פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בתי בת 11, ילדה נבונה ובוגרת מגלה קושי, עד כדי חרדה מנסיעה שלי, יחד עם בעלי לחופשה בת שבוע לחו"ל. הקושי התגלה לפני כשנה בניסעתינו האחרונה יחד לחו"ל. הילדה יחד עם אחיה (בני 8 ושנה) נשארו בסביבתם הטבעית והתומכת מאוד יחד עם סבא וסבתא הקרובם להם מאוד. בתי ילדה בעלת ביטחון גבוה ושמחת חיים רבה ומשפחה תומכת ואוהבת מאוד, גילתה קושי בעת שהייתנו בחו"ל (בכי רב, עצבות ודאגה). במשך הזמן סימפטומים דומים התגבלו גם בנסיעות של בעלי בלבד לחו"ל. וגם במצבים נאלצה לישון מחוץ לבית כתוצאה מפעילויות חברתיות בהם היא מאוד מרוכזת. שוחחנו עימה רבות על מנת ליצור ביטחון אצלה ולהפיג את המתח אצלה, אך ללא הועיל. בקרוב מאוד אנו יוצאים לחו"ל (לתקופה של שבוע), ולצערנו הילדה מראה סימנים של דאגה, חרדה ועצבות ככל שמתקרב התאריך (סופ"ש הקרוב). הילדה משתפת פעולה ומבקשת עזרה. מה ניתן לעשות הן בטווח הזמן הנוכחי ובכלל. תודה רבה מראש, רוית

יודעת שקיבלתם מענה... :-)) נסיעה טובה וכייפית ליאת

שלום ליאת יקרה. ראיתי למטה שהפורום :) סובל מכאב שיניים אז באתי לאחל לך דברים טובים (פה יש מלאן דברים טובים). ד"ש חם.

תודה אפרת, על הרגישות ותשומת הלב. אכן ימים לא קלים... יהיה בסדר בסוף, עם חיוך בוהק (יש לקוות). :-)

בני בן ה-15, כועס, כמעט כל מילה שנאמרת אליו מפעילה אצלו את רגשות הכעס, ברגעים כאלה הוא אינו שולט בדבריו ופולט דברי זעם וחוצפה ולפעמים אף ניבולי פה. הוא נרגע לאחר זמן קצר ואינו זוכר את דבריו ומצטער על כל המצב. הדבר קורה גם עם חבריו, לא רק בבית. איך אפשר לעזור לו/ לנו. למי את ממליצה לפנות לעזרה

שלום שמחה, בנך נמצא בתקופה הסוערת ביותר בטווח שנות ההתבגרות, וככזה, הוא פגיע לתנודתיות עזה במצב הרוח. יש נערים הנוטים לנרגנות כללית, ויש כאלה המתאפיינים בהתפרצויות פתאומיות, הנראות ככאלה המופיעות משום מקום. העובדה שהוא "תופס את עצמו" ומתנצל מעודדת מאד, ומעידה על יכולת טובה לראות את הזולת ולהתחשב בו (גם אם בדיעבד). אפשר לעזור לו בבית, ע"י הגמשה זמנית של הגבולות, והרחבה של יכולת ההכלה שלכם. ("אני לא מתה על הסגנון שלך, אבל מבינה שקשה לך ואתה כועס. יש משהו שיוכל לעזור לך כרגע?"). אם את סבורה שקיימת מצוקה, ואולי גם פגיעה תפקודית, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג קליני של ילדים ונוער, ולשקול התערבות טיפולית. טיפול במקרה זה יוכל להתמקד בכישורים של וויסות רגשי ושליטה בכעסים, או בניסיון להתחקות אחרי הקונפליקטים התוך-נפשיים, ולהבין את השפעותיהם על ההתנהלות הבינאישית שלו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אותה ילדה שהכרתי היא ממש הסגנון שלי מכל הבחינות והיא ילדה ממש יפה וזה לא כזה קשה להשיג אותה, בגלל זה אני ממש בדיכאון כי אני לא יודע אם אני אמצא מישהי שהיא בול כמוני וגם נראית טוב.

שלום אור, לפעמים, כשאנחנו מאבדים משהו יקר, אנו נוטים להאמין שלא יימצא לו תחליף. אני מבינה מאד את כאבך ואת האכזבה, התסכול ותחושת ההחמצה. למרבה הצער, לא נוכל לכפות על מישהו לאהוב אותנו, ולכן אין לך ברירה אלא לוותר. אני משוכנעת בכל לבי, שתוכל למצוא אהבה חדשה, אם רק תתן לעצמך זמן והזדמנות. איתך ליאת

שלום, אני ובעלי מתכננים לטוס ל 3 ימים לחו"ל לבד ללא התינוק שלנו שהוא כבר כמעט בן שנה. הטיסה לבד חשובה לנו מאד ונראה לנו כי הזמן הקצר יחסית לא יהיה נורא. הבן שלנו ישאר עם המטפלת שלו בימים ועם הסבא וסבתא (שהוא אוהב אך לא רואה הרבה) בהמשך היום , הכל אצלנו בבית.עלי לציין כי בננו חברותי מאד ומרגיש עצמאי ובעל בטחון עצמי יחסית לילדים אחרים שראיתי. האם עלי לדאוג כי הפרידה מאיתנו תהיה טראומתית בשבילו והוא עלול לפתח חרדת נטישה? ואם כן מה עלי לצפות שיכול לקרות לו בימים הללו שלא נהיה בסביבתו?? תודה רבה

