פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום,בני הוא בן שנה וחודשיים ומרבה לצעוק ולצרוח,גם על הוריו ואחיותיו,על זרים וגם כאשר הוא לבד.מפגין ביטחון עצמי מופרז ועקשנות יתר.כיצד ניתן לנהוג איתו על מנת לעדן את התופעות הנ"ל ולו במעט?

שלום מתן, צעקות, בניגוד למה שאומר - אולי - ההיגיון, אינן מעידות על ביטחון עצמי מופרז, בטח לא בגיל שנה וחודשיים. בגיל בו עדיין חסרות המילים, יש משמעות לאיתותים ומחוות לא מילוליות, ונדמה לי שהילד שלכם למד שדרך ובאמצעות הצרחות, הוא מצליח להשיג לא מעט. כאשר הורים מזהים את העובדה ה'מצערת' - שיש להם ילד צווחן - הם יהיו מוכנים לעשות די הרבה כדי לא להיחשף לעוצמת הדציבלים מחרישת האוזניים. הם ירוצו אליו מהר כשהוא רוצה משהו, וישתדלו להימנע מקונפליקט. כך הם למעשה מלמדים את הילד שיש בידיו כוח רב רושם, באמצעותו הוא יכול להפעיל את כולם כרצונו. כדי לעדן את התופעה, נדמה לי שאין מנוס מלהיות מסוגלים, לפחות לזמן מה, לא להתרשם מהצווחות, גם כשהן 'קורעות את האוזניים'. אני לא יכולה להימנע מהמשפט הכי שחוק שלי, האומר "אין הצגה אם אין קהל!". הפסיקו להיות קהל מבוהל, ועד מהרה ההצגה תיעלם, או לפחות תתמתן מאד. שלוחת לכם כוח וסבלנות לעמוד בניסיון :-)) ליאת

שלום למומחים שאלה קצת מורכבת אבל מעניינת אותי התשובה. יש לי אח נשוי שאני די קרוב לילדים שלו. אני נותן להם המון תשומת לב כל פעם שאני פוגש את הילדים ויש תקופות שזה קורה הרבה. העניין הוא שזה גם חושף אותי לדרכי ההתנהגות של אחי וגיסתי כלפי הילדים. אני מאד משתדל לשמור על גבולות למרות שמידי פעם גיסתי מתייעצת איתי. השבוע יצא שביליתי עם הילדים ועם גיסתי ולהפתעתי גיסתי החלה לדבר בחופשיות אל הבן הבכור שהוא בן 8 בנושא של הפרעת אכילה שלה ואף אמרה ש"יש לה בעיה במוח". הרגשתי באותו רגע ממש לא טוב עם זה והייתי בעצמי במבוכה. ניסי להבין מה עובר על האחיין שלי כשהוא שומע את אימו מדברת על ההפרעה שלה. הערתי לה באנגלית. ויתכן שמתוך התגוננות היא חשבה שזה לא נורא וחיזקה את דבריה. ולי יש תחושה שהיא מעמיסה על הילד מעבר ליכולת שלו להכיל. הילד הפך לאחרונה להיות רציני ומופנם ולוקח אחריות על אחיו הקטנים. מה הפלא אמרתי לעצמי, אם הוא רואה שלאמא יש "בעיה במוח". זה מאד מצער אותי. האם לדעתכם זה נכון לשתף ילד בן 8 בצורה גלויה ובוטה לגביי בעיות נפשיות של ההורה? מה זה עושה לילד אל מול הוריו? אני לא מתכוון לדבר עם האם לאור הקשיים שממילא יש לה, אבל אני תוהה מה עובר על הילד. הילד מצטיין בלימודים אבל ניכר שיש לו חוסר בטחון אבל ההורים נתלים בציוניו הטובים ומאמינים כנראה שהכל בסדר. מודה להתייחסותכם.

שלום נועם, השאלה שלך אכן מורכבת, וכך גם התשובה. ככלל, מה שפחות סודות בבית ובמשפחה, כך עדיף, מאחר ושמירת סוד כרוכה במחירים נפשיים. אחרי הכל, מדובר בסוג של מאמץ והתאפקות, הגוזל משאבים של אנרגיה שהיו יכולים להיות מושקעים במשימות שוטפות. מצד שני, כמו שאתה מציין נכון, ילדים לא חייבים ולא תמיד מסוגלים להתמודד עם מידע הנמצא מעבר להבנתם, וקיימת סכנה של איום על רווחתם הפסיכולוגית. לכן, יש לתת מידע לילדים כל עוד הוא רלוונטי להם, וכל עוד העלמתו מהם יכולה להזיק יותר. ובמילים פשוטות - אם הילד רואה, למשל, את אמו במצב גופני או נפשי חריג שיכול לעורר בו דאגה, מוטב לנסח מסר ענייני שיסביר לו מה קורה, וירגיע אותו. מסר כזה צריך להיות פשוט, בהיר, ומותאם ליכולתו הקוגניטיבית. אם, לעומת זאת, למצבה הגופני-נפשי של האם אין בולטות מיוחדת ואין לו השפעה ישירה ומיידית על הילד, אפשר לחסוך ממנו את ההתעסקות בזה, מה גם שאין ביכולתו לעשות עם זה משהו. ועוד משהו. הרבה פעמים "המנגינה עושה את כל ההבדל". יש משפחות בהן התבסס דפוס של תקשורת פתוחה וישירה, שיכול לעורר התנגדות, בהלה ואף זעזוע במשפחה אחרת. יתכן שהדיבור על הפרעת האכילה של אמא, כולל "ההפרעה שבמוח" מתקבל ע"י הילד כפשוטו, ולא מעורר איום גדול כמו שנדמה - אולי - לי ולך. אני מעריכה את דאגתך המוצדקת לאחיינך, ןממליצה להישאר בסביבה, כדמות בריאה, חמה ותומכת. ציונים טובים הם באמת לא תמיד אינדיקציה לכך שהכל בסדר, ודוד מסוגך יכול להיות בולם זעזועים לא רע בכלל... בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד השני מבין 4 .הוא בן 7 לומד בכתה א' והוא כל הזמן מרביץ ומתחצף למורים .הוא כבר הושעה על זה שהוא הרביץ כי הילד הוציא לו לשון והוא לא פונה למורה הוא פותר זאת בעצמו ואני מדברת איתו המון וזה כמו לקיר.כמעט כל יום מתקשרים אליי מהבי"ס.כשהמנהל כועס עליו הוא צוחק לו ממש בפרצוף וגם לי שאני כועסת וזה מרתיח ולא מבינה מה מצחיק במעשים החמורים האלו.אני לא יודעת נמה לעשות ולמי לפנות.בלימודים הוא מצטיין מאוד.הוא ברמה של כתה ב'.הוא מקבל מינירין מתחת ללשון לפני השינה כי הוא מרטיב כל לילה.אודה לכם מאוד אם תמליצו לי על מישהו/י מסויים לפנות אליו/ה.תודה רבה אמא מתוסכלת.דרך אגב זה התחיל מגן חובה כבר.הוא גם מתעצבן וצורח כשמציקים לו.החברים שלו כבר לא מעונינים לשחק אז הוא מציק לגדולים ממנו.

שלום קרין, הקשר בין יכולתם של הורים לשמש דמויות סמכות לבין מצבו הרגשי של הילד (כולל הרטבה) הוא הגיוני ומוכר. ילד שנותן דרור לדחפי התוקפנות שלו מבלי שהמבוגרים בסביבתו יצליחו לעצור אותו, הוא ילד חרד ומבוהל, ומצוקתו יכולה לבוא לביטוי עקיף בהרטבת לילה. אני מסכימה מאד שאתם זקוקים להכוונה ולהדרכת הורים, ואם תכתבי שוב היכן את גרה, אולי אוכל לשלוח למייל הפרטי שלך המלצה. בברכה ליאת

שלום , אני זקוקה לליווי פסיכולוגי לבני בן ה12+מחפשת פסיכולוג/ית באזור השפלה יבנה /רחובות /אשדוד /נס ציונה/ תודה

שלום טלי, מאחר ואין אפשרות להפוך את הפורום לבימת פרסום, אשמח לתת לך המלצה אם תכתבי שוב, בתוספת המייל הפרטי שלך. כשתכתבי את המייל בשורה המיועדת לכך, הכתובת תופיע לעיני בלבד. אם תכתבי אותה בגוף ההודעה, היא תהיה גלויה לעין כל, ואולי יהיה מי שיוכל להמליץ לך על מטפל טוב באזורך. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 12. ילד חברותי מאוד. לאחרונה נפוצה שמועה באיזורינו (אנו מתגוררים בישוב קטן) שמסתובב מישהו מבוגר שמציק לילדים.גם אני שמעתי את השמועה הזאת משכנותי ונודע לכל שאותו אדם ניתפס. המקרה אירע כבר לפני 1/2 שנה ומאז אין כבר כלום. ילדים מסתובבים כאן חופשי- קטנים וגדולים כאחד. הוא רואה שגם החברים שלו יוצאים ומסתובבים חופשי באיזורנו. גם אחיותיו הקטנות (בנות 9 ו-6) הולכות לחברות לבדן. אך מאז שהילד שמע על המקרה מחבר שלו (שאגב יוצא חופשי מביתו ודיווח לו בעצמו שאין לו ממה לחשוש כבר) חל שינוי בהתנהגותו. הוא לא רוצה לצאת מהבית. לא הולך לחברים. לאחרונה (לפני כשלושה חודשים) רק לשכן שגר ממול (שקטן ממנו ב-3 שנים) וגם זה בקושי. כל היום נמצא איתי בבית ואני משתגעת מזה. אני מוכנה לקחת אותו לחבר אחר אבל הוא לא רוצה לצאת מהבית. לא יודעת כבר מה לעשות.

שלום רוי ילדים עם פוטנציאל חרדתי אכן קשובים יותר ומגיבים בעוצמה רבה יותר למידע 'רגיש' המעורר איום וחרדה. הם נמצאים, כמעט דרך קבע, בסוג של דריכות ועוררות, ולכן אפשר לחסוך מהם מידע מכביד. כרגע, אני ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים המתמחה בגישה קוגניטיבית התנהגותית, שיוכל לתת לו כלים להתמודדות עם החרדה, ולכם - כלים לסייע לו בבית. להימנעות שלו מיציאה מהבית יכולים להיות מחירים חברתיים, ולכן נדמה לי שהמאמץ כדאי. עד אז, אני ממליצה להשתדל להימנע מעיסוק יתר בפחדים שלו, מפיצוי או פינוק שלו "כדי שלא יסבול", ומתגמולים עקיפים כמו בילוי נעים עם אמא בכל פעם שאחיותיו אינן. זכרו כי יש לא מעט רווחים במצבים הללו, ורצוי לצמצם אותם למינימום. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני גרושה הנשואה בשנית. אם לשני ילדים, הגרוש שלי מתגורר בארה"ב ולאחרונה עברה בתי להתגורר עמו. בני בן 18 וחצי והתגורר עם אביו עד לפני כ10 חודשים (כשנתיים). לפני כשנה החל בני להשתמש בסמים קלים ובתקופה זו אובחן ע"י פסיכיאטר אמריקאי כסובל מדיכאון וממצבים של הלוסינציות וקיבל טיפול תרופתי. כשהגיע ארצה, נבדק ע"י פסיכיאטרית אשר ציינה כי קיימת מחלת נפש, אך השאירה לשיקול דעתו נושא הטיפול התרופתי. בני הפסיק טיפול זה, והיה בקשר עם פסיכולוג המתמחה בטיפול במתבגרים שציין כי אינו רואה כל בעיה רצינית או התמכרות . ברצוני לציין כי בני מוקף בחברים, יוצר קשר מצויין עם בעלי הנוכחי ועם בני מנישואיי הנוכחיים, היה בקשר אינטימי עם 3 חברות בתקופה זו, אך אינו מתמיד בקשרים אלו לאורך זמן. לציין כי במהלכה של תקופה זו לא עבד או למד, לאחרונה נרשם ללימודי השלמת בגרות אך היום הודיע לי כי אינו מעוניין ללמוד וכי מעוניין לשוב להתגורר עם אביו בארה"ב. לציין כי הן אביו והן אני תמימי דעים בכלך שאם ישוב לארה"ב יחזור לחברה הבעייתית. לציין כי אני דוחפת אותו כל הזמן לעבוד ולתפקד. האם להפסיק לנג'ס? האם לשוב לפסיכיאטר? לציין כי הוא מסייע בעבודות הבית ובטיפול באחיו הקטן ואף משתף אותי לא מעט בעובר עליו. מצפה להתייחסותך ולעצתך

שלום אריקה, קצת קשה לייעץ מרחוק בסוגיה מורכבת כזו. בנך עבר בשנה האחרונה מארה"ב לכאן, וגם אם נראה היה כי ההסתגלות הייתה מהירה וטובה, יתכן שהיא גבתה מחירים נפשיים (גם אדם בריא לגמרי מהבחינה הנפשית צריך המון כוחות לתהליך כזה). אני מנסה לקחת לרגע את מקומו, צעיר שאינו לומד או עובד, בחברת בני גילו השקועים עד צוואר בבגרויות או בהליכי גיוס לצה"ל או כבר בצבא. זה לא פשוט, דווקא בגלל שאינו מחובר בשום צורה להוויה הזו. הדחף לשוב לסביבתו המוכרת ברור לי. עם זאת, אני מבינה ששם הוא נתון בסכנת התדרדרות, וזו אכן דילמה. אני חושבת שכרגע הייתי מנסה לשכנע אותו להיכנס לקשר טיפולי כאן, במסגרתו יוכל לבחון עם דמות בוגרת וניטרלית, מה נכון לו, ואיך יוכל לממש את הפוטנציאלים שלו באופן מיטבי. אז כן. להפסיק לנג'ס :-)) ולעזור לו למצוא מסגרת שתכיל את הקשיים שלו כרגע. תוכלי להציג זאת כרצון שלך שלא לכפות עליו את דעתך והעדפותייך, וכדרך לעזור לו לברר באמת מה הוא רוצה/צריך/יכול כרגע. הבטיחי לו שתעמדי מאחורי החלטותיו, כל עוד הן יתקבלו מתוך שיקול דעת רחב, ולא כגחמה או כתוצאה מקושי רגעי. ועוד משהו חשוב - הגם שאיני פסיכיאטרית, אני סבורה שמחלת נפש צריכה להיות מטופלת היטב, וככל שידיעתי מגעת, במחלות נפש מהסוג הכולל הלוצינציות, התחזוקה התרופתית מקטינה את סיכויי ההתדרדרות. הדבר נכון אף יותר בנוכחותו של דיכאון, שיכול להחריף את מצבו. לא בטוחה שנכון להשאיר החלטות מסוג זה לשיקול דעתו. מאחלת לכם בריאות ונחת ליאת

תודה רבה.

