פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני אמא לילדה בכיתה ט. ביתי סיפרה לרכזת השכבה כי מורה נוהג לומר לה יפה שלי חיים שלי את הלב שלי. וכן פעם אחת צבט בלחי שלה וטפח בכתפיה ואמר לה ... תלמדי זה בשבילך. כך סיפרה גם למנ הל החטיבה. המנהל שוחח קשות ונזף במורה וביתי הועברה לקבוצה אחרת. בהמשך שוחחה היועצת עם ביתי. אני שמעתי על הסיפור הזה מביתי. כעבור שלושה שבועות נכנסה מורה אחרת למילוי מקום בכיתה וביתי סיפרה לה את הסיפור. בעקבות זאת לקחה היועצת שוב את ביתי לשיחה והפעם חשפה ביתי ארועים נוספים...המורה ישב במקום מושבה ואמר לביתי: בואי שבי עליי, באוצר מילים שנלמד בכיתה על המילה זיקוקים אמר לביתי זה הזיקוקים ביום החתונה שלנו. ותלמיד אחר שהסתכל על הלוח המורה אמר לו ; מה אתה מסתכל בלוח תסתכל על ביתי. ביתי נמצאת כרגע במקום שהיא רוצה שהמורה יעוף מבית הספר. בהתחלה חששה ממנו. היום כניראה רוצה שהוא ייענש. מה לעשות? האם להגיש תלונה במשטרה? אני חוששת שהדבר יפגע בביתי. כיום אין שום קשר בין המורה לביתי והיא לומדת עם מורים אחרים.
שלום אמא של עדן, אני מבינה שאת מתלבטת בנוגע להגשת תלונה במשטרה. לכן אני מציעה לך לפנות בחזרה לגורמים החינוכיים בבית הספר, לדרוש בירור יסודי ותשובות ברורות יותר מהנהלת בית הספר באשר לכל שארע, ולאופן הטיפול בעניין, ולוודא שאת יוצאת מסופקת מהתשובות שאת מקבלת. אני מניחה שלאחר בירור שכזה, יהיה לך ברור יותר אם ברצונך להגיש תלונה במשטרה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
יש לי ילד בן שנתיים וחצי. לאחרונה היה לי דיון דיי סוער סביב נושא של מתן חיזוקים חיוביים. דוגמא שאומרים לו שהוא ילד מתוק מדהים (לעיתים קרובות חברים קרובים מוסיפים יפה) ואהוב... והוא כבר אמר "אני מדהים וכל כך יפה"(והאמת זה גם נכון, עוצרים אותי ברחוב....) האם מומלץ להמשיך או שזה יכול לגרום למורכבויות בהמשך החיים כגון קשיים בהתפתחות הביקורת העצמית, קשיים פסיכולוגיים עם דימוי עצמי.... כבר באמת לא יודעת מה נכון לא לאמר כפי שאנו חונכנו או לומר הרבה?, בגבולות? הוריי טוענים שזה ממש הרסני...
שלום יעל, תרשי לי לעודד אותך להמשיך להביע את כל הדברים הטובים שאת מרגישה כלפי בנך ושבאים מהלב. לא זה מה שיוצר "קשיים בדימוי העצמי וקשיים פסיכולגיים". היווצרות קשיים מהסוג הזה, אינם נובעים מגורם יחיד זה או אחר, ובוודאי לא מביטויי אהבה בגיל הרך. להיפך, יש תיאורטיקנים שטוענים שבהעדר ביטויי הערכה ואף "הערצה" מהסוג הזה מצד הורים, ילד עלול דווקא לסבול מ"חסך" פסיכולוגי. אז המשיכי בדרכך האוהבת.. בברכה, ירדן פרידון ברשף
יש לי שתי שאלות. האחת יש לי ילד בן שנתיים וחצי.עלי לציין שזה בן יחיד ואין לי למה להשוות. בעבר הבעתי חשש מאוד קל להתפתחות בעיית תקשורת משהו באטצ'מנט שלו היה קצת מוזר והתפתחות תקשורתית מעט מאוחרת. אובחן בהתפתחות הילד בהיותי כבן שנתיים עלי לציין שחשבתי אפילו לבטל. נמצא בגבול הנורמה עם חרדתיות מעט גבוהה. האמת שאני קצת מתקשה להבין כיצד אבחנו זאת אבל בחיי היומיום אני מתרשמת שיש לו תקופת "הפשרה" ארוכה בכל הקשור בפגישה עם ילדים לא מוכרים. אני מנסה לתווך אך לא מחייבת ואם רוצה לשחק לבד מאפשרת. כל הזמן עסוק ב"אני אפול" התפתחות מוטורית מצויינת. כיצד אתם מייעצים בכל זאת.
שלום יעל, אני מבינה שאת ממקדת את שאלתך בנושא האינטראקציה החברתית. ובכן לי זה נשמע שאת פועלת נכון. חשוב לתווך ולתמוך באינטראקציה חברתית, אולם גם לא ללחוץ. עם זאת מאחר ואת מספרת שבנך מעט "חרד" מהרגיל, או כך אובחן לפחות, וכן שהוא עסוק בלשמור על עצמו ועל תחושת ביטחון, אפשר אם תרצי לעודד אותו לאינטראקציה בתוך מקום שמרגיש לו בטוח יותר, כמו בבית למשל (כלומר להזמין אליכם הביתה). באופן כללי אומר שרוב הילדים והמבוגרים כאחד, זקוקים לזמן "הפשרה" כלשהו מול אנשים חדשים ולא מוכרים, בנך אינו שונה במובן הזה, אבל אם מרגישה שתחושות החרדה שלו מעיבות על יכולתו להנות מאינטראקציה חברתית, כדאי לבדוק כיצד לחזק אותו בכיוון זה, עם וללא קשר לנושא החברתי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני כמעט בן 6, ילד מקסים, רגיש, אוהב ספורט ומאוד פעיל באופן כללי. מצד אחד חברותי אבל יחד עם זאת ביישן. הוא מסוג הילדים שלוקח להם זמן להתחמם אבל כשהוא נכנס לזה קשה להאמין שלפני שעה הוא נורא התבייש . באופן כללי מגיל קטן קשה לו במעברים ממצב למצב, עכשיו כבר הרבה פחות חוץ מעניין הביישנות. בגן הוא מתנהג יפה בדרך כלל, משתתף, משחק יפה עם חברים, לפעמים משתולל, כאשר הגננת אומרת שהוא הרבה פעמים "נגרר" , אבל ברמה שאפשר להשתלט עליו. הבעיה מתחילה בצהרון וזה התחיל רק השנה: מתחילת השנה עד חגי תשרי התחלפו שם הגננות בקצב מסחרר ונראה שהוא קיבל את זה כהזדמנות לבדיקת גבולות של כל אחת מהן. כשהיינו באים לאסוף אותו זה נראה שממש "השד נכנס בו" והוא לא מצליח לצאת מזה עד שמגיעים הביתה והוא מתאפס. כאשר הגיעה הגננת הקבועה תוך כמה שבועות המצב הסתדר והוא חזר להתנהגות טובה. לפני כשבועיים לצערנו שוב התחלפה הגננת ונראה שחזרנו לנקודת ההתחלה, כאשר שוב זה מתחיל בעיקר כשהוא נגרר אחרי כמה ילדים "בעייתיים" ולא יכול לעצור. כמו כן נראה שהגננת באופן כללי לא כל כך משתלטת על העניינים, אבל על זה כבר אין לנו השפעה. אנחנו מנסים לדבר, הוא מבין הכל, מסכים שהתנהגותו לא מקובלת וזה לא מתאים לו, אבל למחרת שוב אותו הדבר. מה ניתן לעשות? תודה מראש
שלום, חילופים תדירים של דמות אחראית/מטפלת, הם דבר שבהחלט עשוי להשפיע לרעה על תחושת הביטחון של ילדים ומכאן גם על ההתנהגות שלהם. עובדה: בגן ו/או כאשר הדמות היא קבועה בצהרון, ילדכם מתנהג "בסדר". לכן כדאי לבדוק כיצד ניתן לעזור לבנכם להרגיש ביטחון ותחושה שהוא "מוחזק" (כלומר יש מי שמסוגל לדאוג לצרכיו הפיזיים) ומוכל במסגרת צהרון. אם יש באפשרותכם דרך כלשהי להשפיע על קביעות, ורמת ההכשרה והמותאמות של כוח האדם בצהרון (אולי דרך עירוב גורמים חינוכיים שונים במידה והצהרון קשור לגן), אז פעלו בכיוון. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, אנחנו הורים לילד בן 10, יש לו אח נוסף בן 4.5. לפני כשנה עברנו ליישוב חדש (עם כל מה שמשתמע מזה, מסגרות חדשות וכו), המעבר עבר דיי חלק והוא השתלב הן בבית הספר והן בצופים, הוא גם תלמיד לא רע בכלל. הבעיות שלנו הן האדישות שלו, החוסר רצון לתרום, היכולת שלו להסתכל על עצמו בלבד, על האינטרסים שלו ושלו בלבד. מגיע הביתה בצהרים, זורק את התיק, זורק את הנעליים באמצע המטבח, לא מוריד את הצלחת, זורק את המילקי על הספה, כל דבר שמבקשים ממנו זה התחננות במלוא מובן המילה, שיעשה שיעורים, שיכין מערכת, שיעלה להתקלח (אגב גם פה צריך לעזור לו, לקלח אותו אחרת הוא שוכח שהוא עם מים פתוחים ויכול לחלום גם חצי שעה שם), שיתלבש לחוג, שיצא עם הכלב, שיתעורר בבוקר, יתלבש, יתרחץ וכו' הכול בעצבים ובדקה ה - 90, הוא לא מוכן לעשות כלום בשביל הסביבה (המשפחה), מן עצלנות\חולמנות שכזו. הילד נראה חי בעולם משלו ולא באמת מחובר לצרכים האמיתיים שלו ושל המשפחה. רק כשיש לו מטרה כמו לארגן מפגש חברים בבית אז הוא מתנהג יפה, או אם הוא רוצה ללכת עד שעה מאוחרת יותר לשחק כדורגל הוא פתאום משתנה והופך עורו. אני בבית יותר קשוח ולא מוכן לקבל את זה ומנסה להחזיק אותו קצר יותר, אשתי דיי ההפך ונוטה לסלוח יותר שזו גם בעיה בפני עצמה ששנינו נוקטים יד שונה ולא מאוחדים בדרך. אשמח לקבל כמה כלים איך עלינו להתנהג. אובדי עצות ממש. תודה רבה.
שלום, טוב שהחלטתם לעצור ולפנות להתיעצות בשלב זה, כי לפני שהקושי של בנכם להתארגן ולתרום לבית, יהפוך אצלכם לסלידה ממשית ממנו, חשוב שתדעו שיש לכם ההורים עוד מה לעשות וללמד את בנכם בתחום זה. ראשית, כפי שציינת, יש צורך שאתם ההורים תשבו יחד ותתאמו עמדות בנוגע למה הציפיות שלכם מבנכם ומהם דרכי הפעולה שתנקטו על מנת לוודא שציפיות אלה ימומשו. ברגע שאתם תחליטו על כך, זה יותר ממחצית הדרך. לאחר מכן כדאי לתאם מולו את הציפיות, ואפשר אפילו לקבוע מספר סנקציות הגיוניות או השלכות ידועות מראש (למשל שלילת הזכות לשימוש במחשב ליום). חשוב כמובן להיות מאוחדים, עקביים וברורים. לנסות לא לכעוס או להתעצבן, אלא פשוט לבצע את שהחלטתם בצורה ענינית. אין מניעה מלעזור לו להתארגן כמו למשל להזכיר לו זמנים וכיוב'. המטרה היא לתמוך בו בעשייה עצמאית ולא להעניש אותו או להשאיר אותו לבד. כמו כן, פעולות שיכול לבצע בעצמו, כמו מקלחת למשל, לא כדאי לבצע עבורו. דבר חשוב נוסף אליו ארצה להתייחס הקשור לאמירתך - שהוא גם לא מחובר לצרכים שלו עצמו. כדאי בהחלט לתת על כך את הדעת, ולבדוק מדוע הוא מוסח/מוטרד באופן הזה, וכיצד אפשר לעזור לו להתחבר לצרכים שלו,מתוך עצמו. זה בפני עצמו משהו שבהחלט שווה להתייעץ לגביו פנים מול פנים עם מטפל רגשי מוסמך של ילדים, שכן יכולות להיות לכך סיבות רבות שלא כדאי להתעלם מהן. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בבית הספר נאמר לי שלבני בן ה 11 יש הצפה ריגשית .. דבר שמאד מקשה עליו בחיי היומיום .. בא לידי ביטוי בדרים בסיסיים ביותר לא יכול לדחות סיפוקים , מחפש פעילויות המשלבות אלימות .. כמו להכות בבובות , לשבור עפרונות , רואה הרבה סרטי אלימות ומשתתף פעיל בסרט .. שי מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז לומד בכיתה ה רגילה .. ללא ריטלין .. אנחנו גרים באיזור יבנה רחובות מחפשת פסיכולוג קליני מהאיזור שנעזר בטיפול דיאדי תודה טלי
שלום טלי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם עשויים להיות כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום, אנחנו כבר ממש מיואשים. הבת שלי תמיד הייתה קשה בשינה אבל עד לפני חודשיים היא הייתה נרדמת כשאנחנו איתה בחדר, היא הייתה מתעוררת שוב באיזור 12 בלילה חוזרת לישון כשיושבים לידה וכך עד לפנות בוקר כשהייתה עוברת למיטה שלנו מבלי ששמנו לב. לפני כחודש וחצי חלתה באופן מאוד חמור בפטרייה במפשעה שהרופאים שלה לא טיפלו בה כראוי, במשך שבועיים היא הייתה פשוט צורחת לי בידיים שכואב לה עד שזה יתדרדר לדלקת כליות שבעקבותיה אושפזנו לשבוע בבית חולים. היה לה שם מאוד קשה ומפחיד, עשו לה בדיקות, גם בלילה. היא נצמדה אליי ולא הסכימה להרפות. בכללי היא מאוד צמודה אליי אבל מאוד עצמאית כי אני האדם היחיד שמהווה דמות מרכזית בחייה, בעלי בצבא והמשפחה מאוד רחוקה. אבל מאז שחזרנו המצב בלתי נסבל היא לא מוכנה שאהיה בחדר אחר בלעדיה אפילו שאני מסבירה שאני כל הזמן כאן ואני לא נעלמת. בלילה היא אינה מוכנה בשום אופן לישון במיטתה אבל גם במיטתנו היא עושה עכשיו בעיות ויכול לקחת לה שעה וחצי להירדם. אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת כל חצי שעה וקוראת לי ורוצה שאזכה לידה אבל היא עדיין לא חוזרת לישון. ניסינו לשבת לידה לילות שלמים בחדר והיא פשוט מסרבת להירדם. זה פוגע בה כי היא קמה עצבנית, אני קמה עצבנית וכל המצב בבית פשוט בלתי נסבל. אשמח לשמוע את דעתכם האם היא צריכה עוד הכלה בגלל טראומת בית החולים? האם לנסות לחנך מחדש ואיך? איך לנסוך בה שוב ביטחון? חיינו בבית הם אינם אותם חיים משהו קרה לה אחרי בית החולים. תודה רבה מראש.
