתחום המילולי הוא דווקא נקודת החוזק שלה). אם אין בעיה מילולית, סביר להניח שהסיבה להתנהגות זו היא רגשית... ? כיצד אני, בתור אמא, יכולה לעזור ? אני יודעת שהבת שלי מופנמת ולא תמיד חושפת רגשות (הרבה פעמים מספרת לי דברים שאני רוצה לשמוע. יש לה תבנית שקיימת אותה היא משמיעה, ולאו דווקא את ההתרחשות עצמה...עם זאת, באופן מפתיע מאוד רוצה שאשאל אותה שאלות (כאשר הפסקתי כי חשבתי שזו הטרדה, היא בקשה ממני שאשאל). בתי היא אדם חכם, מיוחד במינו ומורכב. אני לא רוצה לכפות עליה התנהגות שנוחה לי/ לסביבה. מצד שני חשוב לי שאם היא במצוקה היא תדע שהמבוגר יכול לעזור לה...האם עלינו לגשת לטיפול רגשי ? האם דברים כאלה פשוט מסתדרים מאליהם ? האם מופנמות וביישנות אלה תכונות אופי, או נקודות חולשה ? האם יש צורך בטיפול ? אולי היא פשוט מופנמת/ סגורה ? היא אדם מאוד מורכב שאוהב להתבונן בסיטואציות זמן רב, אבל מפנים אותן ... יש לה זיכרון נהדר והיא ובבית היא חושפת שפה עשירה מאוד).אני פונה אליך, כי אם זה לא קושי מילולי, אז אני רוצה לדעת האם במקרה כזה עלי לקחת את הילדה לטיפול / לעודד אותה לדבר... בהקשר זה אני חייבת לציין שהיא מאוד מופנמת ומעדיפה לא לחשוף הרבה . יש לה עולם פנימי עשיר, אותו היא ממעט לחלוק עם הסביבה (תכונה שירשה מאביה).

שלום יעל, קשה להשיב מכאן, על סמך מידע כה מועט ומבלי לראות את הילדה, האם מדובר בנטייה אישיותית לסגירות וביישנות, או בבעייה שפתית-תקשורתית על רקע אורגני או רגשי. העובדה שאביה סגור ומופנם יכולה לחזק את ההשערה ה'תכונתית', אך אין בכך כדי לסלק מעבר כל ספק השערות אחרות. עלינו לזכור שמדובר בילדה פעוטה, שממילא עושה צעדים ראשונים בעולם החברתי- תקשורתי, ולכן לדבר במונחים של יכולת/קושי לחשוף רגשות זה לגמרי לא רלוונטי. נסו להמשיך ולעקוב, ולעודד אותה לשיח מילולי בעזרת שאלות פתוחות (!!!), ובמידת הצורך - אם הדאגה לא תרגע - לפנות להערכת קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

הי יעל. אנחנו מתמודדים עם אותה בעיה בדיוק!! בתי בת שנתיים וחצי, בדומה לבתך, נכנסה למסגרת גנית בגיל מאוחר (אולי הסיבה טמונה בכך?!) גם היא ילדה רגישה מאוד (בוכה לצלילי "נומי נומי.."), מופנמת ובעלת יכולת שפתית תקינה לחלוטין למרות זאת, מהגן מדווחים לי כי היא ממעטת לדבר (נדיר שהיא מבקשת תוספת אוכל ולשירותים היא מתפנה בעצמה). גם לבתי אב שבעצמו מופנם, מאלו שטובים יותר בתקשורת של אחד לאחד. לכן, גם אני סבורה שמדובר בתכונת אופי. מה שכן אני, ממש כמוך, הייתי מעוניינת לדעת כיצד ניתן לעזור לה.

ליאת שלום, ראשית, תודה רבה על תשובתך. אני מבינה שאני צריכה להיות סבלנית יותר... אני לא חושבת שמדובר בעניין שפתי, שכן בתי מאוד מילולית. מה שמפריעה לי זה שאני לא רואה התקדמות או שיפור. כלומר, כל יום הוא מאוד דומה לקודמו ואין שום שינוי - היא שותקת מרגע כניסתה לגן ועד סיום היום (זה המון שעות !!!). היא משחקת עם הילדים בצהרי היום, אבל כאשר מגיעים בבוקר והילדים רוצים שתשב איתם, היא מעדיפה לשבת לבד... מתוך הקריאה באינטרנט, מצאתי את המושג "אילמות סלקטיבית/ אלקטיבית". התיאור מתאים בצורה מדהימה למה שאני חווה איתה... האם יכול להיות שלבתי חרדה חברתית ? זה ממש יכול להסביר את ההימנעות שלה מעימותים עם ילדים (אפילו בתור למשחקים... אם יבוא ילד, היא תעדיף לסגת...). רציתי לשאול האם ילדים שהם ביישנים / סגורים מתאימה להם אולי חברה סגורה וקבועה ? אולי משהו דוגמת מושב / קיבוץ, יותר מאשר מגורים בעיר? אנחנו נשקול לעבור בהתאם לצורך ... בברכה יעל

יש לי ילדה בת 7, ילדה מוכשרת וחכמה. בזמן האחרון ניתקלנו בהתעניינות מצד חברים לכיתה של בני(בן 9). בפעם הראשונה בן ביקש ממנה לתת לו נשיקה והיא הסכימה ובפעם השניה בן אחר ביקש ממנה לתת לו חיבוק והיא הסכימה גם לכך. נראה לי שהיא מסכימה כי עדיין אין לה מספיק בטחון עצמי להגיד לא וגם היא מרגישה מוחמאת מעצם הבקשה. למזלי היא מספרת לי על המקרים, אך אני רואה שזה לא קל לה. אני חוששת שהיא תפסיק לספר לי. אני מסבירה לה שהיא לא צריכה להסכים לבקשות האלו כי מדובר על גופה הפרטי (אני עושה זאת בעדינות וכמובן שאיני כועסת עליה). יש לי שתי שאלות. האחת, איך אני מלמדת את הבת שלי להגיד לא לבקשות מסוג זה? ובאיזה נימוק? והשנייה, כיצד אני ממשיכה לשמר את העובדה שהבת שלי תמשיך לספר לי ולא תיסגר בפני?