ביתי בת ה-9 רגילה ומתוקה להפליא סובלת בימים האחרונים מחרדה גדולה מאוכל היא טוענת שאינה רעבה ומסוגלת ללכת ללא אוכל ושתיה שעות ארוכות מסרבת ללכת לבית הספר (פוחדת מהתיבשות ופוחדת להתעלף בכיתה ולכן אינה רוצה ללכת לבית הספר) מצב רוחה טוב בחברת ילדים רגיל לחלוטין, לפני כמה ימים אכלה בלינצ'סים בכמות גדולה ומאז טוענת לבחילות. כיצד לינהוג?

שלום אלונית, לפני שקושרים בין תופעות פיזיולוגיות-גופניות למצב פסיכולוגי-רגשי יש לשלול בעיה בריאותית בעזרת רופא הילדים. גם במקרה שלכם, הייתי ממליצה להתייעץ עמו, ולוודא שלא מדובר בבעיה כלשהי הקשורה למע' העיכול. כל טוב ליאת

הי ליאת יש לי שאלה, אולי קצת תרבותית אבל אשמח אם יש גם תשובה פסיכולוגית. יש לי שני ילדים, בן בגיל 6 ובת בגיל 8, הם אינם מתביישים אחד מהשני לגבי הגוף והערום, ואינם מבקשים בפרטיות כשהם במקלחת למרות שאני מעודדת זאת, האם עלי "לזרום" עם רצונם, או שהם כבר בגיל שנכון עבורם שאקבע בשבילם. ושאלה נוספת, לילד בגיל שש יש חבר דמיוני, מה זה אומר? האם זה יכול להיות קשור לקושי חברתי בגן? תודה יעל

שלום יעל, את נוגעת בתחום שהוא אכן תלוי תרבות, והדעות בנושא חלוקות. יש מי שיטענו נחרצות שמעל גיל 5-6 אין לאפשר לילדים לחשוף או להיחשף לעירום, ויש מי שמאמין שעירום אנושי הוא עניין טבעי ויפה, וכל עוד הוא נטול משמעות מינית אין בו רע. אישית, אני מאמינה שלכל בית יש צביון וסגנון חיים משל עצמו, וההתייחסות לעירום של בני המשפחה נקבעת בהתאם לאורח החיים. אני מכירה משפחות בהן צנעת הגוף העירום נשמרת כבר בינקות, ומשפחות בהן אחים מתקלחים יחד אפילו בגיל 12. רוב הילדים נמנעים מחשיפה באופן טבעי כאשר היא מתחילה להביך אותם, איפשהו בגיל החביון, ואני מניחה שלא רחוק היום שזה יקרה גם אצל ילדייך. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמשהו בהתנהגותם מביך אותך או גורם לך אי שקט, נסי לכוון בעדינות למקלחות נפרדות. לשאלתך השניה, יש לא מעט ילדים ש'גוררים' עמם את החבר הדמיוני גם עד גיל 7 ויותר, ומשלחים אותו לנפשו כשמסתיים תפקידו. הגם שחבר דמיוני, כמשתמע משמו, יכול להפיג בדידות ולשמש תחליף לחברים אמיתיים, יש לו הרבה תפקידים אחרים, בעיקר כאלה הקשורים להרגעה, הפחתת חרדה, והתמודדות עם פרידות, אובדנים או מעברים. מאחר ובנך כבר בן 6, אפשר להניח שהוא בשלהי מערכת היחסים עם חברו הדמיוני, ומעתה הקשר ידעך בהדרגה. אם תרגישי שזה ממשיך באינטנסיביות, גם ע"ח קשרים חברתיים אמיתיים, שווה לבדוק אם יש איזו התמודדות פסיכולוגית שלא מקבלת מקום בחיי המציאות. לפי שעה, נראה לי שאין מה לדאוג. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 2.5 אשר לא מעוניין להיכנס לגן זה מטבתא בכעס עקשנות בכי רק שהגננת מציע לו דבר שהוא אוהב אז הוא ניכנס יפה( זה קורה לאחרונה ) הילד לא מדבר במאה אחוז לאחרונה הגננת מספרת שהוא מתנהג באלימות כלפי ילדים כמובן שהגננת כועסת עליו כנראה שהוא לא מקבל שעועסים עליו השאלה למה הוא מתנהג ככה ?ואך מטפלים בבעיה?

שלום אור, הילד שלך עדיין צעיר מאד, ומגיב בעוצמה למצבים מתסכלים. זוהי התנהגות אופיינית לבני שנתיים- שנתיים וחצי, כאשר הם צריכים להיפרד מאמא נגד רצונם, כאשר לוקחים להם צעצוע, וכאשר כועסים עליהם. היכולת לשלוט על ביטויי הכעס והתוקפות, או להגיב בצורה מאופקת למצבים טעונים רגשית, מתפתחת בהדרגה, בתיווכם של המבוגרים, שמורים לילד מהן התנהגויות מקובלות וראויות, ומהן התנהגויות בלתי רצויות. לכן, כאשר הוא מרביץ בגן, הוא ננזף ע"י הגננת, ובצדק. אין טעם רב שאת תעשי משהו נוסף בנושא התנהגותו בגן, שכן זה באחריותה של הגננת. מבחינתך, חשוב לנקוט קו התנהגות דומה גם בבית, ולא לאפשר לו התנהגויות פורצות גבול רק כי הוא בוכה אם הוא ננזף. צריך לזכור שבגילו, התנהגות לא מווסתת היא עדיין בגדר הנורמה. בברכה ליאת

שלום, זו פעם ראשונה שאני מתייעצת וזאת משום שהפעם אני מרגישה שבני קצת עבר את הגבול. בני הוא בן 8, ילד מאוד מיוחד ומתקדם לגילו (שורה זו נכתבה כי אני חושבת שאולי יש לכך קשר). מצד אחד, ילד נורמלי לחלוטין, בלגניסט, מרחף, מאושר עם חיי חברה עשירים והרבה אהבה מסביבו. מצד שני כאשר הוא שוכח או מאבד משהו הוא מאוד מחמיר עם עצמו. אני יודעת שהרבה פעמים אנחנו כועסים עליו בגלל התנהגות לא אחראית ולעיתים אנחנו שוכחים שהוא בסה"כ בן 8 אבל כאשר הוא טוען לגבי עצמו שהוא טיפש או כאשר הוא יוצא מפרופורציה כאשר הוא טועה או שוכח אנחנו משתדלים להרגיע ולהגיד שבעצם לא קרה כלום וגם אנחנו שוכחים לעיתים דברים וכדו'. אתמול הוא שכח (ואנחנו לא עזרנו לו לזכור) לקחת את נעלי הספורט לביה"ס מה שגרר את העובדה שלא יכל להשתתף בשיעור. בתגובה (בגלל שכעס מאוד על עצמו) החליט להשתין על עצמו (לעשות פיפי במכנסיים). אני חייבת לציין שכשהוא סיפר לי על כך (הוא סיפר את זה כעוד משהו שהיה בביה"ס) אני הייתי בשוק ולמען האמת נבהלתי! מה עלי לעשות? תודה רבה מראש. עינת.

שלום עינת, זה נשמע באמת מוזר, ואני מרגישה שמעניין אותי לשאול אותו עוד - האם כעסו עליו? מהיכן הגיע הרעיון לעשות פיפי? האם זה באמת היה משהו שהוא עשה בכוונה? האם הוא הלך ככה, עם מכנסיים רטובים, לכיתה? האם ילדים אחרים ראו אותו ככה? ואיך הרגיש? יש לי הרגשה שיש איזה הסבר מניח את הדעה להתנהגות הזו, וכדאי מאד לנסות ולהבין את השתלשלות האירועים ואת שרשרת קבלת ההחלטות שלו. נסי לשאול אותו קצת יותר. אני באמת מעדיפה שלא לייעץ לך דבר כל עוד לא ברור מה בדיוק היה שם. כתבי בבקשה עוד ליאת

שלום ליאת בני לומד בבית ספר דמוקרטי כך שלא סביר שכעסו עליו. (את זה לא שאלתי אותו אבל אני חושבת שאני מכירה את הגישה שם). את הסיפור כולו הוא סיפר לי בעודו יושב עם חברתו הטובה ביותר באוטו. אני חושבת ששכחתי לציין קודם מספר דברים שיעזרו לך להבין אותו אולי יותר, מחד הבטחון העצמי הגבוה שלו. מה ילדים אחרים חושבים עליו לא ממש מטריד אותו ומאידך מה שנקרא ה"אינטילגנציה הרגשית" המאוד גבוהה שלו, הוא מאוד רגיש ויודע לקרוא מצבים יותר טוב מכמה מבוגרים שאני מכירה. מאין הגיע הרעיון לעשות פיפי זו שאלה מעניינת ואני לא בטוחה שגם הוא ידע לענות לי על זה , אין לי בעיה לנסות לשוחח איתו ולהבין את השתלשלות העניינים. האם לדעתך אני בכלל צריכה להעלות שוב את הנושא עקב העובדה שזה קרה ביום שלישי? שוב המון תודה, עינת.

ליאת שלום לבתי בת ה-6 קשה מאד להישאר בבית כשאנחנו יוצאים. היא נשארת אצל סבא וסבתא עם אחיה הקטן. יש לציין שאנחנו ביחסים מאד טובים והיא אוהבת אותם והם אותה, אבל כשזה מגיע ללילה ולמרות שהיא יודעת שנבוא לקחת אותה, עדיין קשה לה והיא מתחילה לבכות עד שבסוף היא נרדמת אחרי בכי קורע לב. אני מוטרדת מזה כי כל יציאה (ואנחנו לא יוצאים הרבה...) זה נהיה בעייתי וגם ככה היא לא יכולה לישון אצל הסבתא השנייה בחופש (שגרה יותר רחוק), כי הקטע של הלילה קשה לה והיא מתגעגעת אלי. האם יש דרך לעזור לה (דיבורים לא עזרו עד כה)?

שלום רב, יש לא מעט ילדים שלא מצליחים לישון מחוץ לבית, כולל אצל סבא וסבתא, חברים, טיולים שנתיים ומסיבות פיג'מות. בעיני, לא תמיד חייבים להילחם בכל פחד, אלא אם הוא מפריע מאד למהלך החיים השוטף. יתכן שבמצב העניינים הנוכחי, עדיף לקחת בייביסיטר בתשלום, שתהיה עם הילדים בבית שלכם, בסביבתה הטבעית (או לבקש מהסבים להגיע אליכם). אם בכל זאת חשוב מאד שזה יהיה אצל סבא וסבתא, אפשר לחשוב על פתרונות מסייעים, כמו למשל להזמין חברה או בת-דודה שתהיה איתה שם, כך שהאירוע כולו ייתפס כהזדמנות לערב כייפי. בהצלחה ליאת

תודה רבה

בני בן 5.5, מרבה במתן שתן. לאחר כל הבדיקות הרפואיות כולל אורולוג מומחה לילדים, לא נמצאו כל בעיות רפואיות. מתחושתי העניין הוא פסיכולוגי. האם ישנם אילושהם ממצאים או תיאוריות המדברות על ריבוי במתן שתן כבעיה רגשית, תגובה למצבי לחץ, או, כפי שכבר שמעתי, שייתכן שזה סוג של "טיק"? אשמח לקבל גם הפנייה לחומר קריאה רלוונטי באם קיים.

שלום נורית, במצבי חרדה ולחץ, משדר אחד המבנים במוח (ההיפותלמוס) אותות מצוקה המפעילים את מערכות החירום של הגוף. איבר זה קשור בהסדרת תהליכים פיזיולוגיים בסיסיים, בהם גם חילוף החומרים ומאזן המים בגוף. מאחר ולא סביר שבנך מצוי לאורך היום כולו במצבי חירום נפשי, הגיוני יותר להניח שהתבסס אצלו דפוס כפייתי, אולי כאמצעי להפחתת מצוקה מפושטת יותר. יש אנשים ששותים/רוחצים ידיים/משתינים כחלק מ'טקס' מפחית חרדה. תוכלי לחפש ולקרוא על כך תחת ההגדרה "הפרעה טורדנית-כפייתית" או OCD. אם מדובר בילד חרד ודאגן מטבעו, כיוון המחשבה הזה הופך רלוונטי. מומלץ לפנות להערכה של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להמליץ על טיפול מתאים ולכוון אתכם, ההורים, כיצד להגיב להתנהגויות הללו. בברכה ליאת

הי ליאת רציתי לשאול שאלה, היתי בהריון עם תאומים ואחרי סיבוכים נולדה בסוף רק ילדה אחת. האם צריך לספר לילדה כי היה לה אח תאום שמת, ואם כן מאיזה גיל תודה גלי

שלום גלי, צר לי לשמוע על החוויה הקשה שעברת. מאחר ולסודות, בעיקר כאלה הנשמרים לאורך שנים, יש מחירים נפשיים גבוהים, אני ממליצה לא להתייחס לעובדה זו כאל סוד. מאחר והיא לא חלקה עם האח התאום חיים משותפים, אלא רק את סביבת הרחם, אפשר יהיה לציין עובדה זו, כשהיא תגיע לגיל בו צצות באופן טבעי שאלות בנושא. אני מניחה שהשאלה שלך מגיעה מהמקום המתאבל שלך, ואולי מתוך הציפייה שבתך תחלוק איתך משהו ממנו. אני ממליצה לך לנסות לטפל באבל הזה ולעבד אותו בעזרת אנשים קרובים או איש מקצוע, ולאפשר לעצמך ולבתך חיים מלאים ושמחים למרות האובדן. בברכה ליאת

תודה ליאת. עזרת לי מאד. גלי

לליאת שלום! ביתי בת 12 , בכיתה ו' היא ילדה נעימה אך לא חברותית במיוחד , יש לה חוג חברות מצומצם. בן חוג החברות (5 כולל ביתי) התפתחה מריבה ללא מעורבות ביתי, הן היו שלוש נגד אחת, והשלוש החרימו את האחת, השלוש באולביתי ואסרו עליה ליצור קשר עם הבת הרביעית , היא הגיעה הביתה נסערת ולא ידעה מה לעשות? אני יעצתי לה לא לעשות חשבון לאף אחת מהן , ולהמשיך בקשר גם עם הרביעית ואמרתי לה שמי שרוצה להיות חברה שלה שלא יתנו לה תנאים עם מי להתחבר , ובאמת כך היה, אך הבנות כועסות עליה, לדעתך נהגתי נכון?