שלום סיגלית, את מתארת מספר תופעות, ולמען הסדר הטוב אמנה אותן. ראשית את מתארת שביתך באופן כללי "צמודה אלייך", ושאת "הדמות המרכזית היחידה בחייה". שנית, מעולם לא הצלחתם להנחיל לה הרגלי שינה טובים. הדבר השלישי שאת מתארת הוא אשפוז בבית החולים - שככל הנראה החמיר את שתי התופעות הקודמות שתיארת, אבל שימי לב, לא יצר אותן. והדבר הרביעי הוא שביתך בת שנתיים, גיל שדווקא בשל התפתחות רמת הבשלות הרגשית והקוגניטיבית, מתאפיין לעיתים במה שנראה כמו תופעות רגרסיביות (אבל בעצם אינן) כמו היצמדות להורה, המנעות מזרים וכיוב'. סביר להניח שכל התופעות האלו קשורות אלו לאלו, אולם אני בכל זאת מציעה לך לתת את הדעת על כל אחת מהן בנפרד. את יכולה להתייעץ עם פסיכולוג או מטפל מומלץ שמתמחה בהדרכת הורים, על מנת שיסייע לך להבין טוב יותר את צרכיה של ביתך, וכן כיצד להכיל ולעזור לה לעבד את מה שנשמע ממך כמו טראומה קטנה מהחוויה בבית החולים. במקביל כדאי להתייעץ עם יועצת שינה שתיתן לך כלים כיצד להנחיל לביתך הרגלי שינה נכונים, תוך שאת משתפת את שני הגורמים האלו - המטפל הרגשי ויועץ השינה - ביתר התופעות, וכך תוכלי את להחזיק בתוכך את כל "חלקי הפתרון" ולתרגמם לכלל מענה אינטגרטיבי עבור ביתך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בני בן שלוש, יש לו אחות גדולה בת חמש. לפני כמה חודשים בתי ביקשה לשים אודם וכשבני ראה את בקשתה ביקש גם הוא. אציין כי הוא מחקה את אחותו במובנים רבים , במה שהיא אומרת, מה שהיא מבקשת וכדומה. אבל העניין הוא שמאז ביקש שוב לשים. הסברתי לו שרק בנים שמים אודם. האם בני מתנהג בצורה נורמלית? האם תגובתי היתה נכונה?
שלום שקד, אם תחשבי על זה אני בטוחה שתיווכחי בכך שבנך נוהג לבקש ממך עוד המון המון דברים שלכאורה "לא מתאימים", ולכן אין בבקשה זו כל חדש. הוא ראה את אחותו עושה משהו שנראה לו מעניין, וביקש גם. אני מציעה לך לאפשר לו להמשיך "לשחק" - כי זה בעצם מה שהוא עושה, ואם את רוצה את יכולה גם ללמד אותו שאודם זה משהו שנשים נוהגות להשתמש בו, לא ילדים קטנים, וגם לא ילדות בנות חמש..אבל שאת מאשרת לשניהם -לשחק -עם זה בנתיים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב. אחותי בת 9 וחצי התחילה פתאום להיות עצבנית מהרגיל, היא צורחת ובוכה מכל מילה שניה שהיא מקבלת... ומיום ליום נעשית בלתי נסבלת, היא כל הזמן בטוחה שמדברים עליה מאחורי הגב ולא מסוגלת לקבל ביקורת בונה (נניח שמבקשים ממנה בנועם להפסיק כי היא נעשתה חסרת סבלנות) לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות זה לא עובד. היא נעשתה כאילו "חסרת בטחון" קשה לה מאוד לקבל מילים אפילו שנאמרים בצחוק והיא כל הזמן בודקת את עצמה מול "האחר". קורה שהיא לפעמים "נתקעת" - כשהיא מתעצבנת מביקורת נגיד כשמבקשים ממנה להכין שיעורים והיא לא רוצה היא מסיקה בעצמה שקראו לה עצלנית - ואז היא חוזרת שוב ושוב על השאלה למה היא עצלנית עד שהיא מקבלת תשובה שמספקת אותה (כלומר - שאומרים שהיא מושלמת אחרת היא ממשיכה לצרוח) חשוב לציין שהיא לא ביישנית או נסגרת אלא להפך היא מאוד תחרותית ואמוציונלית. לאחרונה היא מפתחת מחשבות שהיא "לא יפה" ו"שמנה" וגם כאשר מביאים לה מחמאה היא בוחנת את המחמאה טוב ואז מחליטה שקיבלה עלבון (נניח אני אומרת לה כל הכבוד על דבר שעשתה מיוזמתה היא מתעצבנת שהיא לא צריכה לקבל על זה כל הכבוד) ניסינו לדבר איתה בשקט וברוגע וניראה שהיא מבינה אבל יום למחרת הכל חוזר חלילה. מה אפשר לעשות כדי שהילדה תחזור לחייך וכדי להחזיר את השלווה הביתה?
שלום אסתר, תרשי לי להביע את התרשמותי ממך כאחות גדולה, אוהבת ודואגת. את מתארת מה שגם באוזני נשמע כמו תחושות של ערך עצמי ירוד, הבולטות במיוחד לאור אופיה התחרותי. כמובן שלא אוכל לדעת מה עומד "מאחורי" תחושות אלו, ומה תורם לקיומן באווירה המשפחתית/בית ספרית. הייתי מציעה להורייך לבדוק היטב מה עשוי לגרום לכך (או לחילופין מה חסר לה בשביל שתוכל להרגיש תחושה של ערך וביטחון עצמי), ולהתייחס לכך באופן ישיר. בנתיים כל שנותר לך הוא להיות סבלנית כלפיה, בעיקר לאור זה שאת מבינה היטב שהתנהגותה ה"מעצבנת" נובעת ככל הנראה מתחושות לא טובות שלה לגבי עצמה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום ליאת, הבת הגדולה שלי בת 5 , ילדה חכמה ונבונה. הבעיה היא שהיא מאוד מרושלת. תמיד השיער שלה מבולגן, והבגדים "לא יושבים טוב", היא גם מרכיבה משקפיים. היא סיפרה לי שצוחקים עלייה בגן.. אנו קונים לה בגדים, שולחים אותה לגן בצורה מסודרת..אנו לא הורים מזניחים.. כיצד ניתן לפתח אצלה מודעות בסיסית למראה? (אם בכלל...) תודה
שלום מאיה, ליאת תהיה כאן שוב בשבוע הבא, בנתיים אוכל להציע את מחשבותי בנושא. בגיל 5 ילדים עדיין עסוקים בלחקור וללמוד את העולם, כמו גם את עצמם, דרך משחק שבד"כ מערב מידה של התרוצצות, "התבלגנות" ושימוש בגוף לצורך יצירת תנועה ותנופה. כל נושא ה"מודעות למראה חיצוני" הוא נושא שמגיע בהמשך, אצל חלק מאוחר יותר ממוקדם, ואם תשאלי אותי, טוב שביתך לא עסוקה במראה גופה אלה מעדיפה להתמקד בשימוש מהנה בו. אינני בטוחה מדוע הילדים צוחקים עליה (רב בני ה-5 נראים לי מרושלים בד"כ), וכיצד העובדה שהיא מרכיבה משקפיים קשורה לעניין, אך חשוב לי לציין שתחושה עמוקה של ערך עצמי נרכשת בעקבות חוויה עקבית של מסוגלות עצמית, ובזכות קבלת הערכה ואהבה ללא תנאי מצד דמויות מטפלות. לכן מאיה, אני מציעה לך להמשיך להפגין אהבה והערכה כלפי ביתך, ולהדגיש את הדברים הטובים שאת מזהה בה, ולהניח לנושא המודעות למראה, שבוודאי יגיע במוקדם או במאוחר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הי ליאת, כתבתי לך לפני מסםר שבועות על שפם בולט שיש לבני בן ה-6. לאחרונה החלו לצחוק עליו בבית הספר וזה כמובן מעליב אותו ומפריע לו. מעבר להבנה ולהזדהות שאני יכולה להעביר לו כמסר (לא ממש עוזר, אחרי הכל קבוצת השווים משפיעה מאד בגיל כזה), אני תוהה: איזו סיבה יש, למעשה, שלא להתחיל להתגלח בגיל כזה אם זה כל כך מפריע לו?
שלום, ליאת תהיה כאן ביום ראשון הבא, את מוזמנת לשלוח לה את השאלה מחדש. כעת מלבד להצטרף ולחדד את שכתבה לך, והמשמעות היא לסייע לילדך ללמוד לחיות עם עצמו בשלום, גם עם "פגמים", אני מציעה לך להפנות שאלות הקשורות בהתערבויות פיזיות על גופו של ילד, גם אם רק שטחיות לכאורה, לרופא המשפחה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני בן ה3.5 גמול קרוב לשנה. לפני כחודשיים נולד לו אח קטן (יש לציין כי יש לו אח גדול נוסף, כלומר הוא האמצעי כעת). לפני כחודש בני החל לפספס קקי בתחתונים בגן אחת לכמה ימים. הסברנו לו שלא כך מתנהג ילד גדול והדבר היה "נסבל". לפני כמה ימים הדבר החמיר והוא מפספס כמה פעמים ביום, בעיקר הבעיה היא עם גדולים, ואיננו יודעים כיצד לנהוג? לכעוס? להסביר? להתעלם? ללכת לעזרה מקצועית? נראה כי הוא עושה זאת בכוונה כיוון שהוא הולך לחדר לפינה ועושה את הצרכים בשקט ואז מכחיש שעשה זאת וכאשר אנו מקלחים אותו הוא שמח ושר כאילו הדבר כלל לא מביך אותו למרות שאנו כועסים ומסבירים שהדבר לא מקובל. חשוב לציין כי גם ניסינו בדרך ההפוכה- בדרך התגמול והפידבק החיובי (אם לא תעשה במכנסיים תקבל כך וכך....) והדבר פשוט לא עוזר. אנו פשוט מתוסכלים ונשמח לעזרתכם המקצועית.
שלום ענת, מתיאורייך אפשר להתרשם שאת בהחלט מכירה ומבינה את שעובר על בנך הקטן. את מכנה את התופעה - רגרסיה - וקושרת אותה ללידת אח קטן. אני נוטה להסכים איתך. לידת תינוק חדש למשפחה בהחלט עלולה להוות מקור זמני למתח ורגישויות. נראה שבנך מאותת לכם שהוא עדיין כאן, קטן, ומאוד זקוק לכם, לא פחות מהאח החדש, ודרך ה"פספוסים" מצליח להרוויח תשומת לב (גם תשומת לב שלילית היא הישג) וזמן איכות איתכם דרך מקלחת כיפית למשל... לכן אני מציעה לכם להתייחס למקור של הבעיה, ולהקדיש לבנכם בלוז היומי, זמן קבוע שיהיה ברור לו שהוא רק שלו. לצורך כך כדאי לגייס תמיכה ועזרה מהמשפחה המורחבת, או לבצע "תורנויות" עם בן הזוג (ברור שקל יותר להציע מאשר לבצע כשיש תינוק קטן שמצריך את כל תשומת הלב- אך כרגע זהו הצורך של בנכם אז נסו להערך לכך כמיטב יכולתכם). במקביל אני מציעה לכם לא לבטא שום רגש מיוחד בנוגע ל"פספוסים" - לא חיובי ולא שלילי, אלה לאמץ גישה ענינית, קורקטית ולתת לבנכם לקחת חלק (תואם גיל) בכל מה שבא אחרי (מקלחת,החלפת לבוש וכיוב'). את המקלחת הפכו לקצרה וענינית מאוד. כאשר ירגיש בטוח שהוא מקבל את "הזמן שלו" ברמה היום יומית, יפחת הצורך שלו להשיג את תשומת ליבכם - אותה כאמור תמעיטו מאוד- דרך ה"פספוסים". בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, שמי אורה ואני משרתת בצבא. למעשה מאז שאני זוכרת את עצמי פרחתי מאוד בתקופת יסודי. הורי טיפחו אותי מאוד וזכיתי להערכה מלאה. תמיד שמשתי סמל ומודל לאחיותיי- האחות הגדולה ושתי אחיותי הצעירות. הייתי מקובלת מאוד מבחינה חברתית ואהובה על כולם.במעבר לחטיבה חלה נסיגה דרסטית. פתאום החיצוניות קיבלה משמעות רבה. הייתי הילדה הכי רזה בשכבה ולא מפותחת דיה. יש לי אף נישרי גדול מאוד וביחס לפנים קטנות כשלי הוא בלט מאוד. היה ילד בכיתה ז-ח אשר לעג לי מאוד על האף שלי ובעזרת פנטומימה חיקה את גודל אפי. חשתי בושה רבה מאוד. לא שיתפתי איש מהמשפחה רק חברתי הטובה ידעה על כך. בטחוני העצמי הדרדר מאוד. בכיתה ט עלה קרני בכיתה וחשבתי בטחון מסויים. קיבלתי תעודת ראויה לשבח בלימודים וחשתי הערכה. מכיתה י ואילך, הופרדתי מחברתי הטובה בשל מגמות ומסלול לימודים ומאז נותרתי בודדה מאוד. התקשתי למצוא חברות ונותרתי לבד. זאת התקופה האיומה בחיי. היום אני חיילת בצבא ואני מבחינה כי בטחוני העצמי ירוד. אני משמשת כמפקדת על כיתה וכדי לקבל החלטות גדולות כפשוטות אני נאלצת לבדוק מספר פעמים עם הממונים עליי שאני פועלת נכון וחלילה לא שוגה. פתאום אני רואה כי כל הידע שרכשתי בקורס נעלים ואני מרגישה מעורערת מאוד. מה לעשות?