שלום אורית, ההתנהגות שאת מתארת אינה "התפתחות מינית" (כפי שכתבת בכותרת שלך), אלא חלק מהתנהלות ילדית תמימה, שעלולה להיות מנוצלת ע"י ילדים גדולים יותר. כהורים, עלינו להביא בחשבון סכנות מסוג זה, ולהכין את הילדים לשמירה על צנעת גופם. חשוב לעשות זאת ממש כפי שאנו מלמדים אותם לחצות כביש או להישמר ממים עמוקים. בשקט ענייני, ללא פניקה וללא הפחדה מיותרת. הסבירי לה שנשיקות הן חלק ממערכת יחסים קרובה ואינטימית, כמו במשפחה הקרובה, ולכן אין לאפשר זאת עם אנשים או ילדים שמחוץ למשפחה. אם לא תיצרי אווירה שיפוטית או נוזפת מדי, לא ייווצר אצלה הצורך לרדת למחתרת. בכל מקרה, המשיכי לפקוח עיניים ולהדק את השגחתך. בברכה ליאת

שלום אורן, אולי קצת לא קשור.. אשמח אם תוכל לשפוך לי קצת אור ולהסביר מה ההבדל בין פסיכולוג שיקומי ופסיכולוג רפואי? רבים ניסו להסביר ואני עדיין לא כ"כ מבינה.. תודה רבה! בובי

שלום בובי, התחומים השונים בעולם הפסיכולוגיה שונים זה מזה אך ישנם גם תחומי השקה וחפיפה לא מעטים. כך גם בין הפסיכולוגיה הרפואית לפסיכולוגיה השיקומית. הפסיכולוגיה השיקומית עוסקת בתהליכי שיקום של אנשים עם מוגבלויות שונות, לאו דווקא רפואית, כגון - מוגבלויות קוגנטיביות (למשל פיגור), מוגבלויות הנובעות ממחלות נפש, עבריינות או נכויות התפתחותיות שונות. בין היתר יכול הפסיכולוג השיקומי גם לעבוד עם אנשים המשתקמים ממחלה או מתמודדים עם נכות פיזית. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת בטיפול בקשיים הרגשיים העולים בהתמודדות עם מחלות, הליכים רפואיים שונים, אשפוז וכד' ובהבנת התהליכים הפסיכולוגיים, ההתנהגותיים והתרבותיים/חברתיים הקשורים במצבי בריאות וחולי. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת לעיתים גם בתהליכי שיקום אך לאו דווקא - לעיתים אין תהליך של שיקום אלא פשוט התמודדות עם מחלה, ובאותו אופן הפסיכולוגה השיקומית לאו דווקא עוסקת בשיקום ממחלה פיזית או התמודדות עם מחלה אך יכולה לעסוק בכך. מקווה שעזרתי לך במקום בו אחרים לא הצליחו.. אמיר.

יש לי תינוקת בת 7 חודשים, בגיל 5 חודשים הכנסתי אותה למשפחתון, ואני מאוד מרוצה ממנו. מדובר בגן גדול, עם כמה כיתות לימוד בגילאים שונים, אך בכיתה של הקטנטנים יש 5 תינוקות (כאשר עד לפני שבוע היו רק 4..)ורוב היום יש 2 מטפלות, מבוגרות ואחראיות. בצהריים כשהם ישנים אחת הולכת, ויש בחורה צעירה שמסייעת למטפלת שנשארת כשהם מתעוררים. הבת שלי סבלה בשלב מוקדם מאוד(שלושה וחצי חודשים-עד גיל 5 חודשים) מחרדת זרים, ולא הסכימה לאף אחד להתקרב אליה. למרות התגובות שקיבלתי מהסביבה שלי, שאמרו לי לתת לה לבכות, אני סרבתי והרגשתי שממש מדובר בצורך שלה לביטחון, ואכן אחרי שנקטתי בגישה הזאת, ובסופו של דבר כולם קיבלו את זה, בגיל 5 חודשים החרדה פשוט חלפה. בדיוק בשלב הזה היא נכנסה לגן. זאת הייתה כניסה הדרגתית מאוד, והיום היא הולכת בשמחה למטפלות בגן, ואני מאוד שקטה! בימים האחרונים בעלי קיבל הצעה מחבר שלו, שמסתבר שהוא גם בעלים של גן, להכניס את הילדה שלנו לגן שלו, כמעט בחינם! ועל הגן הנוכחי אני משלמת 2500 שח. בעלי כמובן רוצה להעביר אותה. הוא היה בגן החדש והתרשם מאוד לטובה. לדבריו הכל נראה חדש מאוד, והמטפלות גם כן מבוגרות ואחראיות. אך שם מדובר בקבוצה של 1 תינוקות, ו-2 מטפלות. אין בכלל מה להשוות ליחס במשפחתון הנוכחי. מה גם שהילדה כבר רגילה לגן ולמטפלות. אני כמובן מתנגדת בתוקף. ואני ובעלי בקונפליקט. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית. מה ההשלכות של מעבר כזה לתינוקת קטנה ורגישה כל כך?

תיקון קל -בגן החדש זה 10 תינוקות ולא 1....

שלום טלי, תינוקות רכים זקוקים לצורך התפתחותם ליחס אישי ככל האפשר, לתחושת יציבות וקביעות, ולסביבה הנענית באופן מיטבי לצרכיהם הפיזיים והרגשיים. אני מבינה את הפיתוי של המסגרת החינמית (2500 ש"ח אינם הולכים ברגל), אך רוצה לקוות שמה שיקבע היכן תהיה בתך זו איכותה של המסגרת. אין ספק שכל מעבר כרוך במשבר הסתגלות. עליכם לחשוב האם חודש או חודשיים ללא תשלום מצדיקים את הטלטול הרגשי. נסי להישאר עניינית, ולהחליט עפ"י איכותו של הגן. בברכה ליאת

שלום רב, אני בן 27 ובין היתר נותן שיעורי עזר במתמטיקה לבגרויות, לאחרונה מספר תלמידים שהיום הם בגילאי 16-17 , כל הזמן מגיעים אלי על דעת עצמם לבית , מחכים לי בחצר של הבית , ומספר פעמים ניסוי להיכנס אלי הביתה אפילו שאמרתי להם לא, פניתי להורים שלהם, אבל זה לא עוזר , אני כל הזמן מבקש מהם שיפסיקו אבל הם כל הזמן ממשיכים, אני כבר מאוד קרוב ללכת להגיש תלונה על התרדות , אבל, קשה לי כי אני לא חושב שהם עושים את זה בכוונה , אבל , אני כבר לא יודע איך להתנהל מולם

שלום טום, לא בטוחה שהבנתי מדוע הם מגיעים לביתך ולאיזו מטרה? האם הם מבקשים להתארח אצלך מעבר לזמן השיעור? האם הם מגיעים כ"חברים" שלך למרות שלך זה לא מתאים? האם הם מנסים להציק? התוכל לחדד מעט יותר? ליאת

הם אומרים שהם באים כחברים בגלל שמשעמם להם

שלום טום, יתכן שהצלחתך כמורה למתימטיקה קשורה, בין השאר, ליכולת שלך ליצור קשר חם וחברי עם תלמידיך. תוכל לנסות להיות זהיר יותר עם התלמידים הבאים, ולשמור על עצמך מאבדן הגבול הדק שבין מורה לחבר. כרגע, תוכל לנקוט דרך יצירתית, ולומר לנערים שבאים שיוכלו להיכנס לביתך רק אם יישבו לפתור תרגילי חשבון בשקט. להערכתי, הם יעדיפו להשתעמם בביתם אם זאת תהיה האלטרנטיבה. אם לא, לפחות תוכל להיות גאה בדור גאוני החשבון שיצרת במו ידיך. חזק ואמץ! ליאת