שלום רונית, בגיל שנה כבר מתחילה בדר"כ חרדת הזרים, הנשענת על יכולתו של התינוק להבחין בין אמו (הוריו) לבין האחרים. בגיל הזה הילד חסר עדיין את תחושת הזמן, ולפיכך אינו מסוגל להבין שאמא תחזור בעוד 3 ימים. השעות והימים בלעדייך עלולים להיחוות כ'נצח'. מבחינה זו - לא מדובר בזמן אופטימלי לנסיעה. ובכל זאת, העובדה שהוא נשאר עם דמויות מוכרות ואהובות, מרככת את המצב, והופכת את הנסיעה לאפשרית. זאת החלטה לא פשוטה, ויש לצפות לתגובות רגשיות עוצמתיות, בהיעדרכם ואולי גם בחזרתכם. ועדיין - לא הייתי מדברת במונחים של טראומה, או של נזק בלתי הפיך. אחרי הכל, חופשה של מס' ימים זה משהו שהורים לתנוק זקוקים צריכים מפעם לפעם... נסיעה טובה ליאת

שלום רב, השבוע התחלתי לגמול את הבן שלי בן השנתיים וחודש. פתאום החלטתי לנסות איך הוא יהיה ללא המוצץ. בגו הוא בלי המוצץ רק בשינה ,ושמגיעים לבית הוא היה רוב הזמן עם המוצץ. כבר 4 ימים שהעלמתי לו את המוצץ ,רק בגן הוא יישן עם המוצץ. יחסית הוא לא מבקש את המוצץ רק ברגעים שממש קשה לוואני מסיחה את דעתו גם לפני השינה הוא שואל ואני אומרת שהמוצץ הלך לאיבוד אומנם לוקח לו יותר זמן להירדם אך בסוף הוא נרדם.האם זה מוקדם מדי? הוא מחפש לפעמים להעסיק את הפה ומתחיל לנשוך חלש כאילו מגרד לו ופעם אחת הוא הכניס את כל האצבעות לפה ונרדם אבל רק פעם אחת. האם להמשיך בתהליך? תודה

שלום רב, לא ציינת מדוע החלטת "פתאום" (כדברייך) לנסות לגמול את בנך, ומדוע בחרת לעשות זאת בהעלמה חד צדדית של המוצץ. האם הרגשת שקיימת אצלו בשלות לכך? האם הוא הביע רצון או נכונות? כדאי לזכור שלמוצץ יש תפקיד מרגיע ומנחם עבור ילדים צעירים, וברוב הגדול של המקרים, כאשר הצורך פוחת, הילד מגלה נכונות להיגמל, ואז גם קל לו יותר לעמוד במצוקה הזמנית שמתעוררת עקב כך. כרגע, אם את מרגישה שאין מצוקה ושה'תהליך', כפי שקראת לו, הולך בסה"כ בסדר, אפשר להמשיך, בתקווה שלא יתחיל למצוץ אצבע כתחליף. בברכה ליאת

שלום ליאת!הבת שלי בת שנתיים וארבע,בחודשיים-שלושה האחרונים יש קושי רב סביב ההרדמות,ואני מתלבטת אם להמשיך במה שאני מכירה (ללטף להגיד שוב לילה טוב ולצאת מהחדר וחוזר חלילה. ..) או להשאר לידה/בחדר עד שתרדם כפי שהיתה רוצה.מתוך הבנה שאולי זה שלב רגשי שיחלוף דווקא אם כן אשאר בחדר ולא אצא כל פעם. חשוב מאוד לציין שברור לי שהיא עוברת התמודדויות משמעותיות (נגמלה די בזריזות מחיתול לפני חודשיים - יש לה תחתון גמילה ללילה עדיין, הפסיקה לשתות בקבוק לפני השינה,-לא נרדמה אתו מעולם -וגם בעלי נעדר לאחרונה הרבה בשל עבודה בחו"ל...). הקושי המשמעותי החל לאחר הגמילה מחיתול - בכל ערב התחילה לבכות שהיא צריכה פיפי/קקי יוצאת לשרותים,ומסוגלת לשבת שם זמן ארוך ללא שום עשייה אמיתית..(גם כאן רצתה שאשאר לידה והיתה בוכה בכלפעם שיצאתי מהשרותים...זה עבר לאחרונה.).ללא ספק זה תרוץ נוסף לצאת מהמיטה. גם בגן מתקשה לאחרונה מאוד להרדם בשנת הצהרים,רוצה שהגננת תשכב לידה וכו'.. הדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מגיעה לתחושות כעס ותסכול שמובילות אותי לצעוק עליה ולכעוס,וזו בהחלט לא דרך נעימה להרדם בה (ה קורה אחרי לפעמים כמעט שעה של יציאה וכניסה מהחדר שלה תוך השתדלות לשמור על טונים רגועים או לקונים. הבן הבכור שלי גם עשה בדיוק את אותן בדיקות של גבולות סביב השינה בגיל הזה אך זה היה קצר הרבה יותר,ולא היה את הצורך הרב בכך שאשר לידו/בחדר. אשמח לעצתך בעקר לשם החזרת הרוגע בזמן ההשכבה תודה אסנת