שלום מירב, ככלל, אני מאמינה שיש להניח לילדים שלנו לנהל את חייהם החברתיים ללא התערבות שלנו. עם זאת, כאשר הם מביאים את הדילמות הביתה, יש לתת סוג של מענה. במצב כמו זה שנוצר, לא בטוח שנכון לומר "אל תעשי חשבון לאף אחת", מאחר והן חברותיה היחידות, והקשר איתן חשוב לה. אני חושבת שנכון לדון יחד איתה בהשלכות של כל צעד שתעשה, ולעזור לה (אולי לכולן) לצאת במינימום 'מחיר' מהפלונטר. כיום, יודעים כמה נזק יכול לחולל חרם על ילדים, ומבחינה זו, טוב עשית כשחשבת על הילדה שנותרה לבד. נדמה לי שאפשר לנסות (עדין לא מאוחר) לדבר עם האימהות של השלוש, ולבקש מהן עזרה בפתרון הקונפליקט בדרכי שלום. ללא קשר למריבה הנוכחית, אם את מרגישה שבתך מתקשה לעמוד על שלה ונוטה להיות תלותית ומרצה, חשוב לחזק את האסרטיביות שלה ואת יכולתה לפעול מתוך חשיבה עצמאית ויוזמה. בבית ובמשפחה יש אין ספור הזדמנויות לכך, ואם תרצי, אוכל להרחיב על כך יותר בהמשך. בברכת "כל ישראל ערבים זה לזה" :-)) ליאת

לליאת שלום! תודה עבור תשובתך, וכמו שאמרת בנתיים הבנות השלימו, וכבר התפתחה מריבה שניה דווקא עם בתי,מבחינתי נתתי לה חיזוקים { בנראה לא נכונים כי קראתי את תשובתך אחרי..)אך נלמד בפעם הבאה,ואשמח מאד אם תדריכי אותי כיצד ללמד אותה להיות אסרטיבית בבית ובכך באמת לתת לה חיזוק אמיתי. תודה ! מירב

איך לשכנע בן 10 לספר את האמת כשהוא יודע שייענש מהטלפון של בני בוצעו שיחות במאות שקלים לשירותי מידע יקרים. הוא טוען בתוקף שהוא לא בצע את השיחות ושהוא לא נתן את הטלפון לאף אחד. למרות שאין לי הוכחה ברורה שזה באמת היה הוא, הכל מצביע עליו: - חבר שהוא מהנדס בחברת סלולר אומר שלא ניתן לגנוב שיחות מקו של אדם אחר. - כל השיחות בוצעו בשעות שבין סיום יום הלימודים לשעת השינה של בני. - כשראיתי את החיוב, הוא מחק "בטעות" את יומן השיחות. כעת הכעס שלי עליו הוא כפול. הוא גם בצע שימוש לא ראוי בטלפון, וגם שיקר על כך. אני מתלבט איך לדבר איתו על הנושא. מצד אחד, החשש מעונש יגרום לו להמשיך לשקר, ולהתבצר בעמדתו. מצד שני, הבטחה שלא יקבל עונש אם יספר את האמת, שולחת מסר לא נכון, וגם לא מבטיחה שיספר את האמת. ויש גם סיכוי (קטן מאוד מאוד) שהוא באמת לא אשם. בכל מקרה, עימות איתו עלול לגרום לו להסתגר, ולהידרדרות במצבו החסרתי ובלימודים (כבר קרה בעבר). מה לעשות? "לקנות" את השקר שלו? להעניש אותו על השיחות? לחייב אותו להשתתף במימון? להעניש אותו על השקר?

שלום עופר, במצבים מורכבים כגון זה, אני נוטה להמליץ להשתמש בשכל הישר ולנהוג כאילו בנך היה (במידה מסוימת) אדם זר. כלומר - לפעול ממקום ענייני וריאלי. תוכל לומר לו שכרגע עליך לשלם סכום כסף גדול מאד על שיחות שבוודאות לא *אתה* עשית. מאחר והחשבונות מראים על כך שהשיחות נעשו ממכשיר הטלפון שלו, הוא יצטרך לשאת יחד איתך בנטל ולהשתתף במימון. אם הוא יטען (והוא יטען!) ש"זה לא פייר, כי זה לא אני", תוכל לומר באופן הכי שליו שתצליח, שזה באמת לא פייר, אבל מאחר ואתה מתקשה לעמוד בהוצאה, וכנראה מישהו חשב שכן, אין לך ברירה אלא לחלק את הנטל בין שניכם. כך אתה משאיר לו את כבודו, לא מתמקד בשקר, ופועל עניינית לפתרון הבעיה. אני מאד מאמינה ב'תוצאות טבעיות' וחושבת שהשיעור יהיה חשוב. תוכל לומר משהו, דווקא בפורום המשפחתי הרחב, על הצורך לשמור היטב על המכשירים, ולדאוג שלא ייעשה בהם שימוש לרעה ע"י אף אחד, "אחרת ניאלץ לקחת את הטלפונים". להגנתו של בנך, אוכל לומר שבגיל 10 הוא עדיין לא הבין את מלוא המשמעות של המעשה, ותפקידנו להמשיך לעמוד על המשמר ולחשוב על דרכים להגביל את מרחב שיקול הדעת שלו, לפחות כל עוד אנחנו משלמים עליו. בשמחות ליאת

אני מצטער שאני מקשה, אבל הדבר החשוב לי באמת זה השקר וההתחמקות מאחריות. חשוב לי שבני ידע שהוא יכול וצריך לדבר איתי על כל בעיה. שאגן עליו ואעזור לו עם כל בעיה. חשוב לי גם שילמד לקחת אחריות על מעשיו, ולשלם עליהם עם צריך. אני מחפש דרך להסביר לו שהוא נתפס בלי לדחוק אותו לפינה. אני רוצה שהוא יבין שמצבו היה טוב יותר אילו היה מודה מייד. לא מספיק לי שהוא ישתתף באחריות הכלכלית. למען האמת הנושא לא חשוב לי בכלל, והעליתי את הרעיון כעונש חינוכי. ברור לי שבגילו הוא לא הבין את המשמעות המלאה של מעשיו. גם עם אם ידע שהשיחות עולות יותר משיחות רגילות, הוא לא הבין שהסכום יכול להצטבר לסכומים גבוהים כל כך. ברור גם שהוא למד לקח והבין את המשמעות של מעשיו. נראה לי גם שהוא מרגיש רגשות אשם וחרטה. קשה לי עם המחשבה שהוא חושב שהוא הצליח להתחמק מאחריות כלפי. נ.ב. שכחתי להוסיף לרשימת הבקשות שלי שלום עולמי, פיתרון המשבר הכלכלי, עולם אוטופי...

כן, אני יודעת שלא תאהבי את הכותרת שלי ובכל זאת : יש לי ילד טוב ויש לי ילד רע. למרות האימרה שאין ילד רע, מבחינתי הבוגר אצלי הוא ילד רע, הצעיר ילד טוב, מלא אהבה, מנסה בכל כוחו להתקרב ולאהוב את אחיו הבוגר ממנו (15,17) אך ללא הצלחה. הגדול יש לו שתי דרכים שבהן הוא "מתקשר"עם הצעיר, או שהוא פשוט ברוגז איתו ימים שלמים, או שלועג לו ומציק לו ומדכא אותו עד לגרימת דמעות של תיסכול ואכזבה מצידו של הצעיר המנסה כ"כ להתקרב אליו.הגדול פשוט מדכא כל שמחת חיים וצחוק , שלא לדבר על כך שמערער כליל את ביטחונו העצמי. זה מתמשך שנים רבות, למעשה מאז קטנות, ביקרנו אצל פסיכולוגים רבים, ניסינו "שיחות" כלום. הבן פשוט אטום בכל הקשור באחיו. יום זה לילה ולילה זה יום. אטימות מוחלטת. רוע לשמו. זה כואב לנו נורא נורא לראות את הצעיר מאבד משמחת החיים שלו, ומבטחונו, במקום ילד פתוח וחמוד הולך ונעשה סגור וחששן. מה עוד ניתן לעשות, באמת, עשינו כמעט הכל. כל מה שייעצו לנו. מחנכים, פסיכולוגים מגשרים, הכל. וכלום. תודה

שלום הילה, גם אני אפתח ואגיד שאני חושבת שלא תאהבי את התשובה שלי, ובכל זאת אנסה. את יודעת, כשאומרים לי "היינו אצל המון מטפלים ויועצים ועשינו כל מה שאמרו לנו ללא הועיל", אני נוטה להטיל ספק ביכולתי לעזור. אחרי הכל, אם כ"כ הרבה אנשי מקצוע לא הצליחו, איך אוכל אני... ועוד מרחוק... ועל סמך מידע מועט כ"כ? אני רוצה להציע לך לבחון עם עצמך באומץ, האם באמת הייתה שם נכונות לפעול ברוח ההמלצות. את מתארת יחסי אחים פגועים מאד, כאשר הבכור מתנכר לאחיו הצעיר,או מציק לו, מדכא אותו ובז לו. אם תקראי שוב את האופן בו את מתארת אותם, תוכלי למצוא ללא קושי לפחות סיבה אחת ליחס הזה. זה לא פשוט לשאת בתארים כמו "אטום" או "רוע לשמו", בעיקר כשלצידך גדל גדול צדיקי הדור. אני חושבת שכאשר תוכלי לראות את בנך הבכור ואת הזדקקותו ליחס מקבל ואוהד מצידך, תפחת התחרות והקנאה ביניהם. זה לא פשוט בכלל, אני יודעת, אך זה אפשרי, ורצוי עם עזרה מאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

ואפילו צחקתי למישפט שלך "גדול צדיקי הדור". והתחושה שלך שאין לך במה להוסיף ולעזור אחרי ביקורים שלי אצל בעלי מיקצוע איננה נכונה, כי הרי הפורום נועד על מנת שגולשים יוכלו להחשף בפני עוד דעות , אולי בכל זאת משהו בתשובתך, שאולי תהיה שונה ומיכוון אחר , יאיר את עיניי? ויחס אוהב מצידי כלפי הגדול אף פעם לא עזר. כפי שכתבתי מאז קטנות. נישקתי חיבקתי, אמרתי שהוא הכי יפה בעולם והכי חכם בעולם (דרך אגב זה נכון וגם היום אני אומרת לו את זה) הוא מקבל מאיתנו פי מאה יותר מאחיו, חיבוקים מאביו, משחקי חצר עם אביו, נסיעות סולו, שיחות נפש, ועוד ועוד. ושום דבר לא משנה את היחס ה"מקטין" והמדכא כל הזמן כלפי אחיו שכל הזמן צריך לוותר , צריך להבין, צריך וצריך וצריך . ובמקום שהגדול יהיה הבוגר , הקטן הוא הבוגר הסולח המבין זה שצריך תמיד להיות בצד. אז אולי בכל זאת?? תודה.

אני מגדלת את נכדי בן ה-9 השנה עבר לגור אתי מאזור המרכז לצפון כל הזמן הילד מקבל מכות מבני כיתתו כל יום חוזר עצוב. אין לי כלים לעזור לו . יש לציין שהוא לא מחזיר הנכד שלי בריא ולא חלשלוש ואיני יודעת מה הסיבה שהפך להיות קורבן של הכיתה בתודה מראש הסבתא הדואגת

שלום יהודית, לא לגמרי ברור לי מה בדיוק קורה שם, והיכן נעוץ שורש הבעיה. לא כתבת באילו נסיבות הנכד שלך עבר להתגורר איתך, היכן הוריו, אילו קשיים רגשיים עורר התהליך הזה אצלו, ומהי ההיסטוריה החברתית שלו בביה"ס הקודם. ברור שמשהו מאד לא טוב עובר עליו כרגע. אני מניחה שלנסיבות המעבר יש השפעה כלשהי על המשק הנפשי שלו, ועל יכולות ההסתגלות וההתמודדות שלו שנראות כרגע באי-ספיקה. זה נשמע כמו מקרה קלאסי לטיפולו של הצוות החינוכי. אני ממליצה לך לפנות בהקדם ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית החינוכית שם, ולבקש סיוע מיידי. לנו, בבית, לא תמיד יש באמת את הכלים לכך. בהצלחה ליאת

שלום לפניי כחמישה חודשים היתגרשתי ויש לי שתיי ילדים אחת בת כמעט שבע ואחד בן שלוש,לפי ההסדריי ראיה הם באים אליי פעמיים באמצע השבוע וכול סוף שבוע שני... אבל קורים מצבים שפתאום בא להם לבוא לישון אצלי שלא בימים של ההסדר... ולפעמים קורה ההפך שהם רוצים לחזור לאמא... כרגע אנחנו מאפשרים להם את זה אבל אנחנו מבולבלים. האם זה בסדר לתת להם לבוא אליי מתי שבא להם?האם זה בסדר לאפשר להם לחזור לאמא?