אני יועצת בתיכון, ואחת הבנות שסיימה י"ב התקשרה אלי בוכה וגמורה, החיים בבית גיהנום (תמיד היו ככה אבל כל השנים היתה בפנימיה רק שעכשיו היא בת 20 ואין פנימיות לגיל שלה)היחסים שלה עם ההורים גרועים מאוד, זורקים אותה מהבית כל שני וחמישי, במקום ללמוד כפי שרצתה היא עובדת כדי לממן לימודים, לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כי אין לה כסף וגם לא מאמינה ביעילותו- היא צריכה בית נורמלי שיקבל אותה, מה באפשרותי לעשות? יש דרך לעזור לה? אני ממש חסרת אונים, מפחדת שתפגע בעצמה (והיא אומרת את זה)

עדי שלום, האיכפתיות שלך לתלמידתך מרשימה מאד וזו גם הסיבה שהיא פנתה אליך. בגיל 20 היא לא חייבת להמשיך להתגורר בבית במיוחד שזה בית בעייתי ושמאד לא טוב לה שם. צריך לבדוק איתה אם אם יש מישהו מהמשפחה שהיא יכולה לעבור להתגורר אצלו(סבתא, דודה) וכן האם יש מישהו מהמשפחה שהיא קרובה איליו במיוחד וירצה לסייע לה. מעבר לכך כדאי שהיא תפנה ללשכת הרווחה באיזור מגוריה ותבקש להפגש עם עובדת סוציאלית כדי להתייעץ איתה מה ניתן לעשות ואיזה פתרונות יש לבנות במצבה. לגבי טיפול יש עובדות סוציאליות שמקבלות מטופלות לשיחות ללא כל תשלום. פרטים על כך היא תוכל לברר בפגישה עם אותה עובדת סוציאלית או במחלקת הרווחה. בהצלחה

הי, בני בן שנתיים וחצי כמעט, ילד שמח, פעיל, עם הרבה חברים, שובב ודעתן. הבעיה היא שבתקופה האחרונה הוא בוכה מכל דבר. לדוגמא, אם הוא רוצה משהו מאיתנו, הוא בוכה. אם משהו לא מצליח לא, הוא מתעצבן וישר בוכה. גם כשהוא עם חברים או בגן, כשילד לוקח לו צעצוע, הוא יושב ובוכה, כשילד מרביץ לו, הוא ישר בוכה. הגננת אומרת שהוא מאוד רגיש ויותר מדי מקבל מרות - הוא לא מרים יד בחזרה כי הוא יודע שאסור להרביץ. אנחנו לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה. לגבי הבכי שלו איתנו, אנחנו כל הזמן אומרים לו שהוא לא צריך לבכות והוא יכול לדבר ולהגיד לנו מה הוא רוצה, שככה אנחנו מבינים אותו ויכולים לעזור לו, ואנחנו גם מחזקים ומשבחים אותו כשהוא באמת מדבר ואומר לנו מה הוא רוצה. הבעיה היא עם החברים - אני מאוד רוצה לגרום לו להיות יותר אסרטיבי, אם לוקחים לו צעצוע, שיגיד שזה שלו, ומבחינתי שגם יקח בחזרה. אם מרביצים לו - שלא יבכה אלא שיגן על עצמו, מבחינתי שגם ידחוף בחזרה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך לעשות זאת בצורה חכמה. בנוסף, אנחנו מנסים בבית להיות יותר מתירנים, לאפשר לו לבחור מה לעשות ואיך לעשות דברים, לצמצם את השימוש במילים "לא מרשים" או "אסור" אלא יותר להעצים אותו לעצמאות ולביטחון עצמי. אבל אנחנו לא בטוחים שזה באמת הפתרון והכיוון הנכון. נשמח לשמוע עצות איך מתמודדים...

שלום שרון, אחזור על משהו שכתבתי כאן לא מזמן - ילד שמדבר בבכי ומיילל על כל דבר קטן, למד, כנראה, שהבכי מפעיל אתכם בדרך כלשהי ומזכה אותו בתגמולים ורווחים. רבים מאיתנו מתקשים לשמוע ילד בוכה (זה מנגנון הישרדותי וטבעי), ומוכנים לעשות לא מעט כדי שהבכי ייפסק. ילדים נבונים לומדים עד מהרה את הדפוס הזה, ומפעילים אותו (לא בכוונה ולא במודע) כדרך להשיג תשומת לב או דברים אחרים. לכן, המשיכו לעודד אותו לדבר "כמו גדול", אך בנוסף, חשוב להרחיב בהתמדה את רפרטואר התגובות שלו, וללמדו מיומנויות בשלות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול. כאשר אתם מתירים לו להתנהל כרצונו, אתם מונעים ממנו התנסויות מתסכלות או קונפליקטואליות, ומחמיצים את ההזדמנות ללמד אותו דפוסי תגובה בוגרים. אני ממליצה דווקא לנסות ולעמת אותו עם סיטואציות מתסכלות, וכשהוא מתחיל לבכות (האסטרטגיה המוכרת והיעילה שלו) עזרו לו להמשיג את המצב במילים ולחשוב על התנהגות תואמת. תוכלו לומר לו משהו כמו "אתה כועס עכשיו, אנחנו רואים. זה באמת לא נעים שצריך להיפרד מסבתא וללכת הביתה. בוא נחשוב מה אפשר לעשות כשכועסים". אם הוא ממשיך לבכות נסו להתעלם ככל יכולתכם, מבלי להיכנע, תוך שאתם רגישים מספיק ומציעים מדי פעם סולם לרדת מהעץ. חשוב לזכור שמדובר בכל זאת בפעוט, שיכולת הוויסות וההבלגה שלו טרם הבשילה. חשוב לא פחות לזכור שלא לתגמל את הבכי בעקיפין באמצעות כניעה או "הליכה על ביצים". בברכה ליאת

שלום רב. בתי היא ילדה טובה,חייכנית,מדברת שוטף,טובה במוטרויקה גסה ועדינה..לפני כ4חודשים נולד לה אח, היא מאד אוהבת אותו ודואגת לו,מדי פעם קורה שהיא זורקת עליו משהו אבל אנחנו מסבירים לה שלא זורקים עליו דברים. לפני כחודשיים היא ממש השתנתה לרעה,הגננת שלה אמרה שהיא בוכה המון בגן ומבקשת את אמא. לדוגמא לילד היה יום הולדת והוא חילק ממתק פתאום היא נשכבה על הרצפה והתחילה לצרול, או שכולם אוכלים ארוחת בוקר והיא יושבת בצד ומסרבת להגיע לאכול בכל צורה שהיא. אני הולכת איתה ברחוב ופתאום יושבת על הרצפה ולא מעוניינת להמשיך ללכת,כל מה שאנחנו מבקשים ממנה היא עושה הפוך..אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה והחא גם ילדה מאד אהובה בקרב הסביבה..לא חסר לה כלום, גם לא גבולות! אני אוהבת אותה הכי שיש אבל אני מגיעה לערב סחוטה אחרי שכל היום התווכחתי איתה אם כן להרים מהרצפה או לא..היא ילדה עדינה ועד לפני חודשיים היא לא הרימה יד ועכשיו אם היא מתעצבנת.היא כן יכולה להרביץ קצת בעדינות..מה אפשר לעשות??תודה