שלום אוסנת, את צודקת. יש מרכיב אוניברסאלי בטקס ההשכבה לישון של פעוטות וילדים קטנים, הזקוקים לנוכחות המרגיעה של ההורים בשעה השברירית של פרידת הלילה. מבחינה זו, אין טעם להילחם בזה, ומוטב להשלים עם הרעיון שזמן מה משעות הערב הפנויות שלכם יוקדש לטקס שינה. ובכל זאת, כדי שזה יהיה נעים לכולכם ולא יהפוך לסיוט, חשוב לשמור על גבולות, ולא להיענות לכל גחמה. לכן, אני מציעה לבסס טקס שינה קבוע יחסית (פיפי, קקי, סיפור/שיר ערש, חיבוק נשיקה ולילה טוב),ולאחריו - דממה! הישארי בחדר זמן מה (רבע שעה, נניח), אך לא במיטתה. אני מציעה להפוך את הזמן הזה לשעת קיפול כביסה או מעבר על העיתונים (עם אור קטן), או אפילו זמן הקשבה לרדיו/דיסק באוזניות, כדי שלא תרגישי תסכול ובזבוז זמן. אין לי ספק שבתך תנסה ליצור אינטראקציה, ולגרור אותך לשיח חברותי או אחר. כדי שזה יעבוד, עלייך להישאר שקטה, נוכחת-לא-נוכחת, מבלי להתייחס אליה. תוכלי לומר בקצרה "עכשיו הולכים לישון. לילה טוב". זכרי ששם המשחק זה התמדה ויכולת לעמוד בהחלטתך מבלי להיגרר. חושבת שתצליחי? ליל מנוחה ליאת

הי , הילד שלי בן שנה וחודש , כאשר אני לא מרשה לו משהו , לוקחת לו חפץ מהיד שאסור לו לקחת הוא זורק את עצמו אחורה על הרצפה , דופק את הראש ברצפה ומתחיל לבכות . גם שהוא משחק ומשהו לא מסתדר לו או לא מצליח לו הוא מתחיל שוב בהתנהגות הזו , מושך גם לעצמו בשיער . אני ממש דואגת שלא יפגע בעצמו מה עושים ?? ממש דואגת . תודה

שלום ליאת מפנה אותך לשתי תגובות לשאלות דומות שנתתי כאן בעבר- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-8392#message-8392 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-39960#message-39960 למרות מה שאמרתי שם (לפעמים, עם הגיל, מתרככים...) ובעיקר מפאת גילו הצעיר של בנך, אפשר לנסות לסייע לו קצת בוויסות, כלומר להרים אותו תוך ניסיון להסיח את דעתו ולמתן את תגובת התסכול שלו. עשי זאת *מבלי* (!) להיכנע לרצון המקורי שלו, שבגללו הכל התחיל. בהצלחה ליאת

בני האמצעי בן 3 בוגר מאוד לגילו אך עדיין מסתובב עם חיתול. בחרנו לא להתערב בתהליך ולחכות עד שמצידו יבוא הרצון להיגמל. ביומהולדתו הכריז לשמחתנו שהוא כבר גדול ואינו זקוק עוד לחיתול. ניסינו מספר פעמים להושיבו על האסלה בבית (עם ישבנון) ובתחילה אפילו הצליח לעשות פיפי. קקי לא הסכים בשום אופן לעשות - עדיין חושש לשחרר. מאז ראינו עליות וירידות - בעיקר בשל העובדה כי כל התקדמות בשבת בבית מעוכבת לאחר מכן בגן בשל גננות חסרות ניסיון ובשל התחושה של הילד כי על הגן לא חלים אותם הכללים של הבית (בגן מסרב לשבת על האסלה). מאז גם בבית כבר אינו משתף פעולה. בימים האחרונים הסתובב עם תחתונים ובכל פעם שהיה צריך להתפנות ביקש חיתול שהוסר ברגע שסיים. אתמול הכריז כי מכיוון שהוא גדול אינו מוכן לחיתול אך גם מסרב ללכת לשירותים. איננו רוצים להילחם בו חלילה אך אנחנו חוששים לעצירות (בגן בתקופה האחרונה מתאפק מספר שעות). אולי הקדמנו את המאוחר ואולי עלינו לנסות לחזור לסיר לילה בתקווה ששם לא יחשוש לעשות צרכיו ?! התחושה היא שעלינו לחזור איתו מעט אחורה כדי להגיע להתקדמות כי הגמילה לא אמורה לערוך כ"כ הרבה זמן. אנו מרגישים כי הוא אכן בשל לגמילה שכן יודע להתאפק ולהודיע בזמן על הצורך להתפנות ובלילה ישן ללא חיתול ולרב מתעורר יבש. אשמח להכוונה