שלום, לא בטוח שהגעת לפורום הנכון, אך אם את כבר כאן, אשתף אותך במחשבותיי. ביטחון עצמי והערכה עצמית חיובית נבנים לאורך השנים ונשענים על חוויות עבר שחווינו. מראה חיצוני יכול להשפיע, אך הוא בוודאות אינו גורם יחיד. הצלחות והישגים, כמו גם סביבה הורית וחברתית מיטיבה, יכולים לתרום לתחושת ערך ויכולת. נדמה לי שמה שאת חווה כרגע הוא רחב בהרבה מן הצורך לקבל החלטות כמ"כית. התפקוד המהוסס בצבא הוא רק סימפטום למשהו עמוק יותר, שטוב אם היה יכול לקבל מענה מקצועי בתוך מרחב טיפולי. עד שתוכלי למצוא לך אחד כזה, אני מציעה לך לנסות שלא להיבהל ממה שעובר עלייך. מפקדת צעירה וטרייה בהחלט עלולה לחוש חוסר ביטחון, ולהידרש לאישור מהדרגים שמעליה. בדיוק בשביל זה יש מפקדים, והמבנה ההיררכי של הצבא בא לעזרתך. הגיוני להניח שעם הזמן והניסיון, תוכלי לפעול ביתר עצמאות, ולבטוח יותר על שיקול הדעת שלך. נסי להיעזר במ"כיות המקבילות, לשתף אותן בחששות שלך, ולהיתמך. את יודעת, לפעמים היכולת להיעזר היא דווקא עדות לכוח וגמישות, בניגוד להתעקשות לתפקד לבד לא עזרה. תני לעצמך עוד זמן. בהצלחה ליאת
שלום ליאת או ירדן, אני מתכננת להביא השנה ילד לעולם לבדי, מבנק הזרע. אני מנסה לחשוב איך להציג את העניין לילד העתידי ולא יודעת מה אומרים או איך זה להיות במקומו ולגדול בלי אבא. ממש ממש בלי... כל מה שיש זה מספר תורם ופרטים יבשים. אילן היוחסין שלו יהיה זהה לזה שלי.. כל כך מוזר. איך זה בשביל ילד? ואיך עומדים נכון מול השאלות שיבואו? (למה אין לי אבא? למה אבא של X מהגן לא יכול להיות אבא שלי? אבא שלי חסר..) ועוד כל מיני אמירות, שרק יסתבכו אם לי (חלילה :) יהיה בן זוג בשלב מסוים). אני קצת חוששת.. אשמח למחשבות בעניין שבת נעימה, לילך
שלום לילך, ההחלטה להביא ילד ללא בן זוג היא החלטה אמיצה, והיא חייבת להיעשות לאחר מחשבה רבה ותחושת שלמות ומחוייבות עמוקה. השאלה מה לומר לילד שיגדל ללא אב, תישאל מן הסתם עוד פעמים רבות עד שתהרי ותלדי, והרבה יותר פעמים לאורך חייו של ילדך העתידי. לגדול להורה יחידני זה בהחלט עניין שעלול לעורר שאלות, ובאופן כלשהו גם תחושות חריגות, כמיהות, משאלות, תסכולים ומצוקות. הניסיון מלמד שאימהות יחידניות - שמצאו את הכוח לעבור תהליך מורכב ואמיץ כל כך - יודעות לעמוד איתן גם מול שאלות נוקבות, וגם מול קשיים (אם הם מתעוררים). אני מציעה לך, טרם כניסתך לתהליך, לפגוש אימהות שעברו תהליך דומה, לשוחח עמן וללמוד מניסיונן. אני משוכנעת שאחרי שתלמדי היטב את הנושא, יימצאו לך התשובות - תחילה בתוכך, ואח"כ גם לילד שייוולד לך. באופן כללי מאד, אוכל לומר לך כי כמו בכל נסיבות חיים מיוחדות אחרות, האמת היא ההסבר הטוב ביותר, כשהיא מוצגת בהתאם ליכולתו של הילד להבין. "רציתי מאד מאד להיות אימא, ומאחר שלא מצאתי את בן הזוג שאיתו אני רוצה לחיות, בחרתי להביא אותך לעולם ללא בן זוג. יש הרבה סוגים של משפחות, ובזו שלנו יש כרגע רק אימא וילד". זה, כמובן, השלד, שיעלה עם השנים רבדים נוספים של הבנה ואי הבנה, קבלה ואי-קבלה, כמו שקורה לכולנו - איש איש בחייו שלו. בהצלחה רבה ליאת
לילך שלום, אני מגיבה כאם יחידנית לילד קטן כבן שנתיים וחצי. שאלות אלו הן אכן מורכבות ביותר ומעסיקות גם אותי והרבה אמהות יחידניות אחרות. לדעתי, קשה לדעת איך דברים ישפיעו מאחר וכל ילד לוקח ומקבל דברים אחרת ותגובות החברה (שרובם מאוד חיוביות ותומכות). היום עוד קשה לי לענות לך על השאלה מאחר והילד עוד קטן ולא עוסק כל כך בנושאים אלו. אבל אני מגדלת אותו כבר מעכשיו עם מדי פעם אמירות שאבא של ... ולו אין אבא אבל יש לו אמא שמאוד אוהבת ועוברת למשפחה מורחבת וחברים. באיזה ספר שקראנו מוזכר שאבא ...שיחק... אמרתי לילד שלו יש אמא שמשחקת... ברור שדברים ישפיעו עליו אבל לאו דווקא לרמה של מורכבות... לעיתים דווקא לרמה של בגרות. בעיקר היום כשייש כל כך הרבה משפחות ייחודיות. אני יכולה לומר לך שבמקרה הבן מתחבר עם ילדים של משפחה שיש בה שתי אמהות אני מאוד שמחה על כך מאחר וזה באמת חושף למודלים שונים של משפחות ואז הרבה יותר קל לחשוף אותו לנושא של מודלים של משפחות ולכך שהוא לא חריג. יש ספרים שניתן לצאת מהם לנושא. אבל לאט לאט על פי השלב שהילד נמצא. אין ספק שנצטרך להתמודד עם שאלות נוקבות מעבר לשאלות שמתמודדות משפחות של זוג הורים. אנו צריכים להיות הורים "מספיק טובים", אוהבים וקשובים ולא לפעול מתוך רגשות אשם שהבאנו ילד ללא אב, מאחר ואז אנו ננסה לפצות ובכך נפגע בו הרבה יותר מאשר העובדה שאין אבא. אני רוצה לציין שאני מכירה היום לא מעט אמהות יחידניות והן נשים מדהימות שנותנות ומפתחות את הילדים שלהן בצורה מדהימה ועדיין מציבות גבולות ולא פועלות מתוך הגישה "צריך לפצות את הילד... מסכן" אם פועלים בגישה כזו אני חושבת שגם יהיה יותר יכולת וחוזק לענות על השאלות הנוקבות מתוך מקום "נקי ואמיתי" יותר. אני עסוקה בשאלה באמת עד כמה "למזער" את ההשפעה של להיות ללא אב יותר בסוגייה של כיצד להעביר לילד את דמות ההזדהות הגברית. ונכון גם אם אין אב יש צורך לחשוף אותו לגברים ואם אין הרבה בשטח אז בחוגים שונים למדריך, אולי בשלב מאוחר יותר לשלם לנער שילווה אותו וילמד אותו לשחק משחקי "בנים" וכד'. כמעט לכל מורכבות יש איזו שהוא פתרון. כמו כן, אם ניתן לארגן קבוצה להדרכה הורית של אמהות יחידניות יכולה להוות קבוצת תמיכה או התייעצות.וכמובן לפתח את רשת התמיכה שניתן יהיה להעזר בה. אין ספק שזה אכן מאוד קשה, מכל הבחינות... אבל אין משמעות יותר גדולה מזה... מקווה שעזרתי מעט...
שלום, הבת שלנו בת 3 וחצי נרדמת כל יום כאשר היא שוכבת על הבטן ומניחה את שתי הידיים שלה על איבר המין (לא ישירות, על גבי מכנס הפיגמה) ותוך כדי מתחככת ונע. לאחרונה הערנו לה ושאלנו מה היא עושה והיא אמרה שכלום וביקשה שנלך לסלון. מה אפשר לעשות? האם זה נורמאלי? נודה לתגובה ממומחה.
שלום, אוננות היא תופעה נורמלית ושכיחה בילדות, ואין בה שום דבר מדאיג. עשו את מה שהיא מבקשת, ואפשרו לה להרגיע את עצמה בפרטיות. בשמחות ליאת
שלום כותבת את השאלה הזו עם דמעות בעיניים יש לי שתי בנות האחת בת שנתיים והשנייה בת חמש יש לי בעיה עם הגדולה שאם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא מתחילה בבכי שיכול להימשך גם שעות וכלום לא עוזר להרגיע אותה. יש לציין שהיא גם מקנאה באחותה הקטנה מתחננת מכן לטיפים שימושיים שיעזרו לי להתמודד איתה...הבית כל היום בצרחות ובכי. תודה
שלום, כמו שנכתב כאן פעמים רבות בעבר (את מוזמנת לדפדף), ילדים נוטים להפעיל אסטרטגיות התמודדות ש'עובדות להם'. אם הבית כל היום בצרחות ובכי, כפי שכתבת, הגיוני להניח שבתך מרוויחה משהו מהמצב. קחי בחשבון שהתנהגויות אינן מתמידות אם אינן מביאות תועלת כלשהי. כדי שבתך תתנהג אחרת, יהיה עלייך לנכות את כל הרווחים האפשריים מההתנהגות הבכיינית. השתדלי לתת לה שפע תשומת לב, אך לא דרך הערוץ הזה, אלא דווקא כאשר היא "טובה, שקטה ובוגרת". כשהיא בוכה או צורחת, נסי להציע לה להירגע, אך מבלי לספק דרישות לא הגיונות או גחמניות. אם היא ממשיכה לצרוח, התרחקי לחדר אחר, והשתדלי לשמור ככל יכולתך על שלווה עניינית. כאשר את מוכנה לעשות הכל רק כדי שלא תצרח, את למעשה מחזקת ומתגמלת את ההתנהגות הבעייתית. עמדה רגועה ועקבית (!!!) בדר"כ עושה את שלה. אם תראי שאת מתקשה לעשות זאת לבד, פני להדרכת הורים קצרה. לפעמים גם פגישה אחת או שתיים יכולות לחולל שינוי דרמטי. בהצלחה ליאת
שלום, בתי בת 6, מאוד בוגרת רגשית לגילה. יש לה 2 חברות טובות שאילהן התחברה בגן טרום חובה שנה שעברה. החברות מכירות עוד מהגן הפרטי והיא למעשה "השלישית". במהלך השנה הזו בתי מאוד נפגעת מזה שהן ביחד ומאוד מקנאת להן, והן עושות לה "דווקא" ולפעמים מסרבות לשחק איתה וממש מתעלמות ממנה.כשהן מחליטות שהן רוצות לשחק איתה הן חוזרות ורוצות לעשות "שולם". חשוב לציין כי בתי מאוד חברותית ויש לה הרבה מאוד חברים וחברות בגן ואני גם מקפידה שתפגש עם מגוון של ילדים אחה"צ, אבל היא תמיד למעדיפה להיות עם 2 הבנות האלו. הגננת מאוד מנסה להפריד את שלושתן מבחינת קבוצות עבודה וכו ולצוות אותה לחברים אחרים אבל ברור שבגן יש הרבה זמן למשחק חופשי . חשוב לציין שזה לפעמים הדדי וכשהיא משחקת עם אחת מהבנות אז השלישית יכולה להעלב... גם במפגשים אחה"צ היא נפגעת כשאחת הולכת לשניה. אתמול זה הגיע לשיא כשאחת האמהות התקשרה להגיד לי שהבת שלי הרביצה לבת שלה!! אני ממש לא האמנתי וכשבבוקר שאלתי את בתי על כך היא ממש התפרקה וספרה על התחושות שלה ושהן ממש עושות לה בכוונה ומתעלמות ממנה לפעמים ולכן הגיבה כך. בתי ילדה ממש לא אלימה ואני חושבת שאם הגיעה למצב כזה היא ממש במצוקה. איך אוכל לעזור לה להבין שכדאי לה "להשתחרר" מהשלישיה הזו ולמצוא לה חבורה חדשה? או אולי לנסות איכשהו להסתדר איתן?? אני ממש רוצה לעזור לה ולא יודעת איך. תודה, מורן
שלום מורן, אני נוטה להמליץ להורים שלא להתערב בחיי החברה של ילדיהם. לצרכים ולהעדפות שלהם יש היגיון שלא תמיד נהיר לנו, והחברויות (בעיקר הבעייתיות שבהן) נוטות להתרופף כשמסתיים תפקידן. ניסיונות להפריד או להתערב עלולות לעודד מגמה הפוכה, ולכן בעיני אין להם מקום. עדיף להקדיש זמן למיומנויות של פיתרון קונפליקט בדרכי נועם, ובוודאי להכחדה של התנהגות אלימה. לא לשכוח להרחיב את השיח וההדרכה ל"מה נכון וכדאי לעשות במצב כזה" ולא להסתפק בציון "מה שאסור". כשהיא משתפת אותך בתחושות הקשות שלה, תוכלי להביע השתתפות וצער על כך, מבלי בהכרח לשפוט את חברותיה. לכל היותר הביעי עמדה ביחס להתנהגותן. למשל - "אני מתארת לי כמה קשה היה לך היום, כשהחברות התנהגו אלייך בצורה לא חברית. זה מעליב ומכעיס כשמתעלמים מאיתנו, את מאד צודקת. בואי נראה מה אפשר לעשות במקרה כזה". בעיני, כישורים חברתיים טובים קשורים ליכולת לקיים קשר ולא לנתקו. חומר למחשבה. סוף שבוע נעים ליאת
שלום ותודה על הפורום המקסים שלכן ישר כוח ! אנו הורים לתינוקת בת שנה ופעוט בן 3.5 . אני נמצאת עם התינוקת שלי בבית. אני ובן זוגי חשים מותשים ויודעים בוודאות שאנו זקוקים לזמן התאווררות לעצמנו . אני מניקה ואנו הורים שחשובה להם נוכחות הורים ואשפר לומר שאנו מאוד מסורים לטיפול בילדנו . מאז שנולדנו לא יצאנו לחופשה יחד . אצל בן זוגי זה יותר קל לי קשה לשחרר ואני ממש לא יודעת למצוא את האיזון בין הטיפול בילדים שמאוד מתיש לבין זמן איכות שאנו זקוקים לו . האם רצוי לדחות חופשה של כמה ימים בגילאים אלו ולהמתין בסבלנות ? עד כמה זה קריטי לעזוב לכמה ימים מבחינת הילדים - תודה רבה
שלום גל, גם ההורים המסורים ביותר זקוקים לאוורור מדי פעם, בעיקר כדי שיוכלו לתפקד ברגישות ויעילות לאורך זמן. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי מפורסם שהקדיש את עבודתו להבנת יחסי האם וילדה, טבע את הביטוי "אם טובה דיה", כדי להבדילו מ"אם מושלמת". אם טובה דיה היא זו הנענית לצרכי הילד, מבלי לשעבד את עצמה עד התשה או עויינות. היעדרות ממושכת אינה מומלצת בשלב בו נמצאת בתך. החל מגיל 8-9 חודשים ועד גיל שנה וחצי בערך, חרדת הזרים ופחדי הנטישה גבוהים במיוחד. אם את משאירה את הילדים עם דמויות מוכרות ואהובות (סבא וסבתא, למשל), ולתקופה של יומיים שלושה, אפשר להניח שזה יהיה בסדר. בשלב זה עדיף לקחת חופשות קצרות ותכופות על פני אחת ממושכת. תהנו! ליאת
היי בני הן ה2.10. החל לדבר ועדין בשלהי רכישת השפה, לפעמים כשאני או אחר מפתחים איתו שיח, הוא יענה לעניין ואחכ יזכיר בשיחה למשל משפט ששמע בסרט. כשזה קורה אני ממשיכה לפתח את השיחה בשילוב המשפט שאמר . אבל שאלתי האם זה תקין.. ? והאם לנתילם או לנמשיך בשיח עי ככה בעצם אני מעשירה לו את השפה.... .