לילך שלום, כניסתו של אח חדש למשפחה עשוייה להיות אירוע משברי עבור הילד שמרגיש שהוא בבת אחת מאבד את המקום הבטוח שלו במשפחה. בתך שהיתה הבת היחידה והאהובה מרגישה לפתע שנולד לה "מתחרה" בבית שאהוב ע"י ההורים ושכולם מתלהבים ממנו. העובדה שהתנהגותה השתנתה לרעה כפי שציינת, מצביעה על המצוקה שהיא חווה. אני ממליצה שבתקופה הקרובה תבלי איתה הרבה, תעניקי לה תשומת לב ותהיי קשובה לצרכיה. בתקופה הזו רצוי להיות יותר גמישים ולאפשר לה התנהגויות יותר " תינוקיות" כמו להרים אותה על הידיים כשהיא מבקשת. אם היא מכה או מתעצבנת תוכלי להגיד לה שאת יודעת שהיא כועסת אבל את מאד אוהבת אותה. חשוב במיוחד שתשדרי לה שהיא אהובה ושמקומה המיוחד אצלך שמור ובטוח. בהצלחה

שלום רב. בתי בת 5 פיתחה אובססיה לסדר בחדרה. הדבר מפריע להתנהלות הבית היות ואינה מתירה לאחיה הקטנים להכנס לחדרה לשחק במשחקים שבחדרה.כמו כן במידה ומוציאים דברים מחזירה אותם בדיוק רב לאותו המקום אשר הונח טרם לקיחתו מחדרה.הדבר פוגע בייחוד שבאות חברות מהגן.שאלתי איך ניתן להתמודד עם אובססיה זו להפחיתה ואף להעלימם קליל. בתודה מראש

שלום עופר, אני מניחה שיש הורים שיקראו בקנאה על ילדה שמסדרת את חדרה בקפידה כזו... מעבר להומור, אכן מדובר בהתנהגות כפייתית, שתכליתה להתמודד עם תחושה עמוקה יותר של חרדה או חוסר שליטה. ברמה הפרקטית, אפשר לנסות לכבד את הצורך של הילדה בפרטיות וסדר, ולהגדיר מראש מה שלה ומה שייך ל"קולקטיב". בדומה, אפשר להגדיר לפני שמגיעה חברה באילו צעצועים ומשחקים הן ישחקו ובאילו לא. ברמה העמוקה יותר, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולברר האם קיימים גורמי מתח בסביבתה של הילדה, שמגבירים את הצורך שלה להישאר כל הזמן בשליטה. ברוב המקרים קיימות סיבות כאלה, ובהן חשוב לטפל. בהצלחה ליאת

שלום, אם יש רקע של הורה עם בעיות נפשיות מוכחות, האם בהכרח צריך להתפתח אצל הילדים גם?האם זה עובר בגנים? והאם התנהגות כפייתית אצל ילדים מעידה בהכרח על בעיה נפשית או סי די ,או מצוקה זמנית?ואיך מאתרים את זה?תודה

שלום, לחלק מן הבעיות הנפשיות (בדומה לבעיות פיזיולוגיות מסוימות)יש מרכיב גנטי/ביולוגי, ולכן הצאצאים נמצאים בסיכון כלשהו לרשת את הנטייה. כמובן שאין "הכרח" שהבעיה תופיע בדור ההמשך, אלא רק סיכויים גבוהים יותר בהשוואה לילד שהוריו "בריאים". OCD, שהוא למעשה הפרעת חרדה, עלול להופיע יותר אצל ילדים להורים הסובלים מהפרעת חרדה. לא כל התנהגות כפייתית מעידה בהכרח על OCD, ואצל ילדים צעירים יכולות להופיע התנהגויות כאלה גם כדרך להפיג מתח, או כחלק מדפוס חשיבה מאגי תואם-גיל. האבחנה יכולה להינתן ע"י איש מקצוע, שאוסף מידע רב מההורים ומהילד, ומעריך עפ"י חומרת הסימפטומים ומידת ההפרעה לתפקוד האם מדובר בהפרעה או בתגובה לדחק זמני. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת שלוש בקרוב, רגילה להרדם רק כשאני נוכחת לידה. כשאני בבית ואבא שלה לידה (וליד אחותה הגדולה) היא בוכה ומסתובבת בבית ומבקשת שאבוא. אני בקושי נעדרת בלילות ובערבים בגלל זה. מה הדרך הנכונה ל"גמול" אותה מנוחכותנו בשעת ההשכבה? או לפחות מנוכחותי הקבועה...? תודה רבה!

שלום אפרת, התשובה המיידית והמחוייכת שעלתה בראשי היא להמליץ לך להיעדר יותר בערבים, ולתת לילדתך הזדמנות ללמוד ולהיעזר גם באבא. מאחר שיהיה קשה למצוא לך תעסוקה שוטפת בערבים, ומאחר שאת מבקשת (בצדק!) תשובה רצינית, יהיה עלינו לחשוב על פיתרון נוסף. בתך נמצאת בגיל רגיש, גיל של פחדים וחששות, המגיבים היטב לנוכחותו נוסכת הביטחון של ההורה. עם זאת, לא נוכל להשתעבד לצרכי הילדים עד כדי אבסורד, ועלינו לשמור גם על עצמנו. כרגע, בתך מעדיפה את קרבתך, ומוחה בתוקף כל אימת שמישהו אחר מנסה למלא את מקומך. היא בוכה, קמה מהמיטה, ומאלצת אתכם להיכנע לדרישותיה ומחאותיה. כדי לחולל שינוי, חשוב ליצור מצב שבו אתם נענים לצורך שלה בקרבה מנחמת מצד אחד, ועומדים על זכותכם לקיים שגרת חיים נורמלית, מצד שני. לכן, אני מציעה להתחיל בכך שההחלטה "מי משכיב" תהיה שלכם, וכשמגיע תורו של אבא, ההחלטה לא תשתנה, גם אם יהיו מחאות קולניות. אבא יחזיר אותה למיטה, שוב ושוב, וישב/ישכב לידה מבלי לערב אותך. זה מבחן לא פשוט עבורך, אך זו הדרך הנכונה לאותת לה, אנחנו כאן בשבילך, אבא ואמא, שומרים עלייך ומטפלים בך באופן מלא ושיוויוני. לאחר שתתרגל לנוכחותו של אבא, אפשר יהיה לקצר את התהליך, בעזרת טקס שינה קבוע, שיסייע לה להבין מה נדרש ממנה ("מקלחת, סיפור, שיר ערש, נשיקה, לילה טוב, ולישון..."). במצב זה, מרגילים אותה להישאר במיטה גם כשההורה עוזב את החדר, גם אם יהיה עליכם להחזיר אותה למיטה שוב ושוב. אם את חושבת שיהיה לכם קשה ליישם, קחו הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, וקבלו ביטחון וכלים קונקרטיים לקראת המשימה. ליל מנוחה ליאת