שלום מירית, לטעמי, מרגע שהוחלט על גמילה (בדר"כ התהליך מתחיל ביוזמת המבוגרים, וזה בסדר), אין להחזיר לילד חיתול לצורך עשיית הצרכים, ואין לחזור בנו מהתהליך, אלא במקרים חריגים של ילד צעיר שכלל לא בשל. כרגע, נראה שעשיתם את כל הטעויות האפשריות, ולכן, אני מציעה למצוא לעצמכם מאמר מנחה טוב שמדבר אליכם (יש הרבה כאלו באינטרנט) דוגמת זה - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 ולפעול ברוח ההמלצות בהתמדה. שיתוף הפעולה בין הבית לגן חשוב ביותר, ולכן, במקום לחפש אשמים או להיכנס למאבקי כבוד על גבו של הילד, אני מציעה לגייס עמדה סלחנית וסבלנית (גם כלפי הילד וגם כלפי צוות הגן) ולעשות הכל כדי ליצור מדיניות אחידה. אם את חוששת שזה חסר סיכוי, חכי עוד חודש, ונצלי את החופש הגדול של יולי-אוגוסט לגמילה עפ"י דרכך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל את עזרתך ולו אם תוכלי אפילו להפנותי לפורום המתאים. בכיתתי אני מחנכת של תלמידי י. יש מורה מקצועית אשר מביעה כל הזמן גישה שלילית כלפי תלמידיי בכיתה. לא מוכנה לקבל את העובדה שיש להעביר את רובם בציון עובר בבגרות . מתוך 25 ילדים היא טוענת ש 10 ילדים לא בגרותיים. יצויין כי מלכתחילה כיתה זו היא במגמה בגרותית. ברור לי שיש להם יכולות נמוכות אך עם רצון התמדה אהבה ואמונה אפשר להוביל להצלחה. מה גם שיש שתי סטודנטיות שמלוות את הכיתה. תלמידיי לא סובלים אותה, הם טוענים שהיא כל הזמן צועקת נוזפת בהם ללא הרף ולעיתים רחוקות גם משפילה אותם. הם טוענים שהיא איננה מוכנה לקבל דיעה אחרת המנוגדת לדעתה, ואם משהוא מעיז לפצות פה בעיניין יש התנגחויות קשות מאוד בשיעורים. אותה מורה גם באופייה כזאת. כלפי מורים מקצועיים אחרים או אנשים אחרים היא מאוד לא נעימה, תמיד מגיעה בפנים זועפות, צועקת ללא הרף בחדר מורים ובאופן קבוע משליטה את דעתה בכיתה. מה לעשות איתה? ברור לי שלא אוכל לשנות את אופייה או התנהגותה ואני גם מאוד חוששת להתעמת איתה וכך גם יתר המורים, ובהקשר זה גם היועצת משתדלת לא להתעמת איתה ונוטה להסכים איתה אך הזבר חורה לי כי זה בא על חשבון הילדים. מבחינתה היא רוצה צייתנות עיוורת ללא עוררין. מה עושים? גם בהנהלה כמעט ולא מתעמתים איתה

שלום למחנכת, אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי במגעים שלי עם מערכת החינוך, הוא, שעבודתם של המורים היא אחת המלאכות המייגעות וכפויות הטובה, בעיקר על רקע חוסר ההערכה הקיים כלפיה בציבור. אני עושה מאמץ אמיתי להימנע מלשפוט מורים ומורות, הנאלצים להתמודד עם מערכת לחצים עצומה, המופעלת עליהם מתלמידים, הורים, מנהלים, מפקחים, רכזי שכבה, קולגות, וכמובן הלחץ מתוצרת עצמית, הגורם לספקות עצמיים, לתחושות אשמה, בושה, וחוסר אונים. בני המזל הם דווקא המורים המצליחים לראות את עבודתם כסוג של שליחות, ולהתמסר ללקוחותיהם מתוך שלמות ואהבה. יכול להיות שהמורה שאת מתארת היא מורה שחוקה וסובלת, שאינה מצליחה 'להתרומם' מעבר למרמור והכעס של היומיום. כמו שאת כבר יודעת, קשה מאד (כמעט בלתי אפשרי) להשפיע ברמה המיידית על איכות כוח האדם בביה"ס, לפחות לא בדרג של המורה הפשוט. מורים לא מקצועיים (או מזיקים) מאותרים בסופו של דבר ע"י מערך הפיקוח, ומועברים מתפקידם. עד שזה קורה, אין ברירה אלא לפעול בדרך של עשייה, כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו. אני מציעה שבמקום לכעוס על עמיתתך, נסי להציע לה עזרה ותמיכה, ולעמוד לצידה בהתמודדות מול התלמידים. תוכלי לשוב ולהדגיש באזניה עד כמה חשוב לך לדחוף אותם להישגים, ולהציע דרכים אפשריות להתגייס למאמץ, מצידך ומצידה. נדמה לי שדרך של שיתוף פעולה והערכה הדדית לעולם עדיפה על פני שיפוטיות וביקורת. אפשר לנסות להתעניין במה שעובר עליה, להציע עזרה, לברר מה קורה לה בבית, ולאותת לה שאת חשה במצוקה שלה מבלי להישמע נוזפת או ביקורתית. אם זו לא אופציה, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך (מניסיוני!) היא לוותר על הפנטזיה "להציל את כולם", ולהתמקד במי ובמה שאפשר. עצוב, אבל פרקטי... שולחת לך כוח לצלוח בשלום את החודש החם והמעייף האחרון עד לחופשה הגדולה, וברכת הצלחה לכל תלמידייך. ליאת