שלום לאב האוהב, תפקידם של הסדרי ראייה המוגדרים בהסכם חתום הוא להוות עוגן מחייב במקרים של חוסר הסכמה או קונפליקט, וכדי למנוע ניצול של הילדים והפיכתם לתחמושת במאבק בין בני הזוג הגרושים. במצבים בהם היחסים בין ההורים נשארים טובים, וקיימת ביניהם הידברות על בסיס קבוע וידידותי, אפשר לחרוג מהסדרי הראייה הפורמליים, כל עוד זה מתאים לכולם ולא מקפח זכויותיו של איש. רצונם של הילדים הוא חשוב, ואפשר להתחשב בו ולהגמיש את הסדרי הראייה בהתאם לצרכים המשתנים. כדאי לסייג את הדברים ולומר שלפעמים התנגדותם של ילדים צעירים לישון אצל ההורה שאינו משמורן נובעת מפחדים או תחושת זרות בבית החדש. במקרים כאלה מוטב להתעקש על כך, ולהרגילם לתנאים החדשים בהדרגה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן 6 וחצי, תלמיד כתה א'. הוא מאוד ביישן ורגיש. יש לו מימיקות של מבוכה כמעט כל הזמן. כשמדברים איתו הוא משלב את אצבעות שתי ידיו ומשחק איתם ולפעמים אפילו מגלגל את עיניו או מפנה את מבט לצדדים. כשבאים אלינו חברים הוא כמעט לא מדבר איתם אלא רק עם ילדיהם. ואילו רוב הילדים של החברים שלנו מדברים איתנו חופשי כי כולנו מכירים הרבה זמן. בקרב חבריו לכיתה סה"כ הוא בסדר אך הוא בין הילדים הביישנים יותר. שאלתי היא, כיצד ניתן לעודד אותו לא להיות ביישן. לפעמים אנחנו אומרים לו "אל תהיה ביישן" או "תפסיק להתבייש" אך אנחנו מבינים שזה לא כ"כ עוזר. מה שעוד מטריד אותנו אלו הבעות הפנים שלו והפניות המבט המוזרות שמדברים אליו. מה עושים?

שלום סיגל, ביישנות היא תכונת אישיות שקשה מאד לשנות. בחברה המערבית, והישראלית בפרט, הביישנות נתפסת כבעייה וככוח מעכב, אולם בתרבויות המזרח ביישנות נתפסת כנכס אישיותי וכתכונה מוערכת. כהורים, יש לכם תפקיד חשוב, כמי שיכולים לזמן לו סביבה חברתית עשירה ועידוד למגע חברתי עם בני גילו. אם הוא מתבייש בחברת המבוגרים אפשר לסלוח לו על כך, ולשמוח בקשרים שהוא *כן* מצליח ליצור עם בני גילו. תנועות הידיים והפנים הן ביטוי למבוכה ולמצוקה שהוא חש בנסיבות מאיימות, ולכן מוטב להוריד ממנו את הלחץ הכרוך בצורך לרצות אתכם. אני מאמינה שזה יחלוף עם הזמן ועם המודעות העצמית הגוברת עם הגיל. קבלו אותו כפי שהוא, והשתדלו שלא לאלץ אותו למה שמעבר ליכולתו כרגע. עודדו אותו כל אימת שהוא מתגבר ומעיז, וסלחו לו כשהוא לא... אחרי הכל, אם כולנו היינו דומים, היה די משעמם, לא? :-)) ליאת

נכדי בן ה-6,מאז ומתמיד נכנס אילנו הביתה ומתעלפ מסבתא וסבא.זה קורה גם במקומות מפגש אחרים.הבן שלנו,אביו,לעומתנו טוען כי שננו צריכים לגשת לנכד ולנשקו ולחבקו למרות שהוא בורח מאתנו. כשאנו לא עושים כמצוות הבן,הוא כועס מאוד. מה עלנו לעשות או לא לעשות. בתודה מראש.

שלום משה, הקשר בין סבים לנכדיהם יכול להיות מקור להנאה גדולה עבור כל הנוגעים בדבר. את ההתעלמות של הנכד מכם אכן קשה לי להבין או להסביר מרחוק, מבלי להכיר את הרקע המשפחתי הרחב. יתכן שמשהו בדור הביניים (הוריו של הילד), המשמש חולייה מקשרת וקריטית, מפריע באיזשהו אופן להתנהלות הטבעית. אם יש מתיחות וכעס בין הסבים לילדיהם, משהו מזה מחלחל גם לדור הנכדים. יתכן שהצעתו של הבן לא גרועה כ"כ. לפעמים צריך לחזר קצת אחרי ילדים קטנים, ואפילו 'לשחד' פה ושם במתנות קטנות או בכיופים שלא מתאפשרים להם עם הוריהם. לתחושתי, יש טעם רב לפתוח את הנושא לשיחה ביניכם לבין הבן ואשתו, ולבקש מהם לעזור לכם ב'ריכוך' הבן. אולי תוכלו להתחיל מביקורים בביתם, שם הילד ירגיש יותר בטוח ונינוח. תוכלו להתנדב למשימות בייביסיטר או הסעות (אם אתם גרים בקרבת מקום). זיכרו שילדים צעירים יכולים להגיב במבוכה, חרדה או הימנעות לסביבה שנתפסת בעיניהם כמוזרה, לא מוכרת או מאיימת. נסו להקנות לדירה שלכם צביון ידידותי עבור הילד. הכינו לו פינת משחקים (דפי ציור ועפרונות, פלסטלינה, משחק קלפים או כמה ספרי ילדים), ארגז תחפושות, קלטות וידאו, אלבומי תמונות משפחתיים בהם יוכל למצוא את תמונות אביו כשהיה ילד, וכד'. אני רוצה להאמין שאם תתעקשו, בסוף זה יצליח. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

בתי מגיבה בצורה (שאותי מזעזעת ליבי יוצא אליה ואני מרחמת עליה שככה היא מגיבה ומצטערת שהיא לא יודעת להגיב אחרת) בעלי אומר שאני מגזימה והיא ילדה וככה מגיבים ילדים וזה יעבור, אני יותר דואגת ניסתי לדבר איתה ולהסביר לה שהיא פוגעת רק בעצמה בסופו של דבר אני אסביר את עצמי ואתן לדוגמא מקרה שקרה היום,אני יושבת בסלון ופתאום אני שומעת צעקות בכי הסטרי ידעתי ישר שזאת היא ובטח על שטות , הלכתי בעקבות הצעקות ואני רואה את בעלי עומד והבן שלי בן שנתיים מחזיק כפכף אחד שלה והיא צועקת ובוכה ומסתתרת כאילו מה, למה היא לא יודעת להתמודד אני אמרתי לה כבר כמה פעמים שתתמודד , תעזור לי להבין למה על כול דבר התגובות אצלה קיצוניות ואיך אפשר לשנות זאת

שלום עדי, אם תקראי שוב את הדברים שכתבת, אולי תוכלי למצוא בהם גם את התשובה לשאלתך. את צודקת כשאת אומרת שהתגובות של בתך למצבי אכזבה ותסכול הן קיצוניות ולא מעידות על התמודדות טובה, ואת צודקת גם כשאת מבינה שצריך לשנות זאת. הבת שלך למדה שהתנהגותה המקצינה יוצרת אפקט חזק מאד עלייך: את מזועזעת, לבך יוצא אליה, ואת מרחמת עליה ומצטערת בשבילה. אם היית יושבת מולי בהתייעצות פנים אל פנים, הייתי מנסה לברר איתך למה. אני מניחה שיש סיבה לכך שצעקות ובכי גורמים לך זעזוע, ואני מזמינה אותך לחשוב ולנסות לרדת לשורש העניין. בכל מקרה, מול ילדתך, מוטב להישאר רגועה ושקטה, ולסייע לה בנוכחותך היציבה להכיל את התסכול. אם לקחו לה כפכף (או צעצוע, או כל דבר אחר), והיא מתחילה לבכות או לצרוח, תוכלי להגיב בשקט ולומר משהו כמו "אני מבינה שאת כועסת, אבל נשמח אם תוכלי להפסיק לצעוק. אם את רוצה להמשיך לבכות, את יכולה ללכת לחדר שלך, ולחזור אחרי שתרגעי". זוהי אמירה שמצד אחד מכירה ברגשותיה, ומצד שני אינה מעודדת את הצרחות ההיסטריות. כאשר אנחנו מזועזעים או מרחמים יש לנו נטייה לפצות ילד על 'סבלו', להקל עליו, לעטוף אותו, וכו'. התנהגויות כאלה יכולות להוות תגמול או פרס על התקף הזעם, ובכך מחזקות אותו ומגבירות את הסיכוי להישנותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להרגעת התקפי זעם אצל ילדים קטנים. בהצלחה ליאת

נכון את צודקת אני לא סתם לוקחת את זה קשה כי לי יש או יותר נכון הייתה בעיה כזאת כול דבר לקחתי ללב היתי ייצור חלש להגעיל לא יודעת להתמודד עם מצבים לא קבלתי דברים והכול היה מלווה אצלי במתח כעס ובכי ברמות הכי גבוהות ,פגעתי בעצמי בבריאות ביופי שלי הפגיעות, הרגישות שלי (חוסר פרנסה ,לגור עם חמות ואחר כך לידה, קשרי זוגיות עם בעלי ועוד)הייתה מזעזעת והתגובות שלי היו קיצוניות חלשות להפליא כן היום ,אני בת 34 פשוט הבנתי שאני מתעללת בעצמי לא שהבנתי את זה לפנכן אבל כנראה שהגיע הזמן שאלמד ל"צפצץ",לזרום וכן לחיות עם עצמי בשלום ולא לפי פיות של אחרים, אז שאני רואה את בתי ככה זה עושה לי כזאת צביטה בלב שמא היא תהיה כמוני. אני רוצה רק להבין פשוט כל פעם שהיא תגיע למצב כזה אני צריכה להגיב כמו שרשמת לי וזה יעבור?או שמא תתני לי עוד טיפים שבאמת אוכל לעזור לה שבסופו של דבר היא תבין כשתגדל איך להתמודד נכון , אולי יש ספר טוב?

היי, יש לי אחות בת 10 וחצי, בתקופה האחרונה היא החלה להתלונן המון על כאבי בטן, גרון ופעמים אחדות טוענת כי קשה לה לנשום, בנוסף לתלונות על כאבים באברים בגוף, הבחנו כי היא החלה למצוץ את החולצות ולירוק הרבה יחד עם זאת נילווה עניין שטיפת הידים המרובה.היא מתנהגת בצורה היסטרית אם היא מקבלת מכה כלשהי או שנכנס לה קוץ לגוף. אני רוצה לציין שאמא שלי היא אם חד הורית. חשוב לי לשמוע את דעתכם בעניין. תודה ויום טוב

שלום נטלי, תלונות סומטיות (גופניות) בהחלט יכולות להיות ביטוי לחרדה ודיכאון אצל ילדים, אך עלינו לשלול - לפני הכל - מקור פיזיולוגי לכאבים. רק אחרי שיראה אותה רופא ילדים ויאשר שמבחינתו היא בריאה, אפשר יהיה להתייחס לתלונות שלה כמשקפות מצוקה פסיכולוגית. שטיפת ידיים מרובה יכולה להיות חלק מניסיון כפייתי לשלוט בחרדה. מן התיאור שלך עולה, באמת, חרדה גבוהה סביב הגוף ושלמותו, וכדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הערכה וטיפול. עד אז, מומלץ להגיב בשקט ובענייניות בכל פעם שהיא נחבלת או נפצעת, ולהימנע מלהיכנס יחד איתה לתגובה ההיסטרית. חג שמח והרבה בריאות ליאת

שלום רב! אני מחפשת פסיכולוג קליני התנהגותי לילד בן 10 באיזור המרכז (ת"א, ר"ג, פ"ת). תודה וחג שבועות שמח!

שלום סיגל, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

היי שמי מיכל אמא לילד בן 7.5 גרושה מזה חמש שנים האב של הילד לא ראה אותו מזה 2.5 שנים הוא עסוק בלרחם על עצמו גם בעבר שהיו מפגשים לא תמיד היה מגיע , בתקופה האחרונה הילד היה בבית חולים עקב ניתוח הוא אפילו לא טרח להגיע ולא התקשר כיום בית המשפט מינה עובדת סוציאלית כי האב רוצה לראותו הילד לא מעוניין ניסיתי להסביר לה והיא לא מוכנה לקבל זאת ,גם הילד ציין בפניה מה קרה הוא נזכר בי ? אני לא רוצה אציין רק שהילד נפגע ממנו מס' רב של פעמים המפגש אמור להיות ביום ב' 1.6 הילד לא מפסיק להגיד שהוא לא רוצה ,האם עלי לכבד את רצון הילד? אני לא רוצה לגרום נזק לילד לתשובת המהירה אודה מיכל

שלום מיכל, מאחר ואיני מכירה את הסיפור שלכם לעומק, לא אוכל לנקוט דעה לכאן או לכאן. אוכל לומר לך באופן כללי, שילדי גירושין סובלים יותר כאשר הם בנתק מההורה שעזב את הבית. לפעמים, גם כשהם מביעים התנגדות אמיתית למפגש, עדיף לעזור להם להתגבר על הקושי ולהרוויח את ההורה מחדש. מאחר ויש עובדת סוציאלית בתמונה, אני מציעה לך לשתף פעולה עמה ולסמוך על שיקול דעתה. אני משוכנעת שהיא לא תאפשר שום דבר שעלול להזיק לילד שלך. בהצלחה ליאת

ילדתי בת ה-7 מאוד מעוניינת שיהיו לה חברות, היא מאוד משתדלת למצוא חן בעני בנות הכתה אך כנראה שהן לא כל כך רוצות והקשרים שהיא מצליחה לרכוש הם מאוד קצרים. אני מרגישה שזה מעציב אותה ומפריע לה כי היא לא רוצה להיות לבד רוב הזמן. איך אני יכולה לעזור לה? או ליעץ לה?

שלום דנה, כדי לדעת האם מדובר בבעיה ממשית או בקשיים בני-חלוף, חשוב להסתכל על הדברים בפרספקטיבה, ולבחון - * האם בגן היו לה חברים? האם הוזמנה להתארח בבתי חברות? * האם באים אליה חברים הביתה כשהיא מזמינה אותם? * האם הקשרים שנגמרים מסתיימים ב'פיצוץ' או בהתרחקות הדרגתית? * האם האינטראקציות שלה עם ילדים הן קונפליקטואליות בדר"כ? * האם גם המורה שלה סבורה שאין לה חברות? * האם את מזהה דפוס התנהגות בעייתי שמסבך אותה בצרות? אם מדובר במשהו עקבי שמשרטט מגמה, כדאי לנסות להבין מה מוקד הקושי, ולחשוב על פתרונות בהתאם. אם תשתפי אותי בחלק מהתשובות לשאלות הללו, אוכל לחשוב יחד איתך כיצד אפשר לעזור. לילה טוב ליאת

בני לא מוכן לאכול מזונות רבים, כשמקרבים אליו מתחיל לבכות ולהקיא, זה נמשך כבר שנים! אוכל כיום בעיקר פחמימות ושומנים וזה מתחיל להיות ניכר עליו. לא נוגע בירקות פרט למלפפון. מאוד מתסכל אותנו ומדאיג בריאותית.