שלום רב. מחפשת טיפול לילד בן 8 עם חרדה חברתית.גמגום וטיפול בהרטבה.נא ליצור קשר במייל

שלום איריס, אנא, כתבי הודעת המשך, והוסיפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה. פרטי גם את אזור המגורים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב. איפשרי מקום טיפול בהוד השרון /פתח תקווה . מייל שלי [email protected]

היי. אני מאובחנת כדיסתימית כבר שנים רבות. לפני כ9 חודשים נולדה לי תינוקת ומאז אני תוהה- מה עליי לעשות כדי שההפרעה שלי לא תשפיע על התפתחות הילדה? מה הם הדגשים להתנהגות שלי מולה/כלפיה? אשמח ליעוץ/הכוונה כלליים. תודה רבה.

לאמא שלום, לא ברור לי מה את מרגישה שמפריע לך לתפקד כאם וממה את חוששת. אני מציעה שתמקדי את הקשיים שלך סביב גידול הילדה ותפני אלי שנית.

שלום, בני בן 13 ,יש לו מצבי רוח מאוד קיצוניים .לדוגמר בראש השנה היינו אצל משפחה שלנו ותכננו להישאר לשיון שם יומיים ,באותו ערב ראש השנה אחרי ארוחה,פתאום משום מקום נפגע ממשהו שאף אחד לא יודע ממה וממי (גם הוא לא יודע להגיד ממה זה התחיל) בכל מקרה ,ירד למטה ונשאר שם בערך שעה . גם שירדתי וביקשתי לדבר ולהבין מה קרה ,לא מוכן לדבר ושביקשתי לעלות התחילו צעקות "תעזבי אותי, לא רוצה לחזור וכאלה. שעלינו לאותו וחזרנו הביתה באותו ערב. בבית התחיל לזרוק דברים על הרצפה ולצעוק שלא רוצה כלום שיעזבו אותו בשקט. בנוסף כל הזמן צועק על אחותו הקטמנ בת 5 ומדבר אליה לא יה ובתוקפנות .שביקשתי ממנו ללכת לרופא שאולי יוכל לעזור לנו לדבר בינינו שלא יקרו דברים דומים -לא מוכן לשמוע כלום .לאחר שלחק לו יומיים להירגע , שבועויים אחר כך היה מקרה דומה רק בבית , לא לציין שאנחנו כבר לא הולכים למשפחה בכלל . מה עושים ?

שלום יאנה, בנך נכנס לתקופה הרגישה של גיל ההתבגרות, תקופה המתאפיינת בתנודות אמוציונליות (כתוצאה משינויים הורמונליים טבעיים), וכחלק ממשימת גיבוש הזהות הבוגרת הנמשכת לאורך שנות ההתבגרות. בשנים אלה יש לצפות להתנהגויות מרד, למצבי רוח משתנים ולסערות רגשיות. אני מציעה לא לוותר על מפגשים משפחתיים או חברתיים, אך לעשות הכל כדי להתחשב גם ברצונותיו והעדפותיו, ממקום מכבד (אך לא כנוע). כך, למשל, אפשר להבין נער בן 13 שמעדיף לישון בחדרו בבית, ולא אצל קרובי משפחה. כדי ללמוד לתקשר נכון, לא חייבים לקחת אותו לרופא. אפשר להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, או לנסות להיעזר בספרות ההדרכה הענפה הקיימת בנושא זה. אם אתם סבורים שמדובר בהתנהגות חריגה, ובדפוסים בעייתיים שמפריעים לו לתפקד בתחומי חיים נוספים גם מחוץ לבית, אפשר להתייעץ עם גורם מקצועי גם על כך. בהצלחה ליאת

שלום, בתי המתוקה עוד חודשיים בת 5 (יש לה אח חמוד בן שנה ו-3) עברה לאחרונה שינוי בהתנהגות, זה התחיל בהסתגלות קשה לגן שבו הייתה עם אותו הצוות גם בשנה שעברה ולאחר שהסתדר זה ממשיך בבעיה עם החוג- היא הייתה בשנה שעברה בחוג ג'אז והשנה ביקשה ללכת שוב לאותו החוג, כשהגיעה העת להכנס לחדר (החוג ללא הורים) היא נכנסה ובכתה במהלך החוג, בהזדמנות הראשונה יצאה מהחדר וסירבה להמשיך ללכת לחוג. כששאלתי מדוע היא אמרה שהיא מתגעגעת אליי. שבועיים אח"כ ביקשה ללכת לחוג וניסינו יחד חוג עם מדריכה מדהימה בפורמט מצומצם יותר. בשיעור הראשון נכנסנו יחד והיא השתתפה ובשיעור השני התלהבה כבר מהבוקר, היא נכנסה לחוג בחיוך, אמרה שלום לבנות אבל... ברגע שהמדריכה סגרה את הדלת היא יצאה וסירבה להיכנס שוב. ניסיתי לתת לה ביטחון להכנס והיא מאוד רצתה ובכל פעם ניגשה לדלת ולא נכנסה. בסיום השיעור היא ממש מכתה וכאילו התאכזבה מעצמה שלא נכנסה (יש לציין שבשנה הקודמת היינו מנויים לבריכה ובה מגוון חוגים ששם לא הכירה את הצוותים והיא נכנסה כל פעם לבד, השתתפה ונהנתה. כמו כן היא הולכת בשמחה עם הורים של חברים לבית החבר/ה גם ללא ליווי שלנו). איך אוכל לתת לה את הביטחון להיכנס לחוג? לא הייתי מתעקשת אם לא הייתי רואה שהיא מאוכזבת מעצמה שלא מצליחה להיכנס... אשמח לתגובה, תודה מראש