אני נהנית מאוד לקרוא את הערותייך, הצעותייך להתערבויות ובעיקר מלאת הערצה והערכה אודות תגובותייך המהירות והמכילות. אציין כי דרכך אני צוברת ידע רב על בריאותם הנפשית של ילדים ונוער ונעזרת בך לעיתים קרובות. את מחזקת את הפונים אלייך, מכילה אותם ומנחה אותם על הצד הטוב ביותר. מודה לך על ניהול הפורום ביעילות ובתועלת רבה.

שלום אורה, תודה על מילותייך הטובות והחמות. זה נעים ומעודד, בעיקר בימים של עומס ומאמץ. אני מרגישה מחוזקת :-) חן חן ליאת

היי ליאת, חיפשתי בפורום זה התייחסות לנושא של גמילה מהרטבה בלילה ונראה לי שהבנתי באופן כללי אך לא ממש. בת הגדולה, בת 4 וחצי, שאגב נגמלה לא מזמן ממוצץ, גמולה כבר למעלה משנה וחצי מטיטולים, אך בנושא הלילה עדיין יש הרטבות. אנו שואלים אותה לפני הלילה אם יש לה פיפי ועל פי רוב היא אומרת שאין לה, שכבר עשתה וכו. היא לא שותה המון בערב, אך קורה הרבה שבורח לה, ואז או שאנו רואים זאת בסביבות 11 בערב ומחליפים לה כולל מצעים כי הכל רטוב... או שאני מראש בשעה מסויימת אומרת לה בעדינות "בואי ממי נעשה פיפי" והיא לא מתנגדת אך למעשה היא לא הולכת אלא אני מרימה אותה ומושיבה אותה על האסלה. אני חייבת להודות שאני עושה זאת כדי למנוע מצבים בהם אצטרך לקום באמצע הלילה לקריאותיה, וזה גם קורה, ואז מחליפים והיא שבה לישון, אך אני נותרת ערה עוד זמן רב (אני מתקשה להרדם אחרי שקמתי באמצע הלילה). השאלה שלי היא האם למעשה אני מעבירה לה מסר שאני לוקחת את השליטה על הפיפי וכך היא לא לומדת, או שבינתיים אני עוזרת לה ומתי שהוא - לא ברור מתי ואיך- זה יבוא מעצמו. מה דעתך?

שלום גלית, אני חושבת שהקמת הילדה בלילה לפיפי, אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לתהליך הגמילה (כלומר אין בה נזק, וגם לא תועלת כמזרזת את התהליך). לכל היותר זה חוסך את החלפת המצעים (ולפעמים זה הרבה מאד עבור ההורה המותש). יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להיגמל בלילה, ויש כאן גם מרכיב תורשתי. פעם הייתה סברה, לפיה ניתן להגביר את המוטיבציה של הילד להיגמל, אם נטיל עליו את האחריות להחלפת המצע הרטוב. בעיני זה בעייתי בגיל ארבע וחצי, אבל אפשר לנסות להטיל חלק מה'טרחה' גם עליה, כמו למשל לזרוק לסל הכביסה את הסדינים הרטובים, או להחליף בעצמה לתחתונים ומכנסי פיג'מה יבשים. בואי נקווה שחומו של הקיץ הקרוב יביא את השינוי. עוד קצת סבלנות... ליאת

בתי בת 15 , יפה מאוד, מרשימה, מעניינת ומוכשרת אבל בודדה. למעשה הייתה די לבד גם בגילאים קטנים יותר. הערכתי היא שיש לה בעיית כישורים חברתיים. אשמח לקבל המלצות למטפל טוב שיוכל לעזור לה לפתח את כישוריה החברתיים.

שלום רונילה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם את אזור המגורים שלכם וגם כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בכיתה ד' ולאחרונה אובחנה כמחוננת (IQ=149). השתלבותה החברתית בכיתתה הנוכחית לוקה בחסר, והיא, וגם אנחנו, מאוד רוצים לשנות עבורה את הסביבה הלימודית. אנו שוקלים חלופות שונות, והראשונה שבהן היא מסגרת למחוננים. אנו מתגוררים בקדימה. האם את מכירה מסגרות כאלו באזור (שנה הבאה כיתה ד'), ואם לא, היכן אני יכולה למצוא מידע על קיומן של מסגרות כאלה? רציתי להוסיף, כי קיימת המלצה גם על הדלגה לכיתה ו', אך היינו מעדיפים פתרון שונה. תודה, רוני.