שלום תמי, בנך באמת מאד צעיר, ונמצא עדיין בשלבי רכישת כישורי שיח. התופעה שאת מתארת אינה ברורה לי עד הסוף, וגם אם כן, איני מומחית גדולה בנושא. מי שיוכל להרגיעך היא קלינאית תקשורת מנוסה. תוכלי לקבל הפניה מרופא הילדים למכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת
שלום, אני אף פעם לא פחדתי מהלילה ולא פחדתי לצאת החוצה כשמחשיך. לפני שנתיים יצאתי לחנות כשהחשיך ונער שהיה בסביבה חשף מולי את עיבר מין שלו והתקרב אני ברחתי, רצתי נורא מהר. מאותו יום אני נורא מפחדת לצאת בחושך כשאני חוזרת הבייתה בחושך אני לחוצה נורא, רוב הפעמים אני פשוט לא יוצאת כשמחשיך. אני בת 28 וזה מפריע לי נורא לא ייכולה להיסתובב לבד כשמחשיך מה אפשר לעשות בשביל להיתגבר על זה?
שלום לרה, תמיד עצוב לקרוא על עוד קרבן להטרדה מינית, ועל ההשלכות ההרסניות שיש לזה על איכות חייה. ממליצה מאד למצוא לעצמך מרחב טיפולי בטוח, בעזרתו תוכלי לעבד את החוויה, להחזיר לאירוע את ממדיו הריאליים, ולמזער את הנזק וההשפעה על חייך כיום. לא תמיד מצליחים לעשות את זה לבד. בהצלחה ליאת
שלום ביתי בת ה5 מסרבת ללבוש בגדים עם כפתורים (גם בציפיות של שמיכות) כבר שנתיים בערך, יש לך קצת עניין של תחושתיות, לוקח לה זמן להתרגל לתפר של הגופיה, אבל היא לובשת אותה, רק עם הכפתורים היא לא מוכנה לנסות, גם אם זה אומר לקנות בגד פחות יפה, או לא להשתתף במסיבה נחשקת בגן כי צריך שם בגד מסויים עם כפתורים, האמת שעד היום הסתדרתי עם זה (פרט לעניין המסיבה שבסוף אילתרתי לה בגד אחר בלי כפתורים) אבל אנחנו לקראת עליה לכתה א' ושם יש חולצה מכופתרת, ובגלל שהיא כבר שנתיים מסרבת ללבוד כפתורים אני לא יודעת מה אני יעשה בתחילת שנה הבאה, התייעצתי עם רופא ילדים (מומחה בהתפחות הילד) והוא הפנה אותי לפסיכולוגית קלינית, אודה לכם מאד אם תתייחסו לבעיה שלי ותאמרו לי את דעתכם. תודה מימי
שלום מימי, מוזר ככל שזה יישמע, אנחנו מכירים תופעה של פוביה מכפתורים. ככל פוביה, גם זו ניתנת לטיפול באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, דהיינו, חשיפה הדרגתית לאובייקט הפחד והקהייה של תגובות החרדה. נסי לצמצם את החיפוש שלך למטפלים בגישה טיפולית כזו, שכן במקרים אלו היא היעילה והקצרה ביותר. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, לפני מס' שבועות כתבתי לך שאני ומשפחתי חיים בשכירות ואנו צריכים לעבור בקיץ הקרוב דירה באותו יישוב שבו אנו גרים. לשמחתי הדברים קצת ישתנו ואנו נעבור לבית שקנינו! אני מקווה שלא נצטרך לעבור בשנים הקרובות. הבעיה שביתי בת ה 7 לא רוצה לעבור ! היא דואגת להגיד לנו את זה כל יום. שהיא אוהבת את הבית ולא מוכנה לעבור. כאשר שמעה שאולי נעבור היא ממש התאבלה ומצאתי אותה בוכה ומחבקת את הקירות. היא עדיין לא יודעת שקנינו כי אנו מחכים שהכל יהיה סגור. הבית החדש הוא שדרוג לבית הנוכחי (בעיניי לא בעיניה ). אנו אמורים לעבור ב 31.7 אך נצרך לעשות שיפוצים ולא נוכל להסתיר את זה ממנה זמן רב. מתי ואיך עלינו לספר לה? תודה נעמי
שלום נעמי, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לילדים בני שבע, לא יכולים להכתיב את מקום המגורים של המשפחה. ילדתך מביעה את מחאתה, ובהחלט אפשר לתקף את רגשותיה ואת חששותיה, ולתת להם מענה - "אני רואה כמה את אוהבת את הבית הזה, אבל אנחנו עוברים לבית אחר, גדול ויפה שקנינו. זה באמת קשה לעבור לבית שאנחנו לא מכירים ולא רגילים. אבל כשנעבור אליו, נעביר איתנו גם את המיטות שלנו, את הבגדים שלנו, ואת כל החפצים שאנחנו אוהבים, וזה מה שיעזור לכולנו להתרגל ולאהוב את המקום החדש". אין שום טעם להסתיר מפניה את העובדה שקניתם בית. סוד הוא בזבוז כוחות שלא לצורך. תוכלו לומר שתעברו בקיץ, ושזה עוד המון זמן. אם אתם תציגו את הדברים בבהירות ובפשטות, מבלי להיבהל מההתנגדות שלה או לרחם עליה, ההסתגלות שלה תהיה טובה. בהצלחה ליאת
היי, אני אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים: 4.5, 3, ושנה. הילדה הקטנה בוכה המון, דורשת ידיים ותשומת לב. ולא ישנה טוב בלילה. אני ובעלי, שנינו עובדים שעות רבות מחוץ לבית, וחוזרים מותשים ועייפים. אנחנו מרגישים שחוקים ומותשים. לא ישנים טוב בלילה, לחוצים מאוד במהלך היום. זה מגיע למצב שאנחנו חסרי סבלנות לילדים הגדולים, צועקים עליהם ואז מאוד מתייסרים. מה ניתן לעשות?
שלום, ילדים קטנים, במיוחד פעוטות ותינוקות, זקוקים לנוכחות הורית מטפחת ומיטיבה. הילדים שלך, כולם, נמצאים עדיין בגיל הרך, בהפרשים קטנים מאד זה מזה, ואין לי ספק שזה מטיל מעמסה פיזית ורגשית על שניכם. עם זאת, מרגע שבחרתם להביא ילדים לעולם, אתם מחוייבים למלא את צרכיהם ולהעניק להם סביבה יציבה ומכילה. בשנים האלה ילדים עלולים להיות תובעניים מאד, לא לישון בלילה, ללקות בהרבה מאד מחלות חורף (וקיץ), להתקשות להיפרד מכם ביום ובלילה. הורים לילדים קטנים ו"צפופים" נראים לא פעם תשושים מאד וחסרי אונים, לפעמים גם עויינים וכעוסים מחמת העייפות והלחץ, ובעיקר הלומי אשמה בשל כל הנ"ל. אחת הדרכים לשרוד תקופה זו, קשורה ליכולת לגייס ביעילות מעגלי תמיכה ועזרה, הן מקרב המשפחה המורחבת והן עזרה בשכר. גם בהיותכם בבית, נסו לבסס סוג של תורנות, ולחלק את הלילות ביניכם, תוך שאתם מפרגנים אחד לשני מנוחה מדי פעם. הבשורה הטובה היא, שילדים "צפופים" גם גדלים מהר ביחד, ולפני שאומרים "ג'ק רובינזון", הם כבר מבקשים את האוטו ולא חוזרים עד ארבע לפנות בוקר. גם זו נחמה קטנה, נכון? בקיצור, כולנו היינו שם. זה יעבור. שולחת לכם כוח וברכת ליל(ות) מנוחה! ליאת
שלום בני בן 11 עם טיקים הולכים ובאים, לאחרונה החמרה אתמול קרא לי לחדרו ואמר לי שהוא מרגיש שהוא חייב לתת לעצמו מכב בראש וממש לידי הכה את ראשו באגרופו. האם מוכר? מה זה? מה לעשות? מודאגת ומצפה למענה מרגיע תודה דנה
שלום דנה, טיקים מוטוריים או קוליים הם בדר"כ ביטוי למתח, והם מופיעים ונעלמים לאורך שנות הילדות אצל 10-15% מן הילדים. אם ידועים לך גורמי דחק אפשריים בחייו של בנך, רצוי לפעול להפחתתם. אגב, הטיקים יכולים להופיע גם כעבור זמן מה, לאחר שחלפה התקופה המלחיצה. בכל מקרה, הגורם המרגיע ה'רשמי' הוא נוירולוג ילדים. בברכה ליאת
הבת שלי הביאה חבר בן גילה גיל 14 שניהם בחדר היסתגרו יותר משעתיים אז החלטתי בתור אמא שנגמר הביקור שלו ואילצתי אותה שהוא ילך כמובן שבא עים זה המון כעס כלפיי מה אני עושה איך עליי להיתנהג תנו לי עצות אפילו הורים מנוסים
שלום מיי, אני רק יכולה לדמיין מה את דמיינת שמתחולל בחדר..תרשי לי להניח הנחה שהחשש/אי הנוחות קשורים בעצם הרעיון שביתך מקיימת יחסי מין עם הבחור (או משהו בסגנון). אני מבינה שהתקשית לשאת את חוסר הודאות ולכן פעלת בצורה אימפולסיבית, שבאופן מובן עורר את כעסה של ביתך. הצעתי היא כמובן לקיים עם ביתך שיחה בה תביעי את ציפיותייך ורצונותייך, והיא את שלה, ויחד תגיעו להסכמה משותפת הקשורה בהתנהלות מהסוג הזה. אתן יכולות להחליט למשל שהדלת תהיה חצי פתוחה, או שהיא תסתגר כך רק עם חבר קבוע שהמשפחה מכירה, וכיוב'. אוסיף גם שאם את אכן מוטרדת ומודאגת מהנושא של יחסי מין, כדאי לך לקיים עם ביתך שיחה פתוחה בנושא בה תוכלי להעביר לה מסרים שתרצי להעביר לה, להבין היכן היא עומדת מול כל העניין, ואף ולוודא שהיא מבינה את המשמעויות וההשלכות של יחסי מין (אמצעי מניעה, מחלות וכיוב').. אם זו הפעם הראשונה עבורך כאם מול ילד מתבגר, אני בהחלט יכולה להבין את המבוכה, החששות ואי הנוחות, אך חשוב לנסות להתגבר על זה ולקיים שיחה חשובה זו. עוד טיפ קטן ממני - קחי בחשבון שבשלב מסוים ילדינו יעשו בדיוק מה שהם רוצים לעשות - ואם לא בבית, אז במקום אחר (אוטו, קניון ועוד מקומות לא רצויים..). לכן עדיף שהדברים שממילא ייעשו, יעשו תוך ידיעה שלך שביתך מבינה את שעליה להבין, עושה את שעליה לעשות, ובעיקר עושה זאת תחת קורת גג מוגנת (ובמובן זה עדיין תחת השגחתך). כל טוב, ירדן פרידון ברשף נ.ב - חשוב לי לומר - אינני מעודדת קיום יחסי מין בגיל 14, לדעתי זהו גיל מוקדם מידי.. המסר שלי אלייך הוא שאם זה מה שמטריד אותך, או את חוששת שזה מה שביתך עושה, אז כדאי לך להתייחס לעניין באופן ישיר וגלוי מולה.