שלום אורלי, בתך מספקת הסבר הגיוני ומניח את הדעת לסירוב שלה: היא מתגעגעת אלייך, ומעדיפה את הבילוי בחברתך על פני חוג ג'אז (שהרלוונטיות שלו לחייה מוטלת בספק). בתך, הגם שבמשפחה שלכם היא הילדה הגדולה והבוגרת, היא עדיין ילדה קטנה, שנמצאת שעות רבות בגן. בשעות אחה"צ, עליה להתחלק עם אחיה הקטן והחמוד על תשומת הלב שלך, ומכאן גם הנטייה שלה להיצמד אלייך. עמדתי בעניין החוגים כבר נאמרה כאן לא פעם, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים: זמן איכות עם ההורה תורם לא פחות (בעיני הרבה יותר) מחוגי ההעשרה למיניהם. הילדים שלנו מתגעגעים אלינו, רוצים לבלות איתנו, ואפילו להתבטל בקרבתנו. המתיני עם החוגים עד שהמוטיבציה תהיה שלה, ואז גם תצליח להתמודד ביתר הצלחה עם הפרידה הזמנית ממך. כרגע הייתי ממליצה לוותר. בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת אם השינוי שעשיתי הוא נכון. בעבר בתי בת ה 4, לא היתה מקשיבה לי, היתה מקשה עלי בהתנהלות השוטפת (למשל: סירבה להתלבש, לצחצח שיניים וכו), היתה בורחת, מתנגדת ומתעקשת בכל צעד ושעל. בחודשים האחרונים אני מגיבה מיידית בענישה כאשר היא עושה משהו "לא בסדר" , למשל אני מבקשת ללכת לפינת חשיבה ל 3-4 דקות . הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת. אני רואה שזה עובד מעולה וההתנגדויות פחתו מאוד. מצד שני, בסוף יום אני חשה שהפכתי לרודן בביתי ובעתיד בתי תראה בי רק כשוטרת מאיימת . יש לציין שיש לנו זמנים במהלך היום שאנחנו משחקות, לומדות וצוחקות יחד אבל באופן כללי אני אף פעם לא הייתי ההורה המועדף עליה ויש לה "קראש רציני על אבא". בקיצור, רציתי לדעת אם אני בכיוון הנכון בשינוים שעשיתי. בתודה מראש

שלום אורי, אם השינוי שאת עושה הוא בכיוון של פעולות במקום דיבורים, הסיכוי שתזדקקי לסנקציות פוחת משמעותית. כאשר היא מסרבת להתלבש או לצחצח שיניים, דאגי שזה יקרה גם נגד רצונה וגם כנגד מחאותיה. אם תעשי זאת ללא כעס ("ברגישות ונחישות"), הסיכויים להסלמה נמוכים. מבחינה זאת, אני אוהבת מאד את הגישה ("הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת"). לגבי העונש המוזר שבחרת, אני פחות מסכימה, משני טעמים. האחד, ענישה תכופה ומיידית באמת עלולה לפגוע ביחסים, ליצור מרמור ותחושת פחד. שנית, לסנקציה אמור להיות תפקיד בהבנת סיבה ותוצאה. ילדה בת ארבע לא יודעת על מה עליה לחשוב ומדוע, ואינה מבינה את הקשר בין אי צחצוח השיניים לעונש המוזר שהוטל עליה. נסי למצוא "תוצאות" טבעיות והגיוניות להתנהגותה, כאלה שיגרמו לה להבין את הקשר ואת הסיבתיות. כך, למשל, תוכלי להכריז (באווירה טובה ואוהבת) שעד שלא מתבססת שגרה יציבה של הגיינת שיניים לא יהיו בבית ממתקים. הסבירי לה שאת אוהבת אותה ודואגת לבריאות השיניים, ולכן לא קונה יותר ממתקים הביתה כדי לא לסכן את בריאותה. מקווה שהרעיון הובן, ואם לא, את מוזמנת לחדד. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 20 ויש לי אחות קטנה בת 14. אני חושדת שאולי היא מפתחת הפרעת אכילה... היא אף פעם לא הייתה שמנה אבל לאחרונה רזתה משמעותית. היא בטוחה שהיא שמנה ומגבילה את עצמה עם כמויות של אוכל ומתוקים. רוב הזמן אני בצבא, אז אני לא ממש יודעת אם היא אוכלת כמו שצריך, אבל נדמה לא שלא ממש. זה מאוד מעסיק אותה והיא לא הולכת עם מכנסיים קצרים או לבריכה וזה נראה לי מוגזם יותר ממה כל בת 14 עושה... אמא שלי לא חושבת שמשהו בעייתי ודווקא מחמיאה לה שרזתה. היא אומרת שהרי היא בסדר עם חברות ובבית הספר והיא צודקת, אבל משהו לא מסתדר לי... מה אתם אומרים?

שלום בר, הפרעות אכילה יכולות להיות חמקמקות מאד, ולהתגנב אל חיי הנערה והמשפחה לאט מבלי שמבחינים בהן. מסיבה זו חשובות הערנות וההקשבה. הדאגה שלך נשמעת מוצדקת, וגם אם לא - עדיף לטעות בכיוון ה'טוב' ולא ליפול למלכודת השאננות. את יכולה להראות לאמא את תגובתי, ולבקש ממנה להתייעץ עם גורם מקצועי (אפשר גם בלעדיה, בשלב הראשוני). בהצלחה ובריאות ליאת

בתי בת 4 היתה עד לפני חודשיים במשפחתון, עד 10 ילדים והשנה עברה לגן פרטי גדול. בקבוצה יש 23 ילדים. בהתחלה לא רצתה ללכת לגן והיתה עושה סצנות של בכי כל בוקר. הייתי משאירה אותה בגן בכח. סירבה לאכול, טענה שלא טעים לה - היא הרי רגילה לאוכל בגן הקודם. בגן הזה יש ארוחת בוקר שהיא בדרך כלל דייסה וארוחת צהריים מרק מנת בשר ותוספת. לאחר כחודש (היו הרבה חגים באמצע) אמרו לי שחל שיפור באוכל, שלפעמים מסיימת לאכול אפילו ראשונה. הסייעת אמרה שהיא עוזרת לה לאכול ומשכנעת אותה וככה היא אוכלת. לפני שבועיים חלה תפנית, היא החריפה את התנהגותה והתחילה לפלוט באמצע האוכל לתוך הצלחת כדי שלא לאכול ויחד עם זאת היתה עשתה כמה פעמים פיפי באמצע הארוחה, הכל רק כדי לא לאכול. יחד עם זאת שמו לב שהיא שפכה את המרק לפח. מאז עבר שבוע. הם לא יודעים מה לעשות. אומרים שהיא אומרת גם לילדים אחרים לא לאכול. ביקשו מאיתנו רשות לשים אותה בשולחן נפרד. עכשיו הבנתי שהם אפילו שואלים אותה, ליאור את תאכלי היום. היא עונה לא ואז לא שמים לה אוכל בכלל. הילדה כבר שבוע לא אוכלת כלום משמונה עד חמש. רק שותה מים כדי לנפח לעצמה את הקיבה. אני ממש לא יודעת מה לעשות. זאת ילדה שכן אוהבת לאכול. היא מגיעה הביתה ולא זזה מהאוכל. ניסיתי לדבר איתה בכל צורה שהיא, היא טוענת שהאכול לא טעים אבל מצד שני היא גם לא מנסה לטעום אותו. היא מבחינתה אוהבת רק אוכל ביום שלישי בבוקר כשיש פנקייקים. אני חסרת אונים, לדעתי ולדעת הגננת זה לא קשור רק לאוכל, היא עושה מרד.