שלום רוני, ילדי השרון המחוננים מופנים בדר"כ לביה"ס מוסינזון בהוד השרון ליום העשרה שבועי. ידוע לי שבאבן יהודה נשקלה אפשרות להעביר את הילדים למרכז העשרה במתנ"ס המקומי, אך אין לי מושג אם זה אכן יוצא לפועל. נסי לברר על מסגרות חינוכיות נוספות כאן - http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/Gifted חשוב לזכור שמול הקשיים של ילדים מחוננים, לא תמיד המענה הוא רק אקדמי, ולדעתי יש טעם לשקול גם סיוע רגשי פרטני, בעיקר במצבים של בדידות חברתית. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 6 בזמן האחרון היא פוחדת וממש עוקבת אחריי אם אני נועלת את הדלת . יש לי גם ילד בן 2.5 וכל הזמן היא דואגת לשלומו בשעות מאוד מאוחרות כשהיא מתעוררת ( 1:30 לפנות בוקר ). כל הפחד הוא סביב נעילת הבית והיא דואגת לבדוק שאכן נעול . דוגמא נוספת כשאני לוקחת את הילדים לגן אז היא מפחדת אפילו להשאר שניה לבד ברכב מה עושים???

שלום רב, התעוררות פתאומית של חרדה ממוקדת מהסוג שאת מתארת, יכולה להיות קשורה לתוכן מסוים אליו נחשפה הילדה, או לאירוע ספציפי ש'הדליק' את הפחד. ברוב המקרים פחדים מהסוג הזה חולפים מאליהם, ומאחר שממילא אסור להשאיר ילדים בני שש לבדם ברכב, אין ברירה אלא להיצמד אליה לזמן מה. בגבולות הבית, תוכלי להודיע לה שהאחריות לבטחון הבית והמשפחה מוטלת עליכם, ההורים, ושאתם שומרים היטב גם ללא השגחתה. נסי לא לשתף פעולה עם 'קפריזות', ולהישאר עניינית בכל הנוגע לנעילת הבית (כלומר, נהגי כהרגלך). זה יעבור... ליאת

שלום ליאת אני אמא לילד בן 7 בכיתה א' מקדמת (כיתת חינוך מיוחד) בני ילד מאוד נבון אבל הוא אינו "פנוי" ללמידה ישנה בעיה התהגותית אשר מפריעה לו ללמוד. הבעיה מתבטאת בזה שהוא בוכה המון משום דבר הוא מכה יורק מקלל ואפילו קורא לעצמו בשמות גנאי כמו "אני דפוק", רוב הזמן הבכי שלו פורץ משום סיבה אבל הוא טוען שילדים מציקים לו גם כאשר אנחנו רואים שאין אף אחד בסביבתו,הוא יכול לעבור פתאום למצב של צחוק תוך כדי הבכי.הענין הוא שהוא מודע מאוד למעשים שלו ולחומרתם ואפילו מסביר לנו בבית מה הוא עשה ושאסור לנהוג כך. חשוב לציין שבבית אין שום זכר להתנהגות שהוזכרה הוא קשוב אינו כעוס ולרוב שליו. היינו אצל נירולוג שקבע שינה הפרעת קשב וריכוז אך פסיכיאטרית שללה וטענה שמדובר בהפרע דו קוטבית ??!! כרגע אנחנו במצב של ייאוש כי אין לנו אבחנה ואנחנו לא יודעים מה לעשות ואיך לעזור לילד כי הוא מאוד סובל

שלום רב, הפרעה דו-קוטבית בילדים מתחת לגיל 12 היא נדירה ביותר, ואם אכן זו האבחנה חשוב לשלב, לצד הטיפול התרופתי המייצב, גם טיפול רגשי והדרכת הורים. אני מבינה את הייאוש שלכם, בהיעדר אבחנה חד משמעית. לעיתים קרובות, המאפיינים הסוערים והאימפולסיביות של הפרעת קשב וריכוז, המלו?וים גם בבעיות התנהגות פרובוקטיביות יכולות להטעות ולהידמות למאניה, והאבחנה באמת עלולה להיות בעייתית ומבלבלת. תהיה האבחנה אשר תהיה, אני ממליצה מאד למצוא לעצמכם מרחב טיפולי אליו תוכלו להביא את השאלות והתהיות הן בשאלה האבחנתית והן בשאלות הנוגעות להתנהלות היומיומית מולו. אולי בשלב זה, מוטב להגיע למרפאה ציבורית, הכוללת צוות רב מקצועי, שיוכל להציע לכם משאבים מגוונים יותר (אבחון פסיכיאטרי, פסיכולוגי והתפתחותי), ואולי גם להגיע (במשותף) לתמימות דעים אבחנתית. בהצלחה ליאת

שלום .קודם רציתי להודות לך על פורום ו האצות המדהימות שלך. אני לומדת המון מי הפורום.אני אמא לילד מקסים חכם ומאוד אנטלגנטי בן 4.10 .צריך לציין שהוא בן יחיד וקיבלנו אותו אחרי 10שנים של טיפולים קשים ביגלל בעיות פוריות.למעשה אני כנירא זאות שעדיין זוכרת את זה בנשמה ולא משחררת .אתמול כאשר בן שלי הלך לישון היה לנו ויקוח קטן הוא לא רצה לישון ואז הוא אמר לי לא יכול לסבול אותך אלבי שתמותי. אני לא ידעתי איך להגיב פשוט התחלתי לבכות סגרתי את האור ואמרתי לילה טוב אני אוהבת אותך. הוא הבין שמה שהוא לא בסדר כי הוא מבין מה זה מוות. ואז הוא אמר לי אמא סליחה.שאלתי אותו מאיפו זה בא מי מדבר כך (כי אצלנו לא מדבריך בצורה כזאות) אז הוא אמר חבר טוב שלי מי הגן מדבר כך ואומר לי כאלה דברים. מה עושים מדברים עם גננת עם אמא של הילד מה להגיד לבן שלי אני מבולבלת ובעיקר מאוד כואב לי