שלום מאיה, סרבנות אכילה אצל ילדים היא בעיה די נפוצה, ויכולות להיות לה סיבות שונות. מאחר ואת מציינת שזה נמשך כבר שנים, אני ממליצה על בירור מקיף, אצל רופא הילדים או במסגרת מרפאה התפתחותית או מרפאה להפרעות אכילה בילדים. בררנות קיצונית כמו שאת מתארת, בעיקר כשהיא מלווה בהקאות, יכולה להיות תוצאה של בעיות בבליעה (קושי באינטגרציה חושית במערכת הבליעה או הנשימה) בהווה או בעבר, של טראומה מוקדמת כתוצאה מכאב או חנק במהלך בליעת מזון, כחלק ממאבק כוחות מתמשך סביב ההאכלה, ועוד. הטיפול בהפרעות אכילה של הילדות ייעשה בדר"כ בידי מספר אנשי מקצוע, והוא נגזר מאופי הבעיה. לפעמים יספיק פסיכולוג ילדים, ולעיתים יהיו מעורבים גם מרפאה בעיסוק, תזונאית ורופא ילדים. אני ממליצה לך מאד לפנות לקבל עזרה, ואני חושבת שאפשר להתחיל מהתייעצות עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ובתיאבון ליאת

תודה על התגובה

לפני כ- 8 חודשים נישאתי לבעלי שהיה גרוש + ילדה בת 8. ( כיום היא בת 9) אציין שהתחתנתי רווקה, מלומדת, ניראת טוב ולא הייתה כל סיבה שבעולם שאצא דווקא עם גרוש+, אבל כך כיוונו מלמעלה... האהבה שגשגה ויצאה חתונה ב"ה. בתחילה, הילדה התרגשה מאוד, וחפצה בקירבתי, בהיכרות עמי, והתנהגה למופת. כיום, הנני מרגישה שכבר מס' שבועות לא מבוטל, הילדה החלה להרשות לעצמה להגיב בעזות, להתחצף, לא להתייחס לבקשות שאני מבקשת ממנה כמו ( לסדר את החדר אחרי שסיימה לשחק, לצחצח שיניים, לאכול רק במטבח ו/או בפינת אוכל ולא להסתובב עם אוכל בכל חדרי הבית, לאכול עם סכין ומזלג וכיוצ"ב... בקיצור בקשות של הקניית הרגלים, שמשום מה לא ברור לי מדוע עד גיל 9 אינם קיימים ו/או לא ברור כי יש להשתמש בהם....) אני מרגישה שאני רק נותנת ונותנת, חום אהבה, יחס אכפתיות, קונה לה בגדים, נעליים, מצרכי מזון שהיא אוהבת, מכינה לה לאכול, מקבלת אותה בביתי, עם חברות, ללינה... בקיצור לא מחסירה ממנה כלום....והכל בנוסף למזונות כל חודש בחודשו ובמועדו. אבל מהילדה - אין יחס שווה.. כאילו היא לא חייבת לי כלום, שאני לא קיימת, ושאם אני כן קיימת אז רק לנוחיות שלה.. ומתי שהיא צריכה אותי. החלטתי לעשות להתנהגויות שלה כלפיי סוף - אני כבר לא קונה כלום וכיוצ"ב, לא שואלת לשלומה, ולא מראה כל יחס אכפתי כלפיה. בעלי.. עצוב שכך נהיה, ואני והוא רבים בגלל ההתנהגויות שלה כלפיי המון, הוא מגונן עליה והוא שהיא ילדה טובה, ומחונכת, ויש לה בעיות כמו לכל הילדים, ורק כשיהיו לי ילדים אדע מה זה.... וטוען שאני שוגה, והילדה כן אוהבת אותי , כן מכבדת, כן מעריכה וכן וכן וכן.... ושזו התנהגות של ילדים ואני צריכה ללמוד דרכי התנהגות איתה... ( וזה הכי מעצבן לשמוע- בהתחשב שיש לי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך... הייתי גננת 3 שנים בגן חובה... ואני עו"ד היום שעובדת מול קהל לקוחות... ומכירה את כל מצבי הרוח הקיימים...) האם כך הוא העניין? האם זה נכון שכך הילדה מתנהגת? יש משהו שאני צריכה לשפר? שצריך לדבר עם הילדה? אני אבודה... אני פשוט מרגישנ ש"לא בא לי עליה יותר", "ושלא תבוא אליי הבייתה". מה לעשות? בבקשה עזרה וייעוץ....

שלום רב, כשנכנסים למערכת יחסים מסוג "פרק ב'", יש להביא בחשבון התמודדויות מן הסוג שאת מתארת, כמעט כמובן מאליו. את מספרת על השקעה רבה שלך בילדה, על אירוח מכל הלב, על בילוי משותף וקניות בגדים ונעליים - תוך שאת מצפה, בתמורה, שתתנהג בהתאם לציפיות שלך, בנימוס, תוך הכרת תודה, כבוד ואהבה. כאן, עלי להודות, אני מסכימה עם בעלך, וחושבת שאם היו לך ילדים, היית ודאי יודעת שרוב הזמן הם אינם מתנהגים "למופת". הם אינם נוטים מטבעם לגלות הערכה בוגרת על מה שנותנים להם הוריהם, ורואים את הדברים במידה רבה כמובנים מאליהם. ילדים, בעיקר בגיל צעיר, מבלגנים את החדר, לא מתים על מקלחות וצחצוח שיניים, מעדיפים לאכול בסלון מול הטלוויזיה, ולא ממש מקפידים על נימוסי שולחן. אין בכל אלה כדי להפוך אותם לבעייתיים או חסרי תקנה. בסופו של דבר, כולם מגיעים לבגרותם כשהם יודעים להשתמש בסכין ומזלג... הילדה הקטנה הזו חוותה לא מזמן גירושין כואבים של הוריה, וחייה עברו טלטלה עזה. אביה יצא מהבית, ועבר להתגורר עם בחורה צעירה נאה ומלומדת, שתפסה את מקומה של אמה, ובמידה מסויימת (זכרי שמדובר בילדה צעירה מאד וביכולת הבנה תואמת לגילה) גם את מקומה שלה. כאשת חינוך בעבר, ודאי תוכלי להבין את הרכושנות שלה כלפי אביה, את העוינות כלפי כל מי שמאיים על מקומה, ואת הקושי לבטוח ולתת אמון במבוגרים בכלל, ובמי ש'נכנסת בין הוריה' בפרט. אני מבינה היטב גם את העלבון שלך, ואפילו את תחושת אי-הצדק שאת חשה מול ההגנה הגורפת שהיא מקבלת מאביה. ובכל זאת, הניסיון לאלץ אותו לבחור ביניכן, יגרום לכולכם - ללא יוצא מן הכלל - להפסיד. אם בעלך יקר לך, המשיכי לטפח את ילדתו, להשקיע בה ללא תנאים ולהרוויח את אמונה ואהבתה בדרך הארוכה והקשה. ההתנהגות המתחשבנת שלך כרגע מחזקת אצלה את האמונה שאי אפשר לסמוך עליך, כי לא עמדת במבחנים שלה. כבעלת הבית, תוכלי לדרוש ממנה להתנהג בביתך בצורה שתכבד אותך ואת ביתך, כלומר - לאכול רק במטבח או בפינת האוכל, לסדר אחריה את מה שפיזרה, ולשמור על כללים בסיסיים של התנהלות מוסכמת. מלבד זאת, השאירי את מלאכת החינוך להוריה, והשתדלי לא לבקר אותם ואותה. היי חכמה ולא צודקת, וכך תוכלי להרוויח את אהדתה ואת אהבתו ומסירותו של בעלך. יש כאן הרבה מה להפסיד, ואם את מרגישה שהתהליך ממשיך להסלים, פנו להדרכה הורית קצרה. בהצלחה ליאת

חשבתי שיהיה מעניין לשמוע מהורים שהתנסו בחוויות דומות של פרק ב', שיוכלו לתרום מניסיונם ולשתף בקשיים. לפעמים צרת רבים אכן מנחמת קצת, ותורמת... אתם מוזמנים. :-)

יש לי ילדה בת 8. ילדה רגילה, עליזה, חכמה, מנהלת חיים כמו של כל ילדה נורמלית בגילה. בית טוב, לא חסר לה דבר. בריאה . אבל מבחינה פיזית בלבד, יש לה מחלה שנקראת ALOPECIA AREATA שגורמת לנשירת שיער בכל הגוף – וראש. עברה טיפולים של סטרואידים – סולמדרול פולס טרפי = 3 ימים כל חודש. עבר מאז הטיפול האחרון 3 חודשים, ואנחנו לא ממשיכים, צמח לה השיער בראש. הילדה ציינה בפני כמה פעמים, אבל זה לא קורא ביום יום, זה קורא אחת לחודש אולי, שהיא מרגישה עצובה, אבל היא יודעת שהיא לא, ואין לה סיבה להיות... בדיוק במילים האלו. אני לא יודעת אם זה קשור לסטרואידים או לא, בזמן שהיא קיבלה טיפול במשך שנה וחצי, אז חשבתי לעצמי שזה בגלל הסטרואידים, ושזה בסדר, שינויי מצב רוח. אבל עכשיו עברו 3 חודשים מאז – והיא באה אתמול בפני ושוב אמרה לי את זה. מה זה יכול להיות? חשוב לציין, שהיא לא בדיכאון, היא לא עצובה, היא מלאת מרץ, יש לה חברות, היא טובה בלימודים... אוהבת את הבית והמשפחה... אני לא רואה על שום דבר שיכול להעיד שמשהו לא בסדר ויכול לתת לה להרגיש עצובה כמו שהיא אומרת... ומה שמבלבל זה שהיא אומרת לי שהיא לא באמת עצובה, והיא לא יודעת אבל למה היא מרגישה ככה, מה עושים???? האם זה יכול להיות שהסטרואידים עדין משפיעים אליה, למיטב הבנתי מהרופא המטפל, לא. האם ללכת לפסיכולוג? האם פשוט להשאיר את זה ככה ולא לדאוג? האם זה נורמלי?

שלום דיאנה, לגבי השפעתן האפשרית של התרופות שמקבלת בתך - הרופא הוא הכתובת. מן התיאור שלך עולה כי ילדתך מתפקדת היטב מהבחינה הפסיכולוגית, וחלק מבריאות נפשית קשור לחוויה מלאה ועשירה של כל קשת הרגשות. עצב, ממש כמו רגשות 'לא נעימים' אחרים (קנאה, שנאה, תסכול, אכזבה, חרדה, פחד, אשמה, חרטה, ועוד) הוא חלק מהרפרטואר הרגשי הנורמלי של האדם הבריא, וכשהוא מופיע במינונים נמוכים כמו אצל בתך, הוא אינו פתולוגי. דיכאון הדורש התייחסות, בניגוד לעצב חולף, הוא מצב מתמשך, הכרוך בתחושות של ייאוש, חוסר תקווה, קושי ליהנות מדברים, התכנסות,הפרעות בתיאבון ובשינה, קשיי ריכוז, ועוד. מאחר ולא זה המצב, איני רואה סיבה להפנות אותה לפסיכולוג. כשהיא פונה אליך ואומרת שהיא עצובה, תוכלי לנסות ולברר מדוע, ואם היא אומרת שאינה מבינה למה, תוכלי לומר מתוך אמפתיה והשתתפות ש"יש ימים כאלה לכולנו, וזה בסדר, וזה חולף". הזכירי לה שאחרי יום רע מגיעים כמעט תמיד ימים טובים ומהנים, וזה מה שעושה את החיים שלנו מעניינים ועשירים. מאחלת לכולכם הרבה בריאות וימים טובים. ליאת

שלום , ההיתי מעוניין לדעת בבקשה, האם העובדה שילדים קטנים אוהבים ממתקים(מאכלים ממותקים בכלל) יותר ממבוגרים, וסולדים ממשקאות חריפים ומרים ,בשונה ממבוגרים שזה בדר"כ הפוך, קשור לכך, שכמו שאדם שקשה לו והוא מרגיש "בדיכאון" אז הוא שומע שירי דיכאון ועצב ,או במקרה יותר גרוע פוצע את עצמו כדי להרגיש את הכאב הפנימי ,שמישהו שר/צועק את הכאב שלו ,מה שלא קיים בדר"כ אצל ילדים שלא מגיעים עדין לרמת קושי רגשי כזה ? זה קשור ? או שאין שום קשר בין הדברים ... אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי . תודה רבה

שלום יותם, אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה אתה שואל בעצם. אם אתה מכוון לכך שלילדים קל יותר 'לסלק' את העצב בהשוואה למבוגרים (שמשתכשכים בו), אני לא סבורה כך. אני חושבת שילד עם מצוקה נפשית חסר אולי את היכולת לתמלל אותה, אך החוויה הסובייקטיבית לא שונה, מהותית, מזו של המבוגר. אשמח אם תוכל להבהיר מעט יותר את שאלתך. בשמחות ליאת

בחודשים האחרונים בני בן ה-8 קצר רוח, מציק בצורה בלתי נסבלת בעיקר לאחיו בן ה-5 (כולל פיסית). השהות במחיצתו, כרוכה לצערי הרב באיומים ועונשים כי פשוט אין ברירה. יש לציין כי לאחרונה נוסף תינוק למשפחה וכי אנו עומדים לפני נסיעה גדולה. ברור לי כי ארועים אלו קשורים אך אני אובדת עצות.