יוליה שלום, לפי תיאורך בתך עוד לא הסתגלה לגן ולהיפך ככל שחולף הזמן מצבה בגן פחות טוב. הסימפטומים של ילדה שמסרבת לאכול או פולטת את האוכל מדאיגים ומצביעים שהיא נמצאת במצוקה. למרות קשייה הצוות תופס את התנהגותה כמרדנית ומנסה להעמיד לה גבול במקום להיות אמפטיים לקשייה. לאור מורכבות המקרה, ולאור מצוקת הילדה, אני ממליצה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו. בהצלחה

רציתי לשאול את דעתכם על טיפול CBT לילד בן 6.5 מדובר בילד עם קושי בוויסות חושי, קשיים רגשיים וחברתיים. הקשיים מתבטאים בטקסים, קושי במעברים, קושי בהצטרפות לקבוצה ואלימות בבית הספר. מדובר בילד עם היסטוריה טיפולית רחבה שהפך עם השנים מילד נמנע וחרד לילד תוסס ותזזיתי. הוא נמצא מזה כחצי שנה בטיפול רגשי אך אנו לא רואים שינוי. הבנתי שטיפול CBT הוא קצר ונותן תוצאות טובות. מה דעתכם בנושא? תודה!

שלום שיר, מה הכוונה ב"טיפול רגשי"? אם הוא נמצא בטיפול אצל פסיכולוג/ית ילדים, שלרוב מכירים ומבינים את כל אפשרויות הטיפול, אני חושב שהכי נכון זה להתייעץ עם המטפל/ת שלו. את מתארת תמונה מורכבת שחשוב לקבל בה החלטות נכונות מתוך הבנה עמוקה של מרקם הקשיים, האתגרים והכוחות של הילד. בגדול, אני יכול לומר שטיפול CBT יכול להתאים לתמונה שאת מתארת, אך אני חושב שאם הילד נמצא בטיפול חשוב להתייעץ עם המטפל/ת שלו לפני שעושים שינויים. היציבות ושיקול הדעת הם מפתח חשוב בהצלחת הטיפול שלו. בהצלחה קובי

במתכונת של פעם בשבוע והטיפול נעשה ע"י משחק ושיחה תוך כי משחק - הכל בצורה עקיפה.פעם חודש הדרכת הורים. אנחנו לא מרגשים כל שינוי וכבר עברה חצי שנה מאז. מבית הספר פונים אלינו ע"מ לעשות חשיבה כיצד לעזור לילד ואני לא מרגישה שהדמות המטפלת כיום תורמת כ"כ לעניין והכל די עומד ולא מתקדם. הבנתי שבטיפול CBT מדברים עם המטופל ישירות על הדברים כולל שמות אמיתיים של דמויות בחיי בילד וגם ההורים לוקחים חלק בטיפול עצמו, לא מאחורי הקלעים. אני כן אדבר עם המטפלת הנוכחית בנושא השאלה האם CBT הוא באמת טיפול קצר ויעיל כמו שמתארים אותו והאם חובה להמשיך עם הטיפול הנוכחי במקביל?

שלום. יש לי ילדה בת 3.9 שנים עברה השנה לגן עירייה בלי אף ילד מגן הקודם שומרים ונפגשים עם כמה חברות מגן הקודם מסתדרת בגן החדש ומשחקת עם ילדים והולכת לגן בשמחה התחילה חוג לאחרונה אחרי שהיא יוצאת מהחוג , דבר ראשון שהיא עושה זה באה לילדה אחרת כל פעם ושואלת רוצה להיות חברה שלי? וככה כמה פעמים עד שילדה עונה לה כן בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה אמרתי לה : יופי , את מאוד חברותית הבעיה היא שעכשיו היא עושה את זה כל הזמן בלי הפסקה מה יכולה להיות הסיבה לזה שהיא שואלת כל ילדה אם היא רוצה להיות חברה שלה? ואיך מסבירים לה מצד אחד לא להיות דבק ומצד שני לא להרתיע אותה מליצור חברויות? מה נכון להגיד לילדה בגילה?

שלום ארי, זה יכול להעיד על כל מיני דברים, אך באותה מידה זו יכולה להיות שיטה זמנית שמה שיקבע אם תישאר או תחלוף זו מידת ההצלחה שלה. על סמך התנהגות זו בלבד, קשה לי לומר אם זה מעיד על קושי חברתי או בעיה אחרת. בסה"כ זה נשמע שבתך מתפקדת טוב בחברה ושאין לה בעיה מיוחדת המצריכה תשומת לב. אני מציע להניח לה לנסות וליצור קשרים בדרכה, עד כמה שאפשר מבלי להתערב בזה ומבלי לשפוט את התנהגותה דרך עיני המבוגרים. ניתן להציע לה דרכים אחרות שמתאימות לסיטואציות שונות, או לדבר איתה לאחר שהיא חווה אכזבה מכישלון ואז לחשוב איתה על דרך אחרת. לרוב ילדים ממשכים עם מה שעובד, תנו לה לחוות את התוצאות הטובות והפחות טובות של דרכי התקשורת שלה, כך היא תלמד ותפתח דפוסי תקשורות עצמאיים וטובים יותר. בברכה קובי

שלום, ביתי בת שנתיים ונמצאת במסגרת משפחתון פרטי שמונה 12 ילדים זו השנה השנייה. ישנו משהו שמטריד אותי: הבחנתי כי ילדים מסויימים במשפחתון בני גילה ואף קצת קטנים יותר יושבים לבדם ופותרים משחקי קופסא (פזלים למיניהם) באריכות ושומרים על ריכוז וסבלנות ואף מצליחים בהרכבת פזלים ברמה גבוהה. ביתי בהשוואה אליהם היא פחות סבלנית ואחרי שיושבת כמה דק' היא זונחת את המשחקים ופונה למשהו חדש. נדמה כי יותר מעניין אותה להשתובב ולקפוץ.. האם אלו ניצנים של הפרעת קשב וריכוז? חוסר עניין? יש לציין כי בבית אנו יושבים איתה וגם היא מאבדת עניין אחרי כמה דק'. אני כמובן מנסה לא להשוות בינה לבין אחרים אך זה נורא בולט לעין וקצת מטריד אותי. כמובן שכישורים חברתיים לא פחות חשובים מאינטיליגנציה, שאלתי היא האם יש דרך לפתח/לעודד אצלה עניין מהסוג הזה? תודה רבה