שלום טלי, תודה על המחמאות. כמובן שבנך לא התכוון באמת למה שאמר, ורק נתן ביטוי לכעס שלו באותו רגע. אני מציעה לא לעשות עניין גדול מהנושא, ולא בטוח שהייתי פונה לגננת או לאמא של הילד ההוא. הילדים שלנו שומעים הרבה דברים טובים ורעים מחוץ לבית, ולעולם לא נוכל ליצור עבורם סביבה סטרילית. הפיתרון הוא חינוך טוב בבית, דוגמא אישית ותקשורת פתוחה. כחלק מתקשורת פתוחה בבית, עלינו לנסות ולהכיל גם ביטויי כעס מצד הילדים מבלי להתמוטט או לכעוס מדי, זאת כדי שלא יגדלו למבוגרים מצומצמים מבחינה רגשית ו?מ?ר?צים. אם הילד שלך כועס עליך ומטיח בך מילים קשות, תוכלי לומר לו שאת אוהבת אותו (כמו שעשית נכון, בעיני), אך גם שאינך מוכנה שידבר אליך בחוסר כבוד או באופן מעליב. אם את בוכה ונפגעת עד עמקי נשמתך, השבריריות שלך עלולה להבהיל את הילד, לגרום לו לחוות את עצמו כהרסני בכל פעם שהוא כועס, ובסופו של דבר לגרום לו לאצור את הכעסים בתוכו (מה שאינו בריא מהבחינה הפסיכולוגית). כדי לנסות להבין את הסיבות לרגישות היתר שלך, ולטפל בה באופן מותאם, אני מציעה לך לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך מרחב מוגן ובטוח להתבוננות וחקירה עצמית. בהצלחה ליאת

באמת תודה. כול מה שאמרת כול כך נכון .אני מנשה להיתמודד לבד עם הדברים וזה קשה. אבל אני בן אדם חזק ואני באמת מיתמודדת.אני מדברת הרבה עם הבן שלי מלמדת אותו שמותר לו לכעוס ולא להסקים ויש דרכים לפתור דברים.פשוט לא ציפיתי למשפט שכזה . תודה לך ואני אחשוב על מה שכתבת .

יש לי בעיה, גיליתי על עצמי שאני היפוכונדר חחח ,אני יספר לכם איך גיליתי,בעיקרון לפני חודשיים עשיתי פירסינג ולא שמתי לב אם החליפו לי מחט כאילו שכחתי מזה למרות שכמעט הייתי בטוח שכן החליפו היה שבוע שלם שהייתי לחוץ ובחרדה אולי יש לי איידס משחזר בראש את כל מה שקרה ובואו נגיד שאני ממש לא נרגע מזה ,אחרי שנרגעתי מזה התפתח לי זיהום באוזן וגם מזה נלחצתי ליומיים שלמים, אני מוצא את עצמי לחוץ מהמצב וכתוצאה מזה גם טיפה מדוחדך כי אני לא יודע מה יהיה איתי,מדמיין את עצמי כאילו שאני חולה במשהו,מתעסק בלחשוב על זה,וכל הקטע שזה לא נשלט כי גם אם אני לא יחשוב אני עדיין לחוץ מזה ואם אני מעסיק את עצמי במשהו אחר אז אולי זה קצת יעסיק אותי אבל זה בהחלט לא פיתרון! יש לכם איזה עצה טובה להביא לי עם התמודדות עם פחדים\חרדות מהסוג הזה? תודה מראש !

שלום יניב, אנשים חרדתיים עלולים לפתח סוג של חשיבה קטסטרופלית, ההופכת כל אירוע בריאותי פשוט לדאגה אובססיבית מפני מחלה קשה או מוות. לא ציינת בן כמה אתה, אך לפי דבריך ניתן להניח שאתה בחור צעיר, וחבל שתפיל את עצמך למלכודת העקשנית של ההיפוכונדריה. אני מעודדת אותך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לסייע לך בריכוך דפוסי מחשבה שליליים ואוטומטיים, ואולי גם להציע טיפול תרופתי נוגד חרדה. ברוב המקרים טיפול כזה מביא איתו הקלה משמעותית בתחושות המצוקה, ומחזיר איכות חיים. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה, בני בן 5 בגל גילאי 4-5 לאחרונה היתה קרית מביכה בן בני לבין ילדה בגן. הגננת יצרה עימי קשר באצבע מאשימה כלפי בני. שניתחתי איתה את הסיטואציה היא אמרה כי היא מאמינה בלב שלם לילד המתלוננת וכי ילדה בת 5 שהגיעה והתלוננה בפניה על תקרית שהיתה, תלונת הילדה אכן אמינה עצם היותה מתלוננת. שבקשתי כי יובהר העניין עם בני הגננת אמרה כי ילד בגילאים האלו שיודע שהעניין במהותו שלילי באופן ישיר יכחיש כי הוא לא עשה דבר. שאלתי: האם ילד המתלונן בגיל הזה תמיד צודק? האם הבן שלי ה"פוגע" בארוע שלילי תמיד יכחיש מתוך פחד? האם אפשר להאמין בלב שלם לילד שמתלונן בגיל הזה? איך אפשר לדעת מה בדיוק היה? אם המקום לא נכח בגיר? תודה לך,