שלום , יש לי שני בנים בן 8 ובן 4 בני בן ה 4 מאוד מפחד להסתובב לבד בבית ומפחד מאוד מהחושך. לא מוכן גם ללכת לשירותים לבד,מפחד להוריד ת המים השירותים . ותמיד מסתובב סביבי כמו זנב . איך אני יכולה לעזור לו ? בנוסף הוא לאחרונה נשך שני ילדים בגן בלחי,כי הפריעו לו בזמן משחק. והוא מרביץ ומציק כאשר לא משתפים אותו וכאשר לוקחים לו משחק. אני חסרת אונים ולא יודית איך לטפל בזה ? אנא ייעוצך.
שלום עינב, את מתארת התנהגויות שונות שייתכן וקשורות אלו באלו ואולי משקפות מצב רגשי שיש לתת עליו את הדעת. במקרה כזה הייתי ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל מטפל רגשי שמתמחה בהדרכת הורים, שיסייע לך להבין את קשייו של בנך (שייתכן וקשורים גם בגורמים סביבתיים) וכיצד לסייע לו. באופן כללי אומר שפחדים מהסוג שתיארת אינם נדירים בקרב ילדים בגילאים אלו, וצריך לעזור לילד להתמודד עם אותם פחדים באופן שמותאם לגילו. אפשר להתחיל בלברר מה בדיוק מפחיד אותו בשירותים/הורדת מים /חושך. לאחר מכן לעזור לו להתמודד עם פחדיו בהתאם לסיבת הפחד למשל לפני שנכנס לישון בלילה, לבדוק איתו בכל פינה שאין שם "שום דבר מפחיד", להשאיר לו בחדר בובה מיוחדת "ששומרת" וכיוב', ואותו סיפור עם השירותים. לגבי התופעות האחרות שיתארת, נשמע שסף התסכול של בנך הנו נמוך וכל שאפשר לעשות במצב זה הוא לעזור לו להתמודד עם התסכול. חשוב כמובן להכיר בתסכול שדברים מעוררים, להציג לו דברים באופן הדרגתי, לדבר אליו בדיבור יותר "רגשי" שיסייע לו להבין מה הוא מרגיש ולמה, ולספק לו אלטרנטיבות התמודדות מותאמות יותר (למשל לעזור לו לבטא במילים את צרכיו/רגשותיו). בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום לפורום, אני סטודנט לתואר שלישי. במסגרת הצעת המחקר אני זקוק להשתמש בכלי לאבחון יכולת זורמת של נבדקים (יכולת לתכנון ופתרון בעיות) . האם מישהו יכול להמליץ לי על כלי כזה ולהפנות אותי... תודה חיליק
חיליק שלום, איני מכירה כלי כזה אבל אולי תוכל לפנות לחוקרים שעוסקים בפיתוח מבחנים וכלים למדידת אינטיליגנציה באוכלוסיות שונות. בהצלחה
ישנם מספר מבחנים למדידת אינטליגנציה זורמת Gf על פי תאוריית קטל-הורן-קרול (CHC): 1. מבחן ווקסלר למבוגרים. 2. מבחן וודקוק - ג'ונסון WJIII COG 3. מבחן Xba - אני חושב של McGrew. היכן אני יכול למצוא כזה מבחן? אשמח לקבל תשובה ו/או הפנייה חיליק
שלום רב, אני בן 36 גרוש מזה מספר חודשים, בה יש לי ילדה כמעט בת 4. אני וגרושתי ביחסים קונקטים וסבירים ללא מריבות. אנו במשומרת משותפת חצי חצי. הילדה עוברת בין הבתים בימים קבועים יש לה 2 חדרים מסודרים בשני הבתים ותנאים זהים יחסית. הילדה עד גיל 2.5 ראתה בית נורמלי לחלוטין עם קשר טוב אוהב ומכבד בין ההורים ומאז משהו השתבש עד לגירושים, ניתן לומר שמגיל 2.5-3.5 היא ראתה יחס לא טוב בין ההורים ולאחר מכן יציאה שלי מהבית. מכאן לשאלות: אני יוצא עם בחורה מזה חודשים ונראה שזה הולך לכיוון רציני,אני מעוניין להכיר בין השתיים, רק אציין שבתי מכירה אותה קצת באופן כללי אבל לא כבת זוג של אבא.. שאלותי בבקשה: איך להכיר בינהן? מתי כדאי ? מה התדירות של החשיפה ? האם אני יכול לגלות סימני חיבה לידה ומה המסר שאני מעביר לה? איך אני מונע ממנה לראות את הקשר החדש כמודל נכון לנישואים? רק אציין כי בה נראה כי עד עכשיו היא מקבלת את המצב בשלוות נפש ונהנית איתי ועם אמה באופן שווה. תודה רבה מראש.
שלום, חשוב שתבין שבדברים מהסוג הזה, אין נוסחה אחת, ואין טעם לנסות לשלוט בתגובות של ביתך, בהבנות שלה, בלקחים שלה וכיוב'. המטרה היא להיות מוכן לדבר עם ביתך באופן כן ואותנטי, שמותאם לרמת ההבנה שלה, וכן להיות מוכן להגיב בכל רגע נתון לכל מה שעולה ממנה - שאלות, תהיות, רגשות, צרכים. באופן כללי אומר שכמו בכל נושא שאנו כהורים חשים שעלול להיות מערער או מטלטל מידי עבור ילדינו, ההמלצה היא להיות הדרגתי ב"חשיפה" לדוג', אתה יכול קודם לדבר איתה על כך שהידידה שהיא מכירה היא ידידה יותר קרובה של אבא מכל שאר הידידים..וכפי שאמרתי, להיות מוכן לשמוע מה עולה ממנה ולהגיב אליה באופן ישיר בהתאם. במידת הצורך אפילו מספר פגישות מצומצם עם פסיכולוג קליני של ילדים יוכל לסייע לך בכך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום וברכה יש לי בת, עוד חודשיים תחגוג 5 היא גמולה כבר מגיל צעיר (שנתיים וחצי בערך) אבל עושה כמעט כל לילה פיפי במיטה, ומידי פעם במהלך היום בורח לה קצת בתחתונים... בנוסף לזה, בשנה האחרונה התחילה לכסוס ציפורניים וכשאני שואלת אותה על זה היא אומרת שיש משהו בתוך הגוף שלה שגורף לה לכסוס. ולגבי הפיפי היא מאוד מודעת לעצמה ומאוד מצפה כל בוקר לקום יבשה ומתאכזבת לגלות שעשתה שוב במיטה... אני מנסה לא לעשות ביג דיל מהדבר הזה לאחרונה החזרתי אותה לטיטול בלילה יש לציין כי יש לה אח צעיר יותר- בן 3, שנגמל לחלוטין כבר לפני שנה, ולפני חודשיים שלושה בערך התחיל גם הוא לעשות פיפי במיטה... מה ניתן לעשות? והאם יש קשר בין כסיסת ציפורניים לבין הרטבת לילה? תודה רבה
שלום, אם שני ילדייך גמולים ביום, אך מרטיבים בלילה, ככל הנראה הבעיה אינה בסוגרים (אולם שימי לב, אם לביתך תמיד היו גם "בריחות" במהלך היום, אולי כדאי בכל זאת לבצע גם בדיקה רפואית). בנוסף ישנן עדויות לכך שהרטבת לילה מקושרת למתח,ובוודאי ובוודאי כסיסת ציפורניים כפי שאת מעלה. אני מציעה לך לבחון היטב מה בסביבה (בית, גן) עשוי ליצר מתח בקרב ילדייך, ולפעול על מנת להפחית מקורות אלו. בנוסף לא הייתי ממליצה לך להחזיר לה טיטול בלילה, אלא לפעול כפי שפועלים כאשר מתחילים את תהליך הגמילה בהקשר לזמן השינה (ולשם כך את יכולה להעזר בספרות הענפה שקיימת בנושא גמילה). בברכה, ירדן פרידו ןברשף
בוקר טוב, ביתי אוטוטו בת חמש קמה מאוד מוקדם בבוקר 05:00, 05:30 לרוב אני מבקשת ממנה שתשאר במיטה עד 06:00 אח"כ היא שותה שוקו מול הטלויזיה, אוכלת ארוחת בוקר ומתארגנת לגן אנו יוצאים מהבית ב-07:25 הגן מאוד קרוב אלינו לפעמים היא מאוד עוזרת ומתארגנת מהר ולפעמים מתמרחת ונהנת לראות אותי מתרגזת /בלחץ (במידה ונצא מאוחר יותר אאחר לעבודה) ניסיתי לדבר איתה בכל מיני דרכים אבל זה לא תמיד עוזר מה עוד ניתן לעשות ? תודה
שלום, את תיארת לי איך בערך נראה הבוקר של ביתך, וגם לא ממש תיארת איך נראה הבוקר שלך, לכן לא אוכל לייעץ לך ברמה האופרטיבית מה לעשות/לשנות בהתנהלותך. יחד עם זאת, אם תשימי עצמך במקומה (בטח בגילה), להישאר לבד במשך זמן כה רב בבוקר, הוא בוודאי לא דבר קל, שגורר תסכול שיעמום, ואולי אפילו עייפות מחודשת. ייתכן שאת תאלצי לבחון מחדש את "סדר ולוז הבוקר" של שתיכן. אולי להתעורר בעצמך יותר מוקדם, לתת לה תחומי אחריות ברורים יותר, לוודא שיש לשתיכן (כולל לך עצמך) מספיק זמן להתארגנות לפני היציאה מהבית וכיוב'. בברכה, ירדן פרידןו ברשף
לא הבנת אותי נכון, ביתי לעולם לא נשארת לבד היא תמיד איתי ועל ידי אני מנסה לדחות את הקימה שלה מהמיטה משעה 05:00 05:30 ל-06:00, מ-06:00 מתחיל הבוקר של שתינו ולכל אחת יש את הפעולות הקבועות שלה, זמן יש מספיק, חשק לא תמיד..
לפני כחודש וחצי עלה תלמיד כיתה ט מרוסיה עם אביו. אימו נשארה בחו"ל וטרם הגיעה לארץ. מדובר במשפחה שהם תושבים חוזרים. עלו לארץ ב98'. בינתיים רואים ילד שמרבה לפטפט ולהפריע. משמיע מידי פעם בשיעור קולות על מנת להבהיל את התלמידים. לפני שבוע יצא מהכיתה כשהוא חובש כובע ומשקפי שמש ומסתובב בפרוזדור במהירות. מורות שהבחינו בו נבהלו מפניו. יצוין שהוא גבוה מאוד וגדול מימדים. כשהמקרה דווח לאביו הוא סינן חיוך. אתמול כשהתעצבן בשיעור יצא החוצה ניסה לטפס על מעקה קומה שנייה ועמד עליו למספר שניות אח"כ דילג ממעקה אחד לשני. כל זה מול עיני מורה שניבהלה מאוד והוא לטענתו אמר שזה רק אקרובטיקה. בבית הנער מבלה שעות רבות בביתו ללא מעש. אביו עובד שעות נוספות עד מאוחר לפרנסתם. הנער מספר של אביו לא אכפת ממנו כלל. עוד עניין חשוב...הנער כתב בהודעה לחיילת המלמדת באולפן שהוא אוהב אותה וכתב לה שהוא הולך להתאבד כי אין סיכוי לאהבתו. הוא הופנה לפסיכולוגית קלינית שהעריכה כי אין סיכון אובדני. כיצד ניתן לסייע לנער?
שלום, את אכן מתארת מצב מורכב וסימני מצוקה שלדעתי היטבת לזהות. לכן אם חשבת שמצבו מצריך בירור מקצועי באשר לסיכון אובדני, הוא בוודאי מצדיק קבלת טיפול רגשי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בתי בת 10 חבר לכיתה רשם לה בואצאפ אני רוצה לומר לך משהו לא תגלי לאף אחד תבטיחי ואז זהבטיחה רשם לה אני מחבב אותך ואת? היא רשמה לו גם אתה נחמד ששאלתי אותה אמרה שהיא לא רוצה חבר אני פוחדת שזה ישפיע עלייה בלימודים כי באותו היום היא היתתה בהי וממש לא הצליחה להתרכז שאלתי האים עלי להתערב לומר לה להמנע או לתת לה להחליט בנתים רק אמר מחבב מה נעשה אם יבקש חברות אני חוששת
שלום דפנה, לי זה נשמע שאת קצת מקדימה את המאוחר ואולי אפילו מבזבזת משאבים יקרים על חששות מתסריטים דימיוניים (שככל הנראה לא משמש קשורים לחיים של ביתך). לכן אני מציעה לך לתת לביתך להחליט על חייה החברתיים, שנשמעים נחמדים ופורחים למדי. תנסי פשוט להיות נוכחת לצידה קשובה, מתענינת, ואף תומכת במידת הצורך. אם את תהיי שם לצידה באופן הזה - את יכולה להיות בטוחה שאף "חברות עתידית" לא תצליח להפריע לה או לפגוע בה. אני חושבת דפנה שאחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים הוא ללמוד כיצד להיות -לצד - הילד שלנו, ולא להישאב להיזדהות איתו, או לחטוא בהשלכות רבות מידי עליו, דברים שבסופו של דבר פוגעים ביכולתנו לראות את ילדינו כפי שהם, ולהיות איתם באופן בו הם זקוקים לנו. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, ילד בן 10 חזר מבית הספר עם מכות על הגוף וכאבים וסיפר להוריו כי נחבל מנפילה על הריצפה. אחרי זמן הגיע לאזניהם שילד אחר מכיתתו היכה אותו. שלשום שוב הגיע עם סימנים כחולים ומכה שהצטרכה בירור רפואי, ואמר שנתקל במשקוף בבית הספר. )-: כנראה ששוב היכו אותו. איך לשוחח עם הילד ולברר מדוע לא מרגיש בנוח לספר להוריו, איך לגרום לו לשתף? ומדוע הוא אינו משתף? תודה רבה.