שלום ימית, ילדים שונים זה מזה בטמפרמנט המולד שלהם, המצב כפי שהוא כרגע לא בהכרח אומר משהו על הפרעת קשב ובטח שלא על אינטליגנציה. ישנם סימנים מוקדמים שמעלים את הסבירות להפרעת קשב, אך חשוב לי להדגיש שזו רק סבירות- לא תמיד כשיש עננים יש גשם... סימנים כמו- בעיות שינה וחוסר במחזור שינה מסודר, רגישות חושית לאור קול וכד', אכילה לא מאוזנת, התפתחות מוטורית מהירה לצד התפתחות שפתית איטית. בכל מקרה, היא עוד צעירה, נסי לאתגר אותה בהתאם לרצונות והיכולת הנוכחית שלה. קובי

בני בן ה- 6.5 הוא ילד מאוד מאוד רגיש ולאחרונה הוא אומר הרבה משפטים מאוד קשים כגון: "אני לא רוצה לחיות", "בא לי למות", "אני אשים לעצמי כדור בראש".הוא התחיל השנה כיתה א' ונראה שמאז הוא לחוץ יותר מתמיד ומתקשה להתמודד בעיקר בסיטואציות חברתיות. הוא אומר שהוא מרגיש שכל הזמן מציקים לו ומדברים עליו למרות שלי נראה שהוא חווה הרבה יותר הצקות ברגש שלו מאשר מה שקורה במציאות. הוא נפגע מכל מילה שאומרים לו ונעלב נורא ומתחיל לבכות. אני לא יודעת איך להגיב כשהוא אומר את המשפטים הנוראיים האלה ויותר מזה האם אני צריכה לחשוש שהוא באמת יעשה משהו לעצמו?

שלום אור, ככל הנראה, בנך מבטא את מצוקתו דרך האמירות על המוות. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אבדנית (כלומר: רצון אמיתי לפגוע בעצמו), ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אמירות ששמע מאחרים. בכל מקרה, אני מציע להתייחס במלוא הרצינות לביטויים האלו, ולמצוקה הנפשית של הילד. אני ממליץ לך לפנות להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה קובי

יש לי ילד במצב דומה, בן 10 . רציתי לדעת האם המצב אצלכם השתפר מאז העלית את השאלה. אם כן, כיצד.

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שושי שלום, ראשית אני שוב מתנצל על העיכוב בהתייחסות לשאלתך. מומלץ מאוד לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד באנקופרזיס (בריחת צואה) ובאנוזרזיס (בריחת שתן) אצל פסיכולוג/ית ילדים. בדרך כלל בגילאים צעירים הטיפול יתמקד בהדרכת הורים בה נבנית ומיושמת תכנית התנהגותית אשר מטרתה לעזור לילד לחזור ולעשות את צרכיו במקום ובזמן המתאים. כדאי לפנות לרופא ילדים על מנת לשלול סיבה רפואית העומדת בבסיס הסימפטומים. לאחר שתשלל סיבה רפואית/גופנית אין שום סיבה לכך שההרגל יתקבע, כל עוד תפנו לטיפול אשר יעזור לכם להבין את הבעיה ויציע לכם כלים להתמודדות עימה. בהצלחה, אמיר

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שלום שושי, במקרה כשלכם, הדרכת ההורים מכוונת לשיפור דפוסי התקשורת בבית, ולשינוי תפיסותיהם של ההורים ביחס לילד וביחס לבעייתו. תופעת ההצטאות עצמה חולפת בסופו של דבר, וחשוב שהיא לא תותיר נזקים לטווח ארוך בדימוי העצמי והחברתי של הילד ובשיווי המשקל המשפחתי. לכן, המלצתי היא לגשת להנחיית הורים ולהיעזר בה. ההתמודדות היא לא קלה, לא עבורכם ולא עבור הילד. מאחל שהתופעה תחלוף כמה שיותר מהר. קובי

שלום ליאת, בני בן השנתיים וחמישה חדשים- ילד ראשון, בריא, חייכן ומקסים. מדבר ומתקשר בצורה טובה. עד גיל שנתיים היה עם אמו ואז הוכנס למעון. בחרנו להכניס אותו למעון כחודשיים לפני לידתה של אחותו על מנת לאפשר לו להסתגל למעון לפני לידת אחותו הקטנה. ההסתגלות למעון הייתה בסך הכל טובה- היום הוא אוהב ללכת למעון ומרגיש שם בטוח. לפני 3 חודשים נולדה אחותו הקטנה. היה לו קשה והוא החל לנסות ולהרביץ לה בדרכים שונות. נשיקות שהופכות לנשיכות, ליטופים שהופכים למהלומות וכו'.. עד כה הגבנו בכמה מישורים. במישור הרגשי הקראנו סיפורים על משפחת פיל פילון הקטן שנולדה לו אחות קטנה והוא כעס. דיברנו על רגשותיו בצורה השלכתית וישירה ונתנו לגיטימציה לכעס ולקושי שלו. במקביל עודדנו וחיזקנו התנהגויות חיוביות, נתנו לו תפקידים שונים, קנינו לו עגלה עם בובה לה היה מחליף חיתולים וכו',. כאשר מרביץ אנו מרצינים מבט , אומרים בתקיפות שאסור להרביץ ומרחיקים אותו. כמובן שהאלימות היא בעיקר כאשר הקטנה עלינו או כשמתעסקים איתה. בשבועיים האחרונים חלה החמרה בהתנהגותו, הוא מרביץ לילדים רבים בגן שעשועים ובעיקר לתינוקות. לציין שהגננת אומרת שבגן הוא מתנהג יפה. ברור שהילד חווה משבר סביב הלידה אבל מה עושים תכל'ס? אנו מבינים שהשילוב של קשיי הויסות בגיל הזה יחד עם הלידה יוצרים את הקושי אך כיצד עלינו לפעול? האם להרחיק? האם לקרב? וכו'.. לתשובתך אודה.. חיים

שלום חיים, אין הרבה מה להוסיף... אני חושב שגם הניתוח של המצב מדויק מאוד ושאופן הפעולה שלכם תואם את גילו ואת המשבר שהוא חווה- גם מכילים וגם מציבים את הגבול. אתם יכולים לנסות ולבצע מעט שינויים קוסמטיים שיכולים להועיל, כמו- כשהוא מגיע ומכה אותה, תסבירו שאסור להרביץ ותציעו התנהגות חלופית כמו ליטוף, במידה והוא ממשיך תרחיקו אותה ממנו. באופן הזה אתם גם מציעים לו אלטרנטיבה חיובית לתשומת לב, ובמידה והוא לא מוכן לה, הוא חווה את ההפסד שהוא תוצר ההתנהגות שלו. אני חושב שלנו קשה להבין באמת את עומק המשבר שיכול לחוות ילד בגילו עם בואה של אחות קטנה, החרדה היא חרדה קיומית ולא פשוטה. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך שלכם הדברים יסתדרו לאט לאט והוא יתרגל לרעיון ויבין שמקומו בלבכם נותר כשהיה. בהצלחה קובי