שלום רונית, בנך בן השמונה, הוא אמנם הגדול והבוגר בילדייך, אך הוא עדיין ילד קטן המגיב למצבי דחק בדרך שמבחינתו מביאה אתכם אליו הכי מהר שאפשר. אם השינוי בהתנהגותו הוא חריף ודרסטי יחסית, הסיכוי שמדובר במצב תגובתי עולה. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגות יציבה לאורך זמן, סביר יותר שמדובר בקושי שלכם לעמוד מול התנהגויות מקצינות באופן יעיל. לגופו של עניין, כאשר האינטראקציות שלנו עם הילדים הופכות למאבק כוח, מוטב לעצור, לבחון מה קורה, ולנסות לחפש דרך חדשה, יעילה יותר. מאחר ואתם עומדים לפני נסיעה גדולה, ואפשר להניח שזה יוצר תחושת עומס ודאגה אצלכם ואצלו, אולי מוטב להגיע להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתקצר עבורכם את התהליך, ותתן כלים מעשיים להתערבות נכונה. במקביל, אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא הצעות בנושא הצבת גבול והתמודדות עם מריבות בין אחים. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לשלושה ילדים: 10, 5 ושנתיים וחצי. בתי בת החמש אינה מוכנה לפגוש חברים אחר הצהריים בכלל. הכוונה היא לא רק לארח ולהתארח, אלא אף פגישה בשטח ציבורי כמו בריכה או גן שעשועים. עליי לציין שהיא מעולם לא היתה מאד חברותית, אבל המצב החמיר מאוד בשנה האחרונה. הגננת מציינת שבגן היא מאוד חברותית ואהובה כך שאני לא מצליחה להבין את הבעיה. לאחרונה זה מתחיל כבר מאד להפריע לי שכן בת השנתיים וחצי התחילה לארח ולהתארח. כאשר אני מלווה את הקטנה לחבר אז כמובן שבת ה- 5 מצטרפת והיא משתעממת במהירות (שכן רמת המשחק כמובן לא מותאמת לגילה) ואז מפתה את הקטנה לשחק איתה. במצב שנוצר, גם הקטנה כבר לא משחקת עם חבריה. כאשר אנו מזמינים, המצב קצת יותר טוב, אבל עדיין היא כל הזמן מושכת את אחותה הקטנה לשחק איתה. מה לעשות? תודה רבה רבה :-)

שלום דנית, אני מפנה אותך לתשובה שנתתי כאן בפורום, בתאריך 27.1 (דף מס' 1 או 2) לשאלה שכותרתה "לא רוצה ללכת לחברות". אם תחושי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לשאול עוד. בהצלחה ליאת

בתי בת השנתיים ותשעה חודשים התחילה לאחרונה למצוץ אצבע. קצת רקע ואז לשאלה... כתינוקת בתי לא הסכימה למצוץ מוצץ (בהתחלה ניסיתי להרגיל אותה אך ללא הצלחה). הבת שלי התחילה ללכת למעון בגיל שנה וארבע (עד אז הייתה איתי בבית), שם לא ניתקלתי ברצון שלה למוצץ (למרות שהיו לא מעט ואפילו רוב הילדים במעון עם מוצץ). בתי הייתה בין ה"גדולים" שבשכבת הגיל הנ"ל. השנה החלטתי להעלות ("להקפיץ") את הבת שלי לשבכת הגיל של הבוגרים (שתהיה בין הקטנים בשכבה). לבת שלי יש יכולת הסתגלות למצבים חדשים בצורה יוצאת דופן, היא השתלבה בקלות ובכיף. בנוסף, הבת שלי מאוד חכמה ובוגרת. היא מאוד נהנת ללכת לגן. בתחילת השנה הגננות אמרו לי שבתי מבקשת מוצץ לעיתים, אבל לא חשבתי שנכון להתחיל בגיל הזה לתת מוצץ, והשתדלנו להתעלם מהבקשה. בסוגריים אני כותבת, חוץ מהבת שלי שרק לאחרונה התחילה למצוץ אצבע יש עוד שלוש בנות שמוצצות אצבע (וכמה ילדים עדיין עם מוצץ). לפני ארבעה וחצי חודשים ילדתי בת שניה. בתי הבכורה קיבלה ועדיין מקבלת את התינוקת בצורה מקסימה! אני כן אומר שבתחילה היו כמה קטעים שפירשנו בתור קנאה (דבר שראינו כטבעי ובסדר) אבל הם חלפו לאחר תקופה מאוד קצרה. אני ובעלי מאוד משתדלים לתת לבת הבכורה זמן איכות לבד, תשומת לב כמו תמיד, המון אהבה והבנה. הקטנה היא תינוקת מאוד נוחה מה שמאפשר לתת זמן איכות שווה לשתיים. ועכשיו לבעיה... בתי מזמינה ומוזמנת לחברים הביתה. שבוע שעבר הזמנו חברה אלינו הביתה. החברה הזו מוצצת אצבע. ובאותו שבוע בתי הוזמנה לבית של חברה אחרת, גם היא מוצצת אצבע. מאז שבוע שעבר בתי התחילה למצוץ אצבע! בעבר היא מצצה לעיתים רחוקות (נראה לנו כמעין משחק והתעלמנו), אבל עכשיו זה בתדירות רבה יותר. בבית זה קורה פה ושם בעיקר כאשר נרגעת (לפני שינה, לפעמים בזמן שקוראים לה סיפור).בעלי ואני מנסים לא לעשות מזה עניין. בהתחלה אמרנו לה שאפשר למצוץ אצבע אבל בפרטיות, וכאשר היא המשיכה למצוץ ברחבי הבית החלטנו להתעלם ולא לעשות עניין בתקווה שזה יחלוף. בגן זה סיפור אחר, הגננת אמרה לי שהיא מוצצת בזמן משחק (מעדיפה לשבת ולמצוץ אצבע מאשר לשחק, היא אומרת שמציצת האצבע לעיתים קרובות (ואכן הגעתי לגן וראיתי את הבת שלי יושבת ומצוצת אצבע ולא משחקת במשחק שהוצע לה). עניין האצבע לא ממש מפריע לי כל עוד זה לא מונע ממנה לעשות דברים אחרים, וכל עוד זה לא מפריע להתנהלות הרגילה שלה. השאלה עכשיו, מה עושים? האם להמשיך להתעלם בתקווה שיחלוף? די ברור לי שמציצת האצבע זה חיקוי של החברות., האם לא להפגיש בין החברות מהן "למדה" למצוץ אצבע במסגרת מפגשים בבית? (הערה: בדרך כלל, בזמן משחק, בתי לאו דווקא בין המחקות. לפעמים היא מובילה וקובעת ולפעמים מחקה). תודה רבה!

שלום רביב, יתכן שמציצת האצבע היא חיקוי, ויתכן שהצורך (כפי שנרמז מדברייך) היה שם קודם בעוצמות אלה ואחרות, וקיבל לגיטימציה מהמודלים שראתה. כך או כך, בגיל הרך המציצה עדיין מנחמת ומרגיעה, יש לה חשיבות עבור בתך, ולכן הייתי מניחה לה. אם, כמו שאת חושבת, מדובר בחיקוי חברתי ולא בצורך ממשי, המציצה תיפסק מאליה תוך זמן קצר. אם לעומת זאת מציצת האצבע באה ממנה, היא תישאר כל עוד היא ממלאה את תפקידה, ותיעלם כשיפחת הצורך. לגמילה יזומה על ידכם אפשר לחכות עוד שנה-שנה וחצי. אני מציעה לך לא לדחוק בה להיות גדולה מהר מדי, ולנסות להתאים ולהתכ??וונ?ן לקצב הטבעי שלה. בוודאי שאין להפרידה מחברותיה הטובות רק בגלל שהן מוצצות אצבע. בברכה ליאת

תודה על התגובה... דעתי לא נחה עדיין:) כפי שציינתי יש לי תינוקת בת מישה חודשים ולעיתים רחוקות התינוקת מסכימה לקחת מוצץ, אך בתי מוצאת את המוצצים בבית ולא מוכנה להפרד מהם. אנחנו לא לוקחים את המוצץ ממנה אלא מחכים לזמן שהיא לא שמה לב/נרדמת וכו' ואז מעלימים את המוצץ. בטוח שיש לה צורך כרגע במציצה, אבל מה זה אומר? למה עד לפני כחודש היא לא הייתה זקוקה לזה ופתאום עכשיו כן? האם לתת לה את המוצץ וזה ימנע ממנה את הצורך באצבע? מה עדיף? ושאלה אחרונה...אתמול ראיתי מין פצעים קטנים בבסיס הבוהן - איפה שהיא שמה שיניים בזמן המציצה -ובעקבות זאת דיברתי איתה על הפסקת מציצת האצבע לקראת יומולדת ה-3 שלה. שאלתי אותה מה היא רוצה ליומולדת והיא אמרה בלונים אז אמרתי לה מציון שאני אקנה לה המון בלונים של גדלים אבל רק אם תפסיק למצוץ אצבע (הרגשתי ממש רע אם זה, אבל חשבתי אולי זה יכול להיות דרך להפסיק עם האצבע)הרגשתי רע כי אולי אני מונעת ממנה צורך הכרחי מבחינתה ושאולי אני גורמת לה איזשהו עוול?! אז לכן היום כשהיא מצצה אצבע התעלמתי מזה וכשהיא אמרה שהיא רוצה בלונים ליומולדת אמרתי לה שבסדר!! אשמח לתגובה ותובנות! תודה

שלום. בני ילד רגיש ביותר. במיוחד יש לו רגישות חברתית והרבה פעמים הוא מעדיף להעצים את חבריו מאשר את עצמו. הוא מעיד על עצמו כחלש מאחרים, הוא אומר שילדים בכיתתו (כיתה א') מציקים ומתנהגים לא יפה כלפיו והוא לא מבין את זה. הוא עצמו חבר אמיתי. אף פעם לא רב, לא מציק, לא מקלל ומשחק מאוד מאוד יפה עם כל אחד מחבריו. הוא תמיד ייגן על חבריו ויגיד עליהם דברים טובים, אפילו אם הן התנהגו גרוע. חבריו אוהבים אותו אך עדיין, כמו רוב הילדים, הם מציקים. הבעיה היא שלבני קשה עם זה והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. ניסינו להסביר לו שהוא מתנהג בסדר גמור ושהם אלו שלא מתנהגים יפה ולכן הוא צריך להתנהג כלפיהם בדיוק אותו הדבר. אבל זה לא עוזר. בני לא עושה דברים רעים לאף אחד! אם זה היה אדם בוגר, אז לא כל כך נורא, אך הוא ילד ויש לי חשש שככל שהוא גדל הוא ייפגע יותר ויותר מילדים בני גילו. מה אפשר לעשות? כל ההסברים בנושא לא עזרו.. אנא יעצו לי!

שלום רב, הילד שלכם גדל והתחנך ללא דופי, וכדאי מאד לא לקלקל את זה. כהורים, אנחנו מבולבלים - רוצים לחנך את ילדינו לנימוס, התחשבות, וויתור וסובלנות, ואז - מול מה שהוא פוגש בחוץ, עולים בנו הרהורי חטא. כתבת: "ניסינו להסביר לו שהוא מתנהג בסדר גמור ושהם אלו שלא מתנהגים יפה ולכן הוא צריך להתנהג כלפיהם בדיוק אותו הדבר". יש כאן, כמובן, מסר מבלבל ביותר. אתה בסדר גמור. הם לא. אז תהיה כמוהם. אני יודעת ומבינה היטב מניין צצה הדילמה, ובכל זאת, ממליצה לכם להמשיך לחזק את בנכם, להתפעל מטוב לבו, מהיותו חבר טוב. עודדו אותו להתחבר עם ילדים מסוגו ולהתרחק מכל מה שמדיף כוחנות ואלימות. במקביל, רצוי לשוחח עם הילד על זכויותיו, על חובתו לשמור על עצמו ולעמוד על שלו כאשר הוא צודק. גם בבית, רצוי לעודד התנהגויות אסרטיביות, לאפשר ולעודד ביטויי כעס טבעיים כאשר הם מופיעים,ולא לתגמל התנהגויות של ריצוי. אני מכוונת להבחנה הברורה שבין תקיפות ואסרטיביות בריאה לבין כוחנות ואלימות פוגענית. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. קראתי את התגובה שלך ואני מסכימה עם מה שכתבת. מה שכן, אני עדיין לא יודעת מה להגיב כשהוא מספר לי שחבר טוב הציק לו או שחבר טוב כעס עליו. האם להגיד לו לכעוס על החבר בחזרה? האם להגיד לו להתרחק מהחבר? לפי מה שהוא מספר ולפי ההיכרות שלנו עם החברים שלו, הם כולם מציקים וכועסים. ועוד משהו, מה שכתבת לגבי המסר המבלבל הוא נכון, אבל לעניות דעתי מה שמשתמע מכך הוא שבני הוא היוצא דופן ולכן, כמה אבסורד שזה נשמע, אולי הוא צריך לשנות את התנהגותו ולהיות "רע יותר". אני כמובן מקצינה את הענינים אבל כמו שאומרים "ברומא נהג כרומאי" אז כנראה שגם בני אמור להתנהג כמו שאר חבריו ולא להיות ילד כך כך טוב. אני יותר ויותר משתכנעת שזה העניין. מה את חושבת?

שלום, מקווה שזה בסדר לנצל את הבמה ולהזמין לכנס בנושא מוח ולקויות למידה.. אם זה לא המקום, ליאת, אני מתנצלת.. ובכל מקרה, דרישת שלום חמה ממני (;-) מצורף לינק לתכנייה והזמנה, לילך http://www.edu.haifa.ac.il/learning-dis/events.php

היי לילך, תודה על ההזמנה. שמחה, כמו תמיד, בביקורים שלך. ד"ש לחבר'ה :-)) ליאת

יש לי ילד בן 11 (אמצעי) שלא מפסיק לבכות מכל דבר- הוא מאוד חכם ותלמיד מצליח אך מבחינה חברתית סובל מאוד- יש לו פתיל קצר הוא נעלב מכל דבר קטן גם בבית וגם בבית הספר . נראה שהוא תמיד בטוח שדופקים אותו ולמרות כל הניסיונות להוכיח לו אחרת זה לא ניקלט. כשהיה בן 8 היה בטיפול פסיכולוגי מיכיוון שהתסכול הופנה לאלימות פיזית אך היום כל התיסכול מופנה לבכי.(יש לא באופן קבוע על כל החולצות שתי כתמים מניגוב העיניים.) המצב מאוד מרגיז אותנו מה שגורם לריבים בלתי פוסקים על התנהגותו המבישה מבחינתנו. האם רק טיפול פסיכולוגי נוסף ישרת את המצב?