שלום ירדן, אני הדודה, פונה בשם אמו של הילד. אשמח לתגובתך בעניין. תודה רבה
תלמידת כיתה ט התלוננה בפני הרכזת של השכבה כי המורה לאנגלית מכנה אותה בשמות כמו: חיים שלי, יפה שלי, ובנוסף ליטף את לחיה קלות. המורה מבחינתו טען כי הוא אומר זאת כדי לקדם למידה אצל התלמידה ולעודד מוטיבציה בקרבה. כמו כן לדבריו הוא מכנה אותה כך מתחילת השנה ורק עכשיו כשהוא לקח את הפלאפון שלה משום שהפריעה בשיעור היא פתאום מגלה חוסר שביעות רצון מהכינויים. שוחחתי עם התלמידה על מנת לברר את מצבה הרגשי. מצד ההנהלה הוחלט להעביר את התלמידה לקבוצה אחרת על מנת שלא תלמד איתו. התלמידה פירשה זאת כאילו ידה על העליונה והמורה שגה במעשיו. כעבור שבועיים שוחחה על כך התלמידה מיוזמתה עם אחת המורות נראה כי העניין מעסיק אותה. מה לדעתך ראי לעשות ? האם נכון לעדכן את ההורים בעניין הזה? האם יש חוק שמתייחס לזה? המורה כמובן ננזף ע"י מנהלת בית הספר.
שלום, לצערי לא אוכל לסייע לך. את מעלה שאלה מקצועית בנושא - ייעוץ חינוכי - ובאופן ההתנהלות הראוי על פי תקנות, חוקים ונהלים כאלה ואחרים שאני כפסיכולוגית ובוודאי כמישהי שאינה עובדת במקום עבודתך, איני מכירה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בני בן ה-6 ילד מבריק, יצירתי, צייר ואומן . מקובל חברתית מאוד . הגננת פנתה לבעלי בעדינות רבה והפנתה תשומת ליבו שאתמול בחצר הילד "הראה/חשף" איברו בפני הילדים. מה עושים?!
שלום, אני מציעה שפשוט תקיימו איתו שיחה בה תביעו עמדה מתענינת. מטרת השיחה תהיה לנסות ולהבין מה בדיוק קרה, מה הוא חשב, האם ראה את זה איפשהו וכיוב'. חשוב כאמור שעמדתכם בשיחה תהיה מתענינת ולא נוזפת או מחנכת - רק כך תוכלו באמת להבין את פשר מעשיו. ייתכן ובהמשך תצטרכו לחדד את כל נושא פרטיות וגבולות הגוף, אך בואו ותתחילו בשלב הראשון ולאחר מכן אני מאמינה שהתמונה תתבהר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב בני בן 8.5 בכיתה ב החל מהגן תמיד היה ילד אהוד כובש ומאוד פופולרי כשעלה לכיתה א חלק מחבריו עברו לבס אחר ולכן נשאר עם שני חברים טובים ועוד שלושה מהגן שעלו איתו אבל אבל היו איתו בקשר לסירוגין והגיעו כמובן עוד מס בנים מגן אחר אך משום מה בתחילת השנה הוא שיחק עם חבריו הישנים והכיר עוד שניים חדשים ביחד היו קבוצה של 5 חברים ומצד שני הייתה קבוצה שנייה בכתה עם עוד 5 בנים אך משום מה לא ממש אהבו את הבן שלי כנראה היו עימותים בתחילת השנה הוא נהג הרבה להלשין והם פיתחו אליו שינאה נוצר ממש ריחוק אפילו שלום לא היו אומרים לו הזמנתי אלי הבייתה אחד מהבנים והם הסתדרו נהדר אך בהפסקה כל אחד עם הקבוצה שלו ממש פילוג עכשיו כשעלו לכיתה ב עדיין נמשך הפילוג אך הבן שלי עדיין לא ממש התבגר ורק משחק בשטיות כגון משחקי כח ואלימות משחקי זומבים ואילו הקבוצה השניה משחקת כדורגל שזה פחות מעניין אותו אני חוששת שגם חבריו הקרובים התייאשו מההתנהגות שלו והם יותר התבגרו ממנו והקבוצה השניה כן מקבלת אותם אך משום מה עם הבן שלי מאוד קשה להם יצא במקרה השבוע שחבריו חלו ולא הגיעו לכיתה והוא הביא כדור ושיחק איתם כדורגל אך ביום השני רבו איתו על שטות ועזבו אותו לבד אני מאוד רוצה שיהיה גיבוש אך מצד אחד מנסה לא ללחוץ יש לציין שבני יוצר קשרים חברתיים בקלות יש לו הרבה חברים בשכונה אך מפריעה לי בעיקר הגיבוש הכיתתי מה עוד שאחד מחבריו שנה הבאה עוזב וישאר רק עם שלושה חברים אני מאוד רוצה שיסתדר עם כולם מה עלי לעשות לנסות להזמין אותם או שאראה מגוחכת כי גם האמהות יודעות שאין בניהם הרבה קשר שלא אעשה צחוק מעצמי או לתת לזמן לעשות את שלו? חשוב לי מאוד שבני יהיה אהוב בכיתה כמו שתמיד היה הסיטואציה הזאת ממש חדשה לי ומאוד מפתיעה אותי אשמח לעצתך תודה
שלום טלי, שעשעה אותי הכותרת שבחרת "אמא לחוצה" :) בכנות אומר שהתקשיתי לעקוב אחר השתלשלות הדברים שתיארת: החברים, המעברים, השינויים, הקבוצות השונות.. מה שכן עבר אלי מאוד ברור זה הקול שלך - ה"לחוץ", המעורב (מידי אולי), המאוכזב, החושש, הנעלב והדחוי(אולי), אולם לא הבנתי היכן בנך נמצא בכל הסיפור הזה. האם גם הוא כ"כ עסוק בכל ה"עסק" החברתי הזה? האם גם הוא מאוכזב? חש בודד, דחוי? נדמה לי שבכיתה ב', ילדים מרוצים פשוט לשחק עם חברים שלהם, בין אם מדובר בחבר אחד או שניים, להנות איתם בהפסקה ולחלוק איתם חוויות. הם פחות עסוקים בשלב זה ב"פופולריות" באותו האופן שאנו הבוגרים עסוקים בו. בנוסף, כפי שאת בעצמך מתארת, גיבוש זה דבר דינמי וקבוצות חברתיות משתנות מידי פעם, בוודאי בגילאים האלה. אני שומעת טלי שאת מאוד רוצה להיות עבור בנך, לעזור לו ולתמוך בו, אך אני חושבת שהדרך הטובה ביותר תהיה לנסות להיות פחות "מעורבת" בכל הפרטים והשינויים הקטנטנים, ו"להיטלטל" כתוצאה מהם, זאת על מנת שתוכלי באמת להיות נוכחת עבורו באופן שמשרה ביטחון ומספק תמיכה. כך גם בנך יוכל להרגיש בנוח להיעזר בך כאשר יצטרך, במקום להרגיש איפשהו בפנים שהוא צריך -לעזור לך, או להרגיש שהוא מאכזב אותך וכיוב'. בקיצור טלי, קחי קצת "מרחק רגשי" בנושא החברתי (שזה בעיקר אומר לנסות לזהות ולהבחין בין רגשותייך וצרכייך שלך לאלו שלך בנך), על מנת שתוכלי לשמור איתו על קרבה אמיתית. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על תשובתך את צדקת בזה שאני מעורבת מידי ככה אני גם בחיים חח בכל מקרה הדאגה שלי היא לגבי העתיד בכיתה ברגע שזה מתחיל עם שני קבוצות החשש שלי שזה ישאר ככה עד החטיבה מקווה מאוד שאני טועה אני חוששת מכיוון שבני ילדותי לגילו ושלא יצא מצב שחבריו יתפסו מרחק עם הזמן ואז ירגיש חוסר ביטחון
שלום, אימא שלי נפטרה לפני שנתיים מסרטן בהיותה בת 55 (כשהייתי בת 23) ומאז אני מרגישה שאין טעם לחיים. אני מנסה למלא את חיי בהמון פעילויות ותחביבים, עובדת המון שעות, אמורה להתחיל להתנדב בקרוב.. אבל לא מצליחה למלא את החלל העצום הזה. כשאימי הייתה חולה אני טיפלתי בה וכנערה ראיתי את הדברים הכי קשים שראיתי בחיי- את אימא שלי נחנקת לי מול העיניים, נופלת, החלפתי לה חיתול,טיפלתי לה בפצעי הלחץ, האכלתי וקילחתי אותה... בקיצור-סעדתי אותה. מודה שעשיתי את זה אבל התמונות לא מרפות ממני והשאירו לי צלקות . אני כל כך מתגעגעת אליה ורוצה לחבק אותה ,לא מסוגלת לשרוד עוד רגע בלעדיה ולא מבינה איך אוכל לשרוד את כל חיי בלי אימא. אני איכשהו מצליחה למשוך עוד יום ועוד חודש ועוד שנה אבל יש תקופות שאני מרגישה שעוד רגע אני מתמוטטת. אני פשוט רוצה את אימא. בכל פעם שתקופה קשה ממש מגיעה , אני מחליטה להתקעקע (בשנה האחרונה התקעקעתי פעמיים ועכשיו אני רוצה להתקעקע בפעם השלישית) עכשיו אני רוצה לחרוט על עצמי את המילה: אימא, אני מנסה להימנע ולשכנע את עצמי לא להתקעקע, וחשבתי להתחדש בצמיד של אימא במקום, כלומר- אני מבינה שהרצון הזה נובע מכאב עמוק וקעקועים זה לא הפתרון.. אני כל כך מקווה שלא אאכזב את עצמי ולא אתקעקע שוב. בשנים האחרונות נוספה חרדה בכל הקשור לבריאות, שיניתי את התזונה שלי מאד אבל בצורה יחסית מתונה אבל בזמן האחרון המצב החמיר- משתמשת רק במזון ובמוצרים אורגניים (שעולים הון) כי מפחדת לחלות. בנוסף- דואגת מאד לאבא שלי , הוא לא עובד וכל היום בבית ואני מרגישה רגשות אשם גדולים על כך שאני לא תומכת בו, לא מנהלת את ענייני הבית ומשאירה אותו בבית עצוב ובודד. אני מרגישה שאבא זקוק לעזרה ועם זאת גם אני.. מותשת!! חשוב לציין שבינתיים החלטתי לוותר על טיפול פסיכולוגי, הייתי תקופה ארוכה אצל שתי פסיכולוגיות שונות ובסופו של דבר התאכזבתי מהטיפול אז החלטתי שעם הכסף הזה אני אמצא תרפיה לעצמי בדרך אחרת.
אמנם גיל ההתבגרות שלי עבר לפני מספר שנים, אבל בכ"ז מצאתי לנכון לכתוב את הודעתי כאן כי אהבתי את רוח הפורום ואת התגובות. מקווה שזה בסדר..
שלום מאיה, את משתפת באופן מאוד נוגע ללב, וזה בהחלט נשמע שהדברים שעברת ועדיין עוברת אינם פשוטים כלל. אני מבינה שהחלטת לוותר על הכיוון של טיפול פסיכולוגי אולם נשמע שאת עדיין מאוד זקוקה למקום משלך, לאוזן קשבת ולנפש תומכת. אני כמוך חושבת שיש יותר מדרך אחת לעזור לעצמנו ואני מקווה שאת תמצאי את דרכך. שולחת לך הרבה כוח ועידוד, ירדן פרידון ברשף
שלום ביתי בת 10 היום ילד מכיתתה רשם לה שהוא מחבב אותה והיא ענתה לו אני גם היא שיתפה אותי ואמרה שהיא לא מתכוונת לחברויות רק חושבת שהוא נחמד כיצד עלי להגיב
שלום דפנה, אינני מבינה את שאלתך. אנא היי ספציפית יותר בשאלתך ובדילמות שלך (אני מניחה שישנן) סביב כיצד להגיב לשיתוף הנחמד של ביתך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, מזה כחודשיים-שלושה בני בן ה- 4 פיתח "מנהג" - הוא מבקש לגשת לשירותים כל כמה דקות. זה קורה הרבה פעמים במהלך היום בגן, בבית - לפני היציאה בבוקר, בערב- לפני השינה. שיוצאים ומטיילים בטבע... למעשה, בכל מקום. לאחר ששללנו בעיות רפואיות נאמר לנו כי כנראה מדובר בבעיה התנהגותית. חשוב לציין שכאשר הוא מתפנה, מידי כמה דקות, לא יוצא לו שתן(או שיוצא מעט מאוד). התנהגות זו החלה בצורה פתאומית ולא על רקע משהו שאירע. ניסינו להתעלם, ניסינו לדבר... אנו אובדי עצות, כיצד היתם ממליצים לנהוג? תודה מראש
שלום, את מתארת התנהגות שככל הנראה נועדה להתמודד/להפחית תחושות של מתח ו/או חרדה. בשלב הראשוני אני מציעה לכם פשוט לעשות בירור מעמיק ומקיף יותר בנוגע לסיבות האפשריות לכך (לעיתים אפילו משהו קטן שהשתנה יכול להוות טריגר להצפה של חרדה), ובמידת הצורך ניתן לפנות גם לייעוץ פסיכולוגי שיסייע לכם בתהליך זה ובמציאת דרכים להפחית את רמות המתח אצל בנכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, התחלתי לטפל בתינוקת מתוקה בת ארבעה וחצי חודשים. בימים הראשונים היה לה קשה להסתגל והיו כמה ימים מאד קשים שבהם היא בכתה ללא הפסקה (השיא היה כשבכתה בערך 40 ד'ק על הידיים,ללא הפסקה..) ניסיתי להבין אם משהו אחר מפריע לה (אם רעבה או עייפה וכ'ו.. אבל שום דבר לא עזר.) באותו הרגע אמא שלה נכנסה הבייתה כשבכתה,הרימה אותה והילדה נרגעה! חשוב לציין שהטיפול שלי בה הוא הדרגתי ככל שניתן ואמא שלה עוד לא "נעלמת" ליום שלם. יש שיפור אבל בכל זאת נראה שעדיין קשה לה, חשבנו שאולי מדובר גם בקושי להגמל מהנקה , אמנם אמא שלה מניקה אותה עדיין אבל הציצי מרגיע אותה מאד. אשמח לעיצות. תודה!
חשוב להבהיר שיש שיפור במצב הרוח שלה בימים האחרונים, היא מחייכת, כשאני משחקת איתה היא משתפת איתי פעולה מאד אבל עדיין יש משברי בכי (לפחות פעם ביום.) היא לא תינוקת שמרבה לבכות אצל אמה ולכן חשוב לי להבין איך אני יכולה להקל עליה בשלבי ההסתגלות הראשוניים (כשהיא בוכה אני מרגישה שאני מנסה הכל- מחבקת אותה, מדברת אליה,מסיחה את דעתה עם משחק כלשהו, שרה לה, בודקת אם משהו מציק לה כמו: רעב או עייפות וכ'ו.. אבל אולי דווקא אינספור הנסיונות מרגיזים אותה.
שלום איילת, זה נשמע לי שאת מבינה היטב שהבכי של התינוקת מבטא קשיי פרידה/געגעוע לאם/שד, ובגילאים האלו זה אותו הדבר. אז תרשי לי לתת לך עצה "פסיכולוגית" ..תנסי לשים את עצמך במקום אותה התינוקת, ולהתחבר לתחושות הקשות של פרידה מהאם בשלב כ"כ מוקדם, כשעדיין כ"כ זקוקים לה..בזמנים שהיא בוכה, הייתי מציעה לך לנסות לדבר אליה מתוך אותה הזדהות עימה, ולומר למשל "את מתגעגעת לאמא..מתגעגעת לשד..כמה זה קשה בלי אמא.." וכיוב'. אמפתיה היא כלי (או יכולת) חשוב שעוזר להבין את הצד השני, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתינוקת קטנטנים שלא יכולים לתקשר דבר ממה שמרגישים. בכל מקרה, אינני בטוחה שהתינוקת תחדל מלבכות או להתגעגע לאם, אבל אם תנסי "ליישם" את עצתי, זה אולי יעזור לך לשאת יותר את הקושי מול פרצי הבכי שלה, וכך להיות מסוגלת להיות איתה באופן יותר סבלני ומכיל. בברכה,
שלום וברכה, בתי בת 5 כמעט, הפכה לאחרונה להיות מאוד קשה ותובענית. חסרת סבלנות, בוכה ומקטרת ללא הרף, לא משנה כמה אנחנו מנסים להכיל/ להבין/ להתעלם/ להתאפק/ לתת לה. בנוסף, בחודשים האחרונים מתלוננת שמציק לה הפס של הגרב, לכלוך וכיו"ב. כיצד היית ממליצה להתמודד ומי הכתובת / סוג הטיפול במקרה זה. האם טיפול בויסות חושי נמצא כיעיל? בגן הכל בסדר. בברכה, אפי
שלום אפי, את מתארת שתי תופעות, שינוי התנהגותי ורגישות חושית, שיכולות להיות קשורות ויכולות גם לא. ברור שלא אוכל לאבחן את הבעיה "מכאן" ולכן לא אוכל לדעת לאיזה גורם להפנות. יחד עם זאת את מציינת עוד נקודה חשובה - שבגן הכל בסדר, מה שמרמז על כך שהקושי הוא בבית, מולכם. במקרה זה אני ממליצה לכם לגשת להדרכת הורים, שתסייע לכם להבין את הקשיים של ביתכם בצורה מעמיקה יותר, וכן כיצד להיות עבורה באופן המיטיב ביותר. במידת הצורך תוכלו לחשוב יחד על גורמים מאבחנים טיפוליים נוספים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, נכדי בן חמש וחצי ילד נבון בגן חובה, סובל לאחרונה מהתפרצויות זעם כלפי הוריו כאשר מבקשים ממנו להפסיק לשחק בטאבלט או במחשב מנסים להקציב לו זמן, או כאשר הוא נפסל במשחק, הוא בועט ומעיף את הצעצועים בועט גם באמו נותן אגרופים, מעות את הפרצוף את הפה עם השיניים, ביתי מספרת שהוא חוזר שמח מהגן מבקש לשחק בטאבלט מתנהג יפה ופתאום כאשר אומרים לו שצריך לסיים לשחק ולפעמים מאפשרים לו עוד משחק, הוא מתהפך והופך לילד אחר ילד עלים, יש לו הרבה כח והוא בועט בחוזקה באמא היא לא מסוגלת לחבק אותו כפי שהמליצו ולהרגיע אותו, מנסה לדבר איתו יפה להרגיע אותו אך שום דבר לא עוזר. מה עושים עם הילד, הבת שלי חסרת אונים, היא טוענת שבין רגע הוא משתנה הוא גם לא מסכים לבקש סליחה, כאילו שהוא לא מודע למעשיו. האם יש לכן פתרון. אודה מאד לתשובתכם.
שלום, זה נשמע שהתגובות הקשות שאת מתארת עולות רק בנוגע לשימוש (או הגבלת שימוש) במחשבים למיניהם. הפוטנציאל "ההתמכרותי" למכשירים מהסוג הזה הנו גבוה, בעיקר בקרב ילדים זאת משום האפקט ה"מהפנט" שלהם, הריגוש המוגזם בחלק ממשחקי המחשב, חוסר הצורך להשתמש בגוף או בדמיון, או להתמודד עם אתגרים חברתיים ועל גבי כל זה, יכולות הוויסות העצמי המוגבלים של ילדים שלא התפתחו לכדי רמת בשלות מקסימלית. במקביל את מתארת חוסר אונים מאוד גדול של ההורים מול בנם הקטן, וקושי שלהם להציב לו גבולות באופן מתאים. בעיני מה שנחוץ כאן זו גישה עקבית ונחושה של ההורים המכוונת להגביל את השימוש במכשירים הללו ובמקביל למגר כל סוג של גילוי אלימות. לשם כך כדאי להמנע משימוש בעונשים אבל שימוש עקבי בסנקציות קבועות וידועות מראש, הנו מקובל ובד"כ גם יעיל. כדאי להתחיל להבנות נורמות חדשות הנוגעות לשימוש במכשירים, בשיחה משפחתית מקדימה עם הילד, בה נקבעים תנאי השימוש והסנקציות שיבואו בעקבות חריגה מהם. למשל "החל ממחר אתה תשתמש במחשב בשעות כך וכך..למשך זמן כך וכך..ואם לא תכבד את ההסכם, המכשירים יוחרמו ליום". כדאי אפילו לתלות את ההסכם במקום ברור לעין (למשל על המקרר, או בחדרו). במקביל חשוב לספק לילד חלופות מהנות, עדיף חברתיות - כמו משחק משותף, שיחה, טיול בחוץ וכיוב'ף וכן רצוי לוודא שמכשירי המדיה השונים יהיו רחוקים מעיניו ושגם ההורים ימנעו מלהשתמש במכשירים הטכנולוגיים לידו (כן, גם בטלפונים הניידים שהם כאמור מחשבים קטנים זאת כדי להרחיק ממנו את הפיתוי). לגבי גילויי האלימות, אני רוצה להאמין שהגבלה מתאימה בשימוש במדיה, תמתן את גילויי האלימות הללו (שכן לאור תיאורייך הם עולים רק במצבים אלו) ובכל זאת במידה וממשיכים להופיע, יש צורך בהבעת עמדה משפחתית חד משמעית שאוסרת אלימות, ואפשר אפילו להתרחק מהילד לפרק זמן לאחר מכן תוך הסבר "כשאתה מרביץ, לא נעים איתך ולא מתחשק להיות בחברתך". בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה
שלום רב, אני מחפש רעיון להפעלה לבני בן 5 בגן כך שיהיה במרכז העניינים חשוב לציין שהוא ביישן ולא כ"כ משתף פעולה ואני רוצה לגרום לו שירגיש שותף פעיל בגן וששאר הילדים יתמקדו בו אשמח לרעיונות תודה
שלום שי, אם אתה מחפש קונקרטית רעיונות להפעלה, אז אני חושבת שהכתובת הכי טובה היא הגננת של בנך שמכירה אותו ואת יתר הילדים, או מפעילים מקצועיים של ילדים. מבין השורות אני שומעת שאתה מודאג לגבי מצבו החברתי של בנך ומעונין לעזור לו. הפעלה בגן היא דרך אחת מוגבלת וזמנית לעזור לו, ולכן אם תרצה לנסח שאלה יותר רחבה ומפורטת בנוגע לנושא זה, אתה מוזמן. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה על המענה. חשוב לי לציין שהגננת לא ממש מעורבת ולא ככ אכפת לה.הילדים "הטובים" פורחים בגן "והפחות טובים" נשארים מאחור לכן אני מעדיף לא להתייעץ איתה אלא להביא את הרעיונות בעצמי. לדוגמא:כששאלנו אותה עם מי הוא משחק או אם יש לו חברים בגן אז היא נתנה תשובה כללית ולא מספקת, ורק בסוף השנה שעברה אמרה שהוא לא תמיד משתתף בפעילויות ולכן אני לא סומך עליה. שאלה נוספת - האם יהיה נכון וכדאי להעביר אותו לגן אחר? שיתחיל הכול מחדש עם גננת טובה וילדים אחרים?. כיוון שהוא שקט אז חושבים שהוא לא יודע כלום. לדוגמא:באחת הפעמים הוא בא עם נעלי כדורגל לגן ואחד הילדים פנה אליו ואמר "למה באת עם נעלי כדורגל? גם ככה אתה לא יודע לשחק. אנחנו מרגישים שהוא מתרסק ונעלם בגן. לאחר מס' פניות מצידנו נפגשנו עם יועצת של משרד החינוך פגישה שנערכה ביחד עם הגננת. הגננת לעומתה עדיין טוענת שהמצב די בסדר. היא מכחישה ומנסה לעדן את המצב(פוחדת על שמה הטוב או במקרה שלנו שמה הלא טוב) מה עושים?? סליחה על הפירוט הארוך
שלום :) אפשר לשאול לדעתך? הבת שלי שני (בת שנה ושלושה חודשים, נולדה במובמבר 2013) נכנסה למשפחתון בגיל שנה. יש איתה עוד שלושה ילדים; אחד גדול ממנה בחודשיים, אחת בגילה ואחד קטן ממנה בחודשיים. טוב לה שם. הבית גדול עם חצר פרטית. בספטמבר שני תיהיה בת שנה ועשרה חודשים. היא עכשיו כבר הולכת. היא גבוהה ומלאה ויש בה משהו בוגר. יש לי אפשרות להשאיר אותה עוד שנה במשפחתון, עם אותם ילדים. הם ישארו רק ארבעה. ויש לי אפשרות להכניס אותה לפעוטון של עוד כ 20 ילדים. שכבת הגיל היא 2-3. יש אפשרות שהיא תשאר שם עוד שנה נוספת (עד גיל 4) וכך לא אצטרך לשלוח אותה לטרום טרום. הגן מושקע, עם צוות משכיל ואיכותי. היחס יהיה 1 ל5-6 ילדים. יש תוכנית לימוד (חגי שנה, עונות שנה וכו). יש חוגים. יש חצר עם משחקים ומתקנים. התשלום אותו דבר אז אין כאן שאלת כסף. הזמנים יותר נוחים בגן כי זה כולל שישי. המשפחתון לא כולל ימי שישי וזה משמעותי. אבל זה פרט טכני. לדעתי שני תתאים בספטמבר לגן. ההתלבטות שלי היא בין אתגר קוגניטיבי לבין המשך בועה / חממה רגשית. ברור לי שהגן יקדם אותה מבחינת דיבור, חשיבה, מוטוריקה וכו. אבל היא לא תקבל את אותו יחס רגשי ויחידני שיהיה במשפחתון. עוד שיקול הוא שאם אשאיר אותה במשפחתון עוד שנה, בגיל 3 כשהיא תסיים שם היא תלך למסגרת כלשהי (טרום טרום או גן פרטי) וזה יהיה קצת שוק. אם בגיל שנתיים אני מכניסה אותה לגן אז היא כבר תתרגל לעניין של עומס ילדים. איך מחליטים מה נכון?