שלום גיא, הילד שלכם עדיין מתקשה להתמודד עם תסכולים, הפסדים וכישלונות, וכמו שכבר הזכרתי כאן בפורום לא פעם, ההורים הם הסוכנים העיקריים או המאמנים, עליהם מוטלת המלאכה לסייע לילד ללמוד לדחות סיפוקים, להתאפק, להתמודד עם אכזבה והתנגשות של רצונות. בכי הוא דרך התמודדות, בעיקר אצל מי שלמד שבאמצעות הבכי משיגים תגמולים ורווחים. גם אם אתם מתרגזים ומתביישים בבכי שלו - ואולי דווקא בגלל זה - יש סיכוי שאתם מתופעלים בגינו, ומגיבים לו (לבכי). לכן, אולי אין צורך בטיפול פסיכולוגי, אלא בהדרכת הורים, שתסייע לכם לאתר את ה'מוקשים' ולפרק אותם מבלי שיותירו נזקים. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה המהירה, איפה ניתן למצוא מטפל מתאים להדרכת הורים שיעזור לנו להתמודד תודה מראש גיא

שלום, בני כמעט בן 15 ומזה כשנתיים אין לא חברים שאיתם הוא נפגש או מדבר בשעות אחה"צ .לפני כשלוש שנים עברנו עיר ולפני כשש שנים התגרשתי.התייעצתי עם המחנך ועם היועצת ולטענתם בשעות ההפסקה בבי"ס רואים אותו כן מסתובב תמיד עם ילדים .הוא ספורטאי ולכן מתעמל כ3 פעמים בשבוע אך אני רואה שאם כל המטלות יש לו המון זמן פנוי.את זמנו הוא מעדיף לבלות עם אחיו הצעיר ממנו ב4 שנים או עם המחשב.הוא אינו מראה שופ מוטיבציה או רצון לבלות עם בני גילו דבר אשר נראה לי פוגע בו ובאחיו שגם בעצם מנוטרל בגללו מבילו עם בני גילו.מה יכולה להיות הסיבה לעניין ואיך מטפלים?

שלום שרון, ילדים ומתבגרים, ממש כמו המבוגרים, שונים זה מזה בתיאבון החברתי שלהם. יש הזקוקים פחות מאחרים למגע בינאישי/חברתי תכוף, ומסתפקים במה שמתחייב משגרת יומם. אחרים מחפשים באופן פעיל את קרבתם של האחרים. המצבים המדאיגים הם אלה בהם הילד/הנער רוצה חברים ולא מצליח לממש את משאלתו, בגלל דחייה, התעלמות, ביישנות או מיומנויות חברתיות פגועות. לא בטוח שמה שאת מתארת כאן הוא אכן מעורר דאגה. יתכן שבנך מסתפק בשעות ביה"ס ואימוני הספורט אחה"צ, ואינו מרגיש צורך נוסף בחברה. זאת ועוד, היום חלק נכבד מחיי החברה של המתבגרים הצעירים מתנהל דרך ובאמצעות המחשב, מוזר ככל שזה ייראה בעיני הוריהם המבוגרים. אם, בכל זאת, את מרגישה שבנך מגלה סימני מצוקה, ותפקודו בבית ובביה"ס אינו כתמול שלשום, תוכלי להתייעץ עם גורם מקצועי, שיעריך את מצבו מקרוב. בהצלחה ליאת

יתכן שבאמת המצב לא כל כך מטריד אותו אבל זה מפריע לאחיו בן ה11 שנגרר לתוך המסגרת של אחיו אשר קורה לו כל הזמן לשחק איתו במחשב או בחוץ או בכל דבר אחר כך שגם הוא מתנתק מחברים למרות שיש לו הרבה חברים והוא נהנה להיות בחברתם .האם היותו לבד של הבחור לא מפריע מבחינת פיתוח כישורים חברתיים וכו' אני לא רגועה.

ליאת שלום רב, לא בטוחה שזה המקום הנכון לשאול, אבל רציתי לשאול במה בדיוק עוסקים פסיכולוגים חינוכיים. תודה, אמירה

שלום אמירה, אם הפסיכולוג הקליני מבלה את רוב זמנו בקליניקה בעבודה פרטנית מול מטופל יחיד, הרי שעבודתו של הפסיכולוג החינוכי מתבצעת ב'שדה', במסגרות החינוכיות המגוונות. זוהי עבודת קודש, מערכתית, הנוגעת כמעט לכל אספקט בחייו של התלמיד - טיפול בפרט, הדרכת הורים, הדרכת הצוות החינוכי (מורים, גננות), אבחון ליקויי למידה וקשיים רגשיים, איתור מקרי הזנחה והתעללות לסוגיה, ומתן מענה ראשוני לילד ולמשפחתו במצבי משבר. עבודת פרך שחשיבותה לא תסולא בפז. למה את שואלת? ליאת

בתי בת תשע וחצי ויש לה חבר בן גילה כבר חמישה חודשים. לפני כשבוע היא נפרדה ממנו בלי שום סיבה מיוחדת וחזרה אליו למחרת. היא טוענת שהיא אוהבת אותו וכיף לה איתו אבל פתאום היא לא רוצה ללכת אליו הבייתה שרק יבוא אליה , קשה לה לדבר איתו בכיתה ( מה שלא היה בעבר). משהו השתנה בה פתאום. אני ממש מודאגת כי נראה לי מוזר שפתאום היא שנתה את ההתנהגות שלה אליו. ניסיתי לדובב אותה אם משהו קרה והיא טוענת שכלום רק שהיא פתאום מתביישת, שקשה לה להיות בבית שלו כי לא נעים לה שם. שאלתי אותה שוב ושוב אם היא רוצה להיפרד ממנו אך היא אומרת שלא אבל בכל זאת היא לא מוכנה ללכת אליו. יש לה הרגשה לא נעימה שם. ההורים שלו מאוד נחמדים ואוהבים אותה. אני לא מבינה מה גרם לה לשינוי הזה.מה לעשות? איך לעזור לה? האם עלי להיות מודאגת?

שלום שיר, אני מתרשמת שבתך יודעת לשמור על עצמה ולא להגיע למקומות בהם לא נעים לה, יהיו הסיבות אשר יהיו. במקומך, לא הייתי עושה דבר, מלבד - אולי - לשבח אותה על כך שהיא נמנעת ממקומות בהם היא מרגישה אי-נוחות. כמובן שאני, מכאן, לא יודעת אם עליך להיות מודאגת (לדעתי את כבר די מודאגת גם בלעדי :-)), אך אם אינך שקטה, הדקי את ההשגחה ושוחחי איתה לעיתים קרובות כדי "לחוש את הדופק". לילה טוב ליאת

שלום , בזמן האחרון בני בן ה4.5 כועס וזועף כמעט על כל דבר , וכשמעירים לו על כך הוא מאיים לפגוע בעצמו ומדבר על מוות (משפטים כמו : "אני אדפוק לעצמי את הראש בקיר , או אני אמות ואז לא יהיה לךך בן יותר")... זה מאוד מתריד אותי שלא לאמר מפחיד אותי . חשוב לי לציין שהוא לא עבר שינוי לא בבית ולא בגן . אודה לתשובה .

שלום שי, הפרעת דיכאון יכולה להופיע בהחלט גם אצל ילדים, ולעיתים קרובות הסימפטום הבולט יהיה נרגנות וכעס. עם זאת, אין לאבחן דיכאון רק על סמך אלה. ברוב המקרים יהיו גם אנהדוניה (אובדן הנאה), תלונות גופניות, הפרעות בשינה וירידה דרמטית ביכולת להתרכז. כדאי לציין כי שכיחות הדיכאון בקרב ילדי גן נמוכה מ0.5%, ולכן רוב הסיכויים שמדובר בתגובה למצב לחץ כלשהו, גם אם אתם עדיין מתקשים לזהותו. האיום בפגיעה עצמית נשמע לי יותר כמו משפטים 'שאולים' ששמע ממישהו, ולמד שיש להם השפעה דרמטית עליכם. כרגע, אני מציעה לומר לו שהאמירות שלו אינן נעימות לכם, ולהמשיך להציב לו את התביעות השגרתיות מחד, ולתת מלוא חופניים את תמיכתכם ואהבתכם. בשמחות ליאת

שלום רב בעלי נוסע מהעבודה לחו"ל. אני מעונינת להצטרף אליו לשישה -שבעה ימים. יש לי תינוק שיהיה במועד הנסיעה בן 8 חודשים בדיוק. אני יכולה להשאיר אותו אצל סבתו שמטפלת בו באופן קבוע שלושה ימים בשבוע כשאני בעבודה (ימים מלאים). אני מאד חוששת שיגרם לתינוק נזק אם אעלם לו פתאום לשישה -שבעה ימים. מצד שני, אין לי אפשרות לקחת אותו עמי. האם לדעתך נסיעה עשויה לגרום לילד נזק ורצוי לותר עליה אם אינה הכרחית ? אודה מאד לתשובתך, תודה ויום טוב

שלום דורית, באופן כללי, לא מומלץ להיפרד מתינוקות ופעוטות לתקופה ממושכת, בעיקר כשעדיין לא רכשו את תחושת הזמן וקביעות האובייקט. הגם שבנך נכנס עתה לתקופה המתאפיינת בחרדת זרים, ההישארות עם סבתא אהובה ומוכרת למשך שבוע לא אמורה להשאיר נזקים לטווח ארוך. אני מאמינה שהאוורור והנופש בחברת בעלך חשובים לרווחתך, וכשטוב ורגוע לך טוב גם לתינוק שלך. לכי עם תחושות הבטן שלך... ליאת

ליאת שלום רב.. אני אשמח לשמוע מהי דעתך בנושא. אני מנהלת צהרונית לילדי בני 5-6. לפני כשבוע הגיע אלי ילד חדש לא מוכר.. הוא מתנהג בצורה חריגה.. לא מוכן לשבת לדקה. לא מוכן לעשות יצירות, לגו, משחקים עם חברים בני גילו, פאזל.. כלום! הוא פשוט לא מסוגל יש לו קוצים בטוסיק. שמתי לב שאינו מוכן לקבל את דעת הרוב ואם לא עושים את שהוא מבקש הוא בוכה כמו תינוק, הולך הצידה לעתים מרביץ ומעליב ילדים אחרים. כל שהוא מבקש זה להשתולל על הרכב צעצוע.. אתמול הוא כמעט דרס ילדה אחת. אני חוששת שלאט לאט הילדים ידחו אותו.. האוירה בצהרונית השתנתה מהיום שהוא הגיע. הוא מבקש כל הזמן שאי אבוא איתו, לחדר, לחצר.. לא מוכן להעסיק את עצמו. גם כשנתתי לו עבודה מאתגרת מאד שהוא ביקש.. זה נגמר לאחר 5 ד' - מקסימום. אני מרגישה שהילדים לא שמחים שכניסתו לגן. ללא ספק יש לו איזושהי הפרעה התפתחותית- רגשית. אני שוקלת לשוחח עם אימו ולהסביר לה שהוא אינו מתאים למסגרת שלנו, ושלטווח ארוך יעשה לילד עוול, עוד אני רוצה להמליץ לה על טיפול של אחד-על-אחד עם חונך או משהו.. על מנת שהילד יוכל לקבל את מלוא תשומת הלב לה הוא דרוש ושזה רק יטיב עם הילד והוא יהיה מאושר. אני מאד משתדלת לדבר איתו בעדינות ובסבלנות והוא דורש ממני המון, אך הוא אינו הילד היחיד בצהרונית ומבחינה מקצועית לטעמי, אין זה פייר שהילדים האחרים יצטרכו לשלם את המחיר. מה דעתך? אינני רוצה לפגוע באם (שאגב, נראת לי כי לא רגישה מספיק לילד). אבל איך לדעתך עלי לנהוג? האם לבקש את הוצאותו מהצהרונית? או שעלי להתמודד.. שכן, מדובר גם בשנה הבאה. אני לא רוצה להרוס את הצהרונית שלי ובטח לא לגרום ילדים אחרים קושי ובאסה לבוא אלי.. העניין דחוף לי מאד מאד, מאחר וזה סוף השבוע ועלי להחליט עוד היום על מנת להספיק לשוחח עם האם מידיית לפני שמתחיל שבוע חדש. תודה מראש!

שלום דבי, יש ילדים היכולים לאתגר כל מסגרת חינוכית, בהיותם תנועתיים יותר, רגישים, מתוסכלים בקלות, מסתגלים לאט, נזקקים להרבה תשומת לב ולהשקעה רבה. כמחנכים, מוטלת עלינו האחריות לאפשר לכל הילדים הזדמנות שווה ומענה התואם לצרכיהם. אם את מרגישה שאינך יכולה/רוצה להיענות לאתגר, מוטב להמליץ להורים על העברתו למסגרת שתוכל להכיל אותו טוב יותר. השתדלי להימנע מ'אבחנות', וקחי את האחריות עליך. בברכה ליאת

שלום ליאת.. תודה על תשובתך. חשבתי על זה רבות, שבאמת ילד כזה הוא אתגר. אך אני חושבת שהוא סובל מקשיים התפתחותיים שהאם לא אמרה לי בכוונה. העניין הוא, שהוא חדש והילדים האחרים הביעו דחיה כלפיו, והוא הגיב באלימות (יריקה, דחיפה, דריכה חזקה על ילד אחר..) מצד אחד, אני מבינה את האתגר הכרוך, אך מצד שני יש לי מחויבות לילדים אחרים.. הוא דורש אותי לפחות 50% מהזמן, מה שאומר שעלי לחלק את ה 50% הנותרים בין 7 ילדים.. אני חושבת שאין לי טכנית את האפשרות לספק עבורו את שלו הוא זקוק. קשה לי מאד מצפונית להוציא ילד מהצהרונית שלי, אך אני חוששת שילדים אחרים יגידו להוריהם שלא כייץ להם לבוא יותר לצהרונית כי יש ילד אחד שמאיים ומרביץ, מדבר לא יפה ומרעיל את האוירה. אני חושבת שהמסגרת שמתאימה לו היא אחד-על אחד. אינני מתעסקת באבחנות.. ובטח שלא אציין זאת בפני האם.. אך מה לדעתך עלי לומר לה?

בוקר טוב, אנא המליצי לי על פסיכולוגית טובה לבתי בת ה- 5.5 באזור ר"ג,גבעתיים, ת"א. אם היא מקופת מכבי אשמח מאוד. בתי רגישה מאוד עקב גירושיי וזקוקה לעזרה. תודה רבה

שלום ליטל, שלחתי לך למייל האישי שתי המלצות. בהצלחה ליאת

שלחתי פעמיים, ופעמיים חזר בגלל שגיאה. אנא שלחי כתובת מייל מעודכנת ליאת

לצוות שלום בני בן חמש וחצי ילד מקסים חכם נבון התפתחות מעט מאוחרת טופלנו בפיזוטרפיה וכן בריפוי בעיסוק לצורך חיזוק שפה מפותחת בשיחה עם הגננת היא העלתה בעייה מבחינתה שהילד בשעת שיחה אינו משיר מבט אליה לפני שהפנתה את תשומת ליבי לעניין לא ממש שמתי לב לעניין לאחר השיחה שמתי לב שבזמן שיחה יש לו פה ושם בריחות מבט מביט על עצמים אחרים ולא על בן שיחו הוא לו מביט בעיניים במשך כול השיחה ברצוני לדעת האם זוהי תופעה מוכרת או שזו תופעה טבעית לילדים אולי נובע מחוסר ביטחון או בושה לתשובתכם אודה גלי

שלום גלי, קשר-עין היא אחת ממחוות התקשורת הלא-מילוליות החשובות ביותר, ואנו מצפים לה כבר אצל תינוקות. הקושי לקיים קשר עין תואם עם הזולת במהלך אינטראקציה תקשורתית, יכול להיות קשור בבעיות התפתחותיות שונות, אך גם בביישנות או מבוכה. כדי לשלול את כל האפשרויות המדאיגות, הייתי ממליצה לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולהירגע. בכל מקרה, טוב לדעת שגם בזה אפשר בהחלט לטפל, וכמו תמיד, כמה שיותק מוקדם יותר טוב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 וחצי והחל לאחרונה להתעניין בנושא המוות. הוא שואל שאלות כגון: מתי מתים? האם כל מי שזקן מת? האם גם הוא ימות וכו...מה יקרה אם אבא ואמא ימותו? וכו. כיצד הכי נכון לענות? לשדר אופטימיות אך גם לא לשקר לו. בנוסף הוא גם שואל הרבה שאלות על אלוהים: היכן גר? האם רואה אותנו? למה לא רואים אותו? האם שומע אותנו? האם יכול להרוג? וכו. אני מנסה לענות, למיטב הבנתי, אבל לא על הכל אני יודעת לענות... האם זה בסדר להגיד "לא יודעת"? אשמח לעיצתך לגבי תשובות. תודה רבה, רוני

שלום רוני, אנא, קראי את תשובתי לשיר (דף מס' 4 בפורום), ששאלה בתאריך 15.4.09 שאלה תחת הכותרת ילד בן 4 ששואל על המוות. אם יהיו שאלות נוספות את מאד מוזמנת. עד 120 :-)) ליאת

תודה!

אני מבקש לקבל המלצות מניסיון , לפסיכולוג או פסיכיאטר שיעזור לבני בן 17.5.מגיל13 הוא פיתח דחיה וגועל מכל מה שמזכיר לכלוך , פגם גופני ,וחוסר אסטטיות. הסימפטום מלווה בטכסים , התקפי זעם ואגרסיביות מילולית כלפי הוריו ואחיו. הוא מדחיק ומתכחש לתופעה , ואינו מסוגל , למרות האינטליגנציה שלו להכיר בה ולהתמודד עימה . לאחרונה הוא מתחיל להעלם משיעורים בבית הספר ( כנראה בגלל נוכחות נערים או נערות לקויי למידה בסביבתו. מצב רוחו בבית תמיד שפוף , אבל עם אחיו וחבריו הקרובים הוא פתוח חייכן וחברותי . אנו הוריו , פוחדים לערב את בית הספר במצבו האמיתי , מחשש לפגיעה בלימודיו , גיוסו ומצבו החברתי . יצויין כי הוא תלמיד מצליח בלימודיו מוכשר מאד בתחום הגראפי. ניסינו לא מעט מטפלים שונים , ואיש מהם לא הצליח לחדור מבעד לחומת המגן הבצורה של בננו , ולא הצליח לרכוש את אמונו כך שייפתח ויסכים לשוחח על המפריע לו. ברור לנו וכואב לנו שהוא סובל מאד . אלם חיינו הפכו בלתי ניסבלים , מלאי תיסכול וייאוש , ואנו לא רואים אור בקצה המינהרה . להיפך , נראה כי המצב הולך ומידרדר ביחסו ובדיבור כלפי הוריו. יצויין עוד כי בהתפרצות התופעה, היו לו ממש התקפות של ריצה קפיצה בעיטה יריקה טריקת דלתות וחלונות ועוד .הוא התמתן והפנים את תחושותיו ללא ביטוי חציוני ,אבל לאחרונה אנו מרגישים כי הוא מתחיל שוב בתהליך נסיגה חמור. מקווה לקבל תשובות והמלצות בהקדם. תודה אני מבקש עזרה בהמלצה למטפל אשר

שלום אייל, המצב, כפי שעולה מדבריך, נשמע מאד לא פשוט, לא לכם ולא לו. די מסקרן אותי לדעת למה אתה מתכוון כשאתה מציין שניסיתם לא מעט מטפלים, והאם באמת נתתם מספיק זמן לתהליך יצירת הקשר והאמון. OCD מוגדרת כהפרעת חרדה עקשנית, ולפעמים - בגלל ההתנגדות וההימנעות - יש טעם להיעזר בטיפול תרופתי, נוסף על הטיפול (קוגניטיבי-התנהגותי). לא ציינת האם הטיפולים בעבר לוו גם בתרופות. בשל אופייה המורכב של ההפרעה, הייתי ממליצה בשלב זה לפנות למרפאה (למשל כמו זו המצויינת בביה"ח שניידר) שיכולה לתת מענה גם פסיכולוגי וגם פסיכיאטרי (התאמה תרופתית). איני בטוחה אם גיל 17 עדיין מקבל מענה במסגרת מרפאת ילדים זו, אך גם אם לא, הם יוכלו להפנות אתכם למטפלים מיומנים מאד שעובדים עם בני נוער. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני אמא לתאומים בני 3 ,ילדים מקסימים אך גם עקשנים,שמנסים גבולות ללא הפסקה.מזה חודשיים שהם מכנים אותנו לעיתים במילים כמו :את/ה קקי,את/ה פיפי ומחייכים.בהתחלה ניסינו להתעלם,אח"כ הסברנו כי אלו מילים לא יפות ולא נעמיות ולאחרונה התחלנו להעניש אותם: הם נכנסים לדקה לחדר. עם כל זה עדיין הם ממשיכים בשלהם. תוכלי לתת לי עיצה?מה עושים?

שלום רב, לטעמי, גישת ההתעלמות היא המוצלחת יותר במקרים אלה, הגם שהיא מאתגרת את מאגרי הסבלנות של ההורים. כינויים מהסוג שאת מתארת רוכשים את כוחם ה'מענג' בעיני הילדים בהיותם מעוררי תגובה עזה אצל המבוגרים, לטוב ולרע. גישת ההתעלמות עובדת רק אם אפשר להתמיד בה זמן מה, ולהימנע *לחלוטין* (ואני מדגישה שוב - לחלוטין!) מכל תגובה שהיא (כולל הסברים מלומדים שאינם מותירים רושם רב על ילדים צעירים). בהצלחה ליאת

הי ליאת הגננת של בני בן החמש התלוננה שהילד מתנהג לא יפה, מרביץ לילדים לא מרוכז וכו'. הילד נמצא בטיפול דרך הקופה אצל מטפל שמסייע לו מבחינה קוגנטיבית (לא מדובר בפסיכולוג). המטפל הגיע לגן וצפה בילד, הוא איבחן שהתנהגותו נובעת מבעיה ריגשית והמליץ לפנות לטפול פסיכולוגי (בשיחה טלפונית עמו כך מסר). בשבוע הבא אנו נפגשים עם המטפל לקבל איבחון מסודר ומפורט. קיבלתי רשימה של פסיכולוגים קלינים דרך הקופה, האם כל פסיכולוג קליני יכול לסייע או שכדאי להמתין לדבריו של המטפל לפני שקובעים ? האם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית קלינית שמטפלת בילדים מתוך רשימת קופ"ח כללית ? (אם אמסור כמה שמות..) תודה רבה :-) דפנה

שלום דפנה, כעיקרון, פסיכולוג קליני של ילדים הוא הכתובת הראוייה. אם את רוצה להמתין לשיחה עם המאבחן זה לא נראה לי בעייתי, מה גם שאולי יוכל להמליץ לך בעצמו על מטפל מתאים. איני יודעת באיזה אזור בארץ את גרה, ואם אוכל באמת לתת המלצה, אבל אפשר לנסות. בהצלחה ליאת

בני בן ארבע וחצי, "מחזיק" ונוגע באיבר המין, פשוט אוחז בו, די הרבה במשך היום. כששואלים אותו למה הוא עונה שהוא מזיע שם או שהבולבול גדול או שלא נוח לו בתחתונים. נשמע כמו תירוצים. כיצד להגיב?

שלום יובל, התגובה למגע תכוף באיברי המין יכולה להיות דומה מאד לתגובה מול אוננות ילדית. אפשר לומר לו שיש דברים שאפשר ונעים לעשות כמה שרוצים, ובלבד שייעשו בפרטיות, בחדר שלו, שלא בנוכחות אנשים נוספים. תוכל לחזור ולהזכיר את העובדה שאיברי המין הם איברים מוצנעים, הנשארים מחוץ להישג ידם ומבטם של האחרים. תוכלו לסכם ביניכם מילת קוד, שתסייע לך להזכיר לו להפסיק לגעת בעצמו או, לחילופין, ללכת לחדרו. בהצלחה ליאת

בני בן ה 3 ושלושה חודשים צמוד מאוד לחיתול בד ומוצץ גם מחוץ לבית אין לי מושג איך להתחיל בגמילה יש לציין שהילד מאוד בוגר בכל הנושאים אבל בנושא הזה אין עם מי לדבר בני נגמל מחיתול ביום ולילה ביום אחד בגיל שנתיים וחצי אבקש לקבל כמה עצות איך להתחיל תודה

שלום ג'ני, ההיצמדות לחפצי-מעבר מרגיעים היא חלק מהפתחות בריאה, ולא כדאי לדחוק בתהליך כל עוד הילד נזקק להם. בגיל 3 התופעה עדיין מאד נורמלית ולגיטימית. עם זאת, תוכלי להגביל את השימוש בהם רק לבית, ולתת לו, למשל, את האפשרות להשאיר אותם בתיק קטן שישא איתו "ליתר ביטחון". הנוכחות הקרובה של המוצץ והחיתול יכולה להרגיע גם ככה. בהמשך, אפשר יהיה להשאיר את התיק באוטו, בבית, עד לפרידה הסופית. סבלנות... בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתי עולה בשנה הבאה לכיתה א'. היא ילדה חכמה בעלת קליטה טובה והגננת שלה אמרה לנו שהיא מוכנה ושהיא ברמה טובה. אבל.....אמהות רבות מהגן החלו במין "פאניקה" כזו ורשמו את ילדיהם לכל מיני חוגים בסגנון "הכנה לכיתה א'", "חוג אנגלית" ועוד. אני קניתי לה חוברת הכנה שהיא עשתה אותה די בקלות והשאלה שלי אם להצטרף לזרם או שאין צורך להיכנס ללחץ. תודה מראש

שלום דניאלה, כיתה א' מוקדשת רובה ככולה לרכישת מיומנויות הלמידה הבסיסיות, כשהחשובות בהן הן הקריאה, הכתיבה וראשית החשבון. כיום, כך כולנו יודעים, ילדים רבים מגיעים לביה"ס כשהם כבר קוראים קצת (או יותר) וכותבים ברמה בסיסית, ומצליחים לבצע פעולות אריתמטיות פשוטות. הניסיון מלמד שילדים בריאים ובשלים, רוכשים מהר מאד את המיומנות הזו, והפערים בינם לבין "הקוראים והכותבים כבר בגן" מצטמצמים ונסגרים מהר מאד. את יודעת, פעם ב'חדר', למדו תינוקות של בית רבן את הקריאה והכתיבה כבר בהיותם בני שלוש-ארבע, מה שמעיד על כך שהיכולת הטכנית קיימת כבר אז. ההחלטה לדחות את הכניסה לביה"ס עד גיל 6 נשענת על הרעיון שלצורך למידה יעילה נדרשות מיומנויות רגשיות, חברתיות וקוגניטיביות, שהן מעבר להיבטים הטכניים של הקריאה והכתיבה. לכן, אני מאמינה בכל לבי שקורסי ההכנה לכיתה א' מועילים וחשובים בעיקר למארגנים שלהם, ונועדו להרגיע הורים חששנים ולתת להם תחושה שעשו הכל כדי לתת לילדיהם תנופה לקראת הרגע הדרמטי של הראשון בספטמבר. הכנה טובה לכיתה א' כרוכה בפיתוח מיומנויות מוטוריות (הרבה משחקי חדר ומשחקי חוץ, ציור, גזירה, שחייה, משחקי כדור, וכד'), מיומנויות חברתיות (מפגשים תכופים עם חברים, השתתפות בחוגים המתאימים לגילם, התמודדות טובה גם עם מבוגרים מהמשפחה ומחוץ לה) מיומנויות רגשיות (יכולת לשאת תסכול ואכזבה, יכולת לדחות סיפוק, לקבל מרות, להיפרד מההורים לכמה שעות, לשלוט בכעס ובדחפים התוקפניים ממבלי לגלוש לאלימות, וכיוב'), ומיומנויות קוגניטיביות (מפגש עם תכנים מהסביבה הקרובה והרחוקה באופן שכלי ומילולי, שמיעת סיפורים, ביקור בהצגה/ספרייה/שמורת טבע/מוזיאון לילדים/או כל מקום אחר שיעורר סקרנות והזדמנות למחשבה ושיח). סביבה טובה ומטפחת (גן ילדים ובית) יכולה להעניק לילד את כל אלה (או כמעט את כולם), מבלי להיכנס להוצאות מיותרות. כדאי לזכור שילד שקורא או כותב מוקדם אינו בהכרח ילד חכם יותר או מוצלח יותר. גם לא מי שלומד אנגלית מגיל 4. את ודאי מבינה מכל זה, שהמלצתי החמה היא לא להצטרף לזרם, ובוודאי לא להיכנס ללחץ. קיץ נעים ומהנה ליאת

תודה רבה כרגיל עזרת לי בתשובותיך המקצועיות.