שלום לך נוגה, בוודאי שאת יכולה לשאול את דעתי, בשביל זה אני כאן. תרשי לי להביע הערכה כנה למושקעות שלך ברווחתה של ביתך, ניכר שטובתה עומדת לנגד עינייך. בשאלתך אלי פירטת את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות, ולמזלך כל האפשרויות טובות! אני חושבת שאת יכולה להרגיש בנוח עם כולן גם כי נראה לי שאפשרות לא טובה לא הייתה באה בחשבון מבחינתך. אבל אם את שואלת את דעתי האישית, אזי בעיני בגילאים האלה "חממה רגשית" כפי שאת מכנה אותה, היא בדיוק מה שמאפשר לתינוק/פעוט/ לבנות בתוכו משאבים רגשיים ומנטאליים שיאפשרו לו לחקור את העולם וכך ללמוד ולהתפתח בצורה אופטימאלית. תחושה עקבית ומתמשכת של ביטחון והנאה היא מה שתעזור לה בעתיד להתמודד עם מצבים יותר מורכבים (זאת בהקשר ל"שוק" שציינת במעבר לגן גדול יותר). וחוץ מזה אם טוב לקטנטונת, ואפשר להמשיך כך כרגע- אז מדוע להפריע לה?:) כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב! ילדתי בת השמונה חזרה ושאלה אותי בשבועות האחרונים:איך מרגישה ילדה שמאוהבים בה. עניתי כמיטב יכולתי עד שהיום בתי אמרה שהיא מאוהבת בחברתה. כבר בעבר ראיתי שבתי מגזימה עם גילויי החיבה והסברתי לה על גבולות הגוף וכו'.הנושא הזה עלה בעבר כאשר היתה תלונה שבתי מחבקת יותר מדי.כעת הסברתי לבתי שעם החברה הנוכחית לא כדאי להגזים עם החיבוקים מכיון שזה עלול לעשות את ההפך. רציתי לשאול ,האם תגובתי נכונה ועל מה מצביעה הרצון של בתי לחבק כל הזמן.(לציין שאנו לא חוסכים ממנה חיבוקים). ומה משמעות ה"מאוהבת" הזה? בהערכה ותודה מראש. גדעונה
שלום גדעונה, כמה עצוב ש"יותר מידי חיבוקים" נחשבים ל"דבר רע"..ובכל זאת השיחה שקיימת איתה בנושא "גבולות הגוף" היא חשובה וטוב עשית. עם זאת חשוב גם ללמד את ביתך שהבעת חיבה היא דבר חיובי ורצוי מאוד, ושיש כמה דרכים להראות זאת כמו במילים וכיוב'. לגבי המאוהבות. בד"כ כאשר ילד שב ושואל שאלות מן הסוג הזה, הוא מנסה לברר משהו שקשור בו עצמו - בדיוק כפי שאת מנסה לברר מולי משהו שקשור בביתך. לכן אני מחזירה אותך לבת שלך ומציעה לך לקיים שיחה ישירות איתה. פשוט תביעי עניין וסקרנות אותנטיים לגבי הנושא הזה, ותשאלי אותה למשל איך היא מרגישה עם החברה, מה ההבדל בין האהבה אליה לאהבה שחשה כלפי חברה אחרת, האם היא חשה שגם החברה אוהבת אותה, מה הן עושות יחד ומה הייתה עוד רוצה לעשות איתה וכיוב'. שיחה כזו תעזור גם לך וגם לביתך להבין יותר- את עליה והיא על עצמה. כמו כן לא הייתי מניאה אותה מלהפגין חיבה כלפי חברתה, אלא אם גם כאן עולות תלונות. המסר שחיבה הוא משהו שצריך להגביל בתוכנו הוא מסר באמת מגביל ומצמצם תחושות של הנאה וחיות, ובכל זאת במידה ואת ממשיכה להיות מודאגת מהאופן שבו היא עושה את הדברים, אז כאמור כדאי לעזור לה להביע את החיבה שלה בדרכים נוספות, מותאמות יותר ושמתייחסות גם לתגובה של הצד השני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
כרגיל עזרתם מאוד!
שלום , יש לי ילד (ראשון) בן שנה .הוא מפותח שכלית וגופנית יחסית לגילו. הולך ומבין מאד פניות ובקשות . לאחרונה נחשפתי לתופעה שהילד נקשר באופן יוצא דופן לאנשים זרים ( כמו זבנים או מטפלות בגינה).הוא פתאום מתאהב וקשה לנתק מהזר. וכאילו מתעלם ממני אביו. הוא מתיחס לזרים אלוכמעט כמו להכי שהוא קשור במשפחה כמו לדוד (ממנו הוא מסרב לרדת כשהוא פוגש) . הוא מעט שמח לקראתי בהשוואה לדוד. אני מודאג מהתופעה אשר אין אף מכיר או חבר שזוכר כמונה. האם לדאוג? מה זה אומר לגביו? תודה .אבא מודאג
שלום נוח, קודם כל תרשה לי לברך אותך על היותך אב חדש. חווית ההורות, בוודאי בפעם הראשונה היא מרגשת, מטלטלת ומבלבלת כאחד והיא מפגישה אותנו ההורים עם רגשות לא צפויים שלעיתים קשורים יותר בנו מאשר בילדינו. זה נשמע שהתענינות של בנך באנשים זרים מדאיגה ומבלבלת אותך, ולעיתים גורמת לך להרגיש מבוכה או אולי מעט דחוי אפילו? חשוב שתבין נוח, יש הבדל גדול בין עניין, סקרנות או אפילו התלהבות נוכח גירוי/אדם או כל דבר חדש אחר (וכרגע עבור בנך הכל הוא חדש ומלהיב), לבין התקשרות ממשית אותה הוא יכול לבנות כרגע רק אתכם הוריו -הדמויות המטפלות שלו, וחשוב שלא תתבלבל בין השניים. העובדה שהוא יכול לבטא סקרנות, עניין ולהרשות לעצמו "להתחבר" באופן הזה לאותם זרים, היא משום שנוכחותך וההתקשרות שהוא בנה אתכם, מאפשרת לו להרגיש מספיק בטוח על מנת לחקור את העולם באופן הזה, המבטא גם את הסגנון האישי והייחודי שלו. אז כל שנותר לך הוא לשמוח על כך שיש לך ילד חברותי וסקרן, ועל כך שהצלחתם לספק לו סביבה חיצונית ופנימית בטוחה דיה על מנת לנהוג כך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
מרגיע מאד
שמחה שהצלחתי להרגיע, וחשוב שתישאר "רגוע" גם כאשר בנך ישתנה ויתחיל כנראה מתישהו לחשוש/להמנע מזרים. כל טוב ירדן פרידון ברשף
שלום רב, לאחרונה הגננת בגן מתלוננת שבני מתחכך בילדים בזמן מפגש. היא טוענת שהוא נוגע בהם סתם, לא משהו מיני, אפילו נוגע בברך או ביד של חבר בלי סיבה. והיא מושיבה אותו קצת רחוק מכולם ומסבירה לו שזה לא נעים לילדים האחרים. הוא ילד חכם ונבון מאוד. הוא צריך חום ואהבה רבה. מרבה בבית להתחבק ולנשק . אבל אני לא יודעת אם לקחת את העיניין של הנגיעות בילדים אחרים צעד אחד קדימה ולהתיעץ עם איש מקצוע ואם כן האם זה קשור לפסיכולוג או משהו התפתחותי? מלבד העניין הזה הוא נורמטיבי לחלוטין, יש לו הרבה חברים והוא משחק יפה עם כולם.
שלום מיכל, מדברייך אני מבינה שמדובר בהתנהגות חברתית אחת ויחידה שמייצרת קושי מסוים , ושמכל יתר הבחינות בנך נוהג באופן שהנו מותאם מבחינה חברתית והוא אף חברותי ואהוד. כמו כן אני מבינה ממך שאת קושרת את ההתנהגות שלו לחום ולאהבה שהוא מקבל ומבטא בבית. לכן מה שאני ממליצה לך הוא פשוט ללמד אותו מה מקובל ומה פחות מקובל מבחינה חברתית, כפי שאת עושה איתו בכל תחום אחר. את יכולה להסביר לו את המשמעות של הזכות של כל אדם על גופו, לומר שלפני שנוגעים במישהו אחר צריך לבקש רשות, כפי שגם צריך לבקש רשות ממנו - וכדאי אפילו לתרגל את זה יחד בבית (אפשר כמובן להסביר שרק עם אמא ואבא זה קצת אחרת). כמו כן רצוי לעזור לו לבטא חיבה במילים, למשל במקום לגעת אפשר ללמד אותו לומר "כיף לי שאתה חבר שלי" "אני נהנה לשחק איתך" ואפילו "אני אוהב אותך". לא לשכוח במקביל גם לשבח אותו אותו על היכולת שלו לתת כמו גם להנות מחום ואהבה פיזיים, ולהעביר את המסר שזה דבר חיובי בתנאי שזה נעשה בהסכמה של הצד השני. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני בן שנתיים וחצי, מזה חצי שנה שהתנהגותו השתנתה, הוא נהיה לילד זועם ומרביץ לכל דבר.. מרביץ להורים ולילדים בגן ולגננות, זורק כיסאות בגן על ילדים ועל הגננת, מעיף את צלחת האוכל שלו ואפילו מרביץ לקירות וארונות, ממש לכל דבר. ולפני שהוא מרביץ הוא גם אומר אל תרביץ ואז מרביץ. לפני חודשיים נוספה תינוקת למשפחה אך אני לא רואה איזשהי נסיגה אצלו בגלל זה. נראה כי הוא מקבל אותה ומודע לקיומה. מתקשרים אליי מהגן כל פעם שעוברים איתו ימים קשים ושאולי כדאי ללכת לייעוץ. אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות. אני כועסת עליו כשמרביץ ואז הוא כל הזמן מבקש חיבוק.. לאחרונה ממש המון פעמים מבקש ממני ומבעלי חיבוקים. האם לפנות לטיפול פסיכולוגי??
שלום, את שבה ומתארת כאן בפורום מצב מורכב, מציינת שהגננות ממליצות לך לגשת לייעוץ, ושואלת האם כדאי. ובכן תשובתי היא ללא ספק - כן! נשמע שבנך מצוי במצוקה ושאת ניצבת מולו נואשת וחסרת אונים. בנוסף אני נוטה להתייחס בכובד ראש להמלצות של גננות ולכן אני ממליצה בחום, לך/לכם ההורים לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים(בגילאים אלו לרוב העבודה הטיפולית נעשית מול ההורים) כדי לקבל הדרכת הורים שתסייע לכם להבין את הקשיים של בנכם וכיצד להיות עבורו באופן המיטיב ביותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
התייעצתי גם עם רופאת הילדים שלו. היא לא ממש מסכימה על פסיכולוג אלא דווקא ממליצה על נוירולוג ילדים. האם נראה לך שבאמת כדאי שאקח אותו?
בוודאי שאת יכולה לשאול, זה המקום :) אינני יודעת מדוע המליצה לך רופאת הילדים על נוירולוג, שווה לך לברר איתה יותר מדוע היא הפנתה אותך דווקא לגורם זה. כמו כן במידה ויש חשד לבעיה התפתחותית אז הכתובת היא מכונים להתפתחות הילד - שם תוכלי לקבל הערכה מקיפה והמלצות להמשך. בשל התחושות הקשות וחוסר האונים שאת חווה מול המצב, אני בכל מקרה ממליצה לך לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים/מטפל רגשי שמתמחה בהדרכת הורים, שיסייע לך כבר היום להבין את הקשיים של בנך בצורה טובה יותר, ואף יוכל ללוות אותך בהמשך דרכך מול גורמים טיפוליים/מאבחנים אחרים, אם תחשבו שיש צורך בכך. נראה לי שהגיע הזמן לפנות עוד היום לגורם מקצועי, מאחר ועם כל הרצון הטוב הפורום הזה לא יכול להחליף חוות דעת וסיוע של איש מקצוע במפגש ישיר ואישי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב. בני בן חמש. יליד דצמבר, כנראה ימשיך שנה נוספת בגן חובה. אני מאוד מתלבטת לגבי הרישום לגן בשנה הבאה. יש אפשרות להישאר באותו הגן, כאשר כמעט כל הילדים עוברים לבית הספר ובטח כל חבריו. מה גם, שהוא אינן מאוד מחובר לצוות. אפשרות נוספת היא לעבור לגן בחטיבה צעירה בבית הספר. במקרה כזה יהיה קרוב לחבריו בכיתה א ולדעתי המפגש היומיומי יגרום לו עוגנת נפש ותחושות כישלון. אפשרות שלישית היא להעביר אותו לגן חדש לגמרי . אני מרגישה שכל האופציות לא טובות ואינני יודעת מה להחליט. מדובר בילד מאוד אינטליגנט ובעל יכולות הבנה ועיבוד מאוד גבוהות. עלייה לכיתה א פחות רלוונטית בשל היבטים רגשיים ומוטוריים. מה עצתך? תודה
שלום, למרות הקושי שאת חווה, את יכולה להתנחם בכך שלא מדובר כאן בהחלטה הרת גורל, ולכן כפי שכבר עניתי לך, את צריכה להגיע להחלטה שאת כאם תרגישי איתה הכי בנוח. לפעמים החלטות מתבססות על בחירת ה"הרע במיעוטו" ולפעמים המציאות גם יכולה להפתיע לטובה. ובכל זאת אם את מעונינת בדעתי, אז מלבד החסרונות שמנית בכל אפשרות, אבקש ממך למנות גם את היתרונות (ואולי בסוף כלל לא תצטרכי את דעתי לאור התבהרות התמונה). כמו כן מה דעתך לשתף את בנך בעניין, תוך כדי שאת מסבירה גם לו את היתרונות והחסרונות בכל מצב (בדרך שמתאימה לו)? בברכה, ירדן פרדיון ברשף
שלום רב, בני תלמיד בכיתה א'. המורה אומרת שמכניס לפיו את האבזם של הקלמר ומוצץ אותו, יש לו מכונית צעצוע, מוץ גם אותה. יחד עם זאת, היא נדרשת לבקש ממנו באופן אישי להוציא ציוד, כי אינו מוציא כשכל ילדי הכיתה מוציאים, הוא עסוק בדברים אחרים. דבר נוסף, היא טוענת שאינו יושב על הכיסא, אלא משעין רגל על רגל ונשען על השולחן. אודה לכם על התייחסותכם למה מתנהג כך. תודה
נעמה שלום, קצת קשה לי להבין בדיוק מהם קשייו של בנך כי חסרים לי פרטים רבים. ובכל זאת יש רמז קל לתיאור של ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהפרעת קשב וריכוז מדובר על מספר סימפטומים כמו: קושי להיות קשוב לאורך זמן, קושי להגיב בזמן או זמן תגובה ארוך, נטייה להיות מוסח בקלות וכן נטיה להיפראקטיביות ותנועתיות יתר. אני מציעה לך לשוחח עם המחנכת שלו ולשאול אותה אם לכך היא התכוונה. אם יש חשד להפרעה כזו תוכלי לערוך לו אבחון קשב ממוחשב ולפנות לנוירולוג להמשך בדיקה וטיפול. בהצלחה