שלום קטי, האפשרות שילד לא יאמר אמת תמיד קיימת, בעיקר כאשר יש לו סיבה להאמין שאמירת האמת תסבך אותו, או שאמירת שקר תזכה אותו בתגמול. במריבות בין ילדים, בהן לא נכח מבוגר, קשה לדעת בדיוק מה קרה ומי עשה מה, ולכן ההתערבות חייבת להיות שקולה, זהירה וחינוכית (מוטב שתהיה כך כלפי שני הצדדים). מאחר ומדובר בשני ילדים קטנים, ובנך הוא הצד שלכאורה פגע, אני מציעה להניח לשאלה מי דובר אמת ומי משקר, ולהתמקד בהסברה ומניעה של אלימות עם ובלי קשר לאירוע הספציפי. השקעה חינוכית חכמה ומותאמת עכשיו יכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש וכעסים בעתיד. הקדימי תרופה למכה! בהצלחה ליאת

שלום אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג מומחה ילדים באיזור אשדוד

שלום רבקה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום כפי שהפורום מגן (ובצדק) על פרטי המטפלים, כך לא נכון לבקש ממשתפי הפורום לצרף את פרטיהם האישיים (כתובת מייל) בפורום. כל פורום היום (כולל הנוכחי) מבקש את כתובת המייל של המשתתפים כשדה חסוי. ניתן להשתמש בכתובת זו לצורך העברת פרטי פסיכולוגים במייל. תודה רבקה

שלום רבקה, מדיניות האתר האוסרת על פרסום שמות מטפלים בפורומים מכוונת (כך אני מאמינה) למנוע מצב בו האתר יהפוך בימת פרסום, ובכך יישמט הבסיס המקצועי האובייקטיבי שלו, והקריאה בו תהיה ריקה מתוכן ממשי. מאחר ואני עושה את עבודתי בפורום בהתנדבות מלאה, לעיתים אחרי יום עבודה ארוך, אין באפשרותי להתחיל לתווך בין קוראים המבקשים להעביר מידע זה לזה. לכן, מי שמעוניין בהמלצות על מטפלים מתבקש לצרף את כתובתו, ולקוות לטוב. מקווה שעתה זה מעט יותר ברור. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 18-היא ילדה רגילה,בריאה פיזית ונפשית. היא מאוד חופשיה ופתוחה איתי. מספרת לי כל מה שמפריע לה,חוויות בבי"ס,חוויות עם חברות(עדיין לומדת שנה אחרונה).חבר אין לה .היא ילדה יפה,מטופחת ומקובלת בחברה. לפני כחודשיים סיפרה לי שאין לה מצב רוח והיא מרגישה מאוד "רע בלב" היא לא ידעה לפרש זאת וגם לא היתה לה סיבה(לטענתה) היא אמרה שפשוט היא מרגישה עצבות פנימית ושבאמת היא לא כעסה על כלום. זה עבר לאחר כמה שעות ולא ייחסתי יותר מידי חשיבות לכך. אתמול שוב היא אמרה שהיא היתה עם ידיד אצל חברה ומאוד נהנו ופתאום זה שוב הגיע,הרגשה רעה בלב וביקשה מהידיד שיחזרו הביתה וכמובן לא הבינו מה קרה לה,אבל היא אמרה שהיא עייפה ולי סיפרה להרגישה שוב עצבות ושהיה לה פשוט "רע בלב" (כך תיארה זאת) אציין שבמשפחה אין עבר של דכאונות ואנחנו הוריה בריאים ולא היו לנו תופעות כאלה מעולם(היא בת יחידה ותמיד היתה ילדה מאושרת,חייכנית ) רציתי לדעת אם זו התחלה של דכאון או דבר אחר? ומה עליי לעשות? להניח לזה? לגשת לרופא? ואם כן איזה רופא? אני לא רוצה להכניס לה דברים לראש וגם להתעלם מזה אני חוששת בבקשה ייעצו לי איך לנהוג??

שלום סימה, כמובן שלצורך אבחנה יש צורך במידע רב מעבר לתיאור הקצר שלך כאן. בתך נמצאת כרגע בתום שנת הלימודים האחרונה, המתאפיינת בלחצים רבים (בגרויות, המתח שלפני גיוס, מתחים הקשורים ביחסים עם בני המין השני, ועוד). יתכן שתקופה שברירית זו נותנת אותותיה, ויתכן שמדובר במשהו אחר. האופי ה'התקפי' והמעורפל של ה"רע בלב", העובדה שהוא בא כמו משום מקום ושקשה לה להסביר מה קורה לה, יכול לרמז אולי גם על סוג של התקף חרדה. התקפים כאלה, לפחות בשלבים הראשוניים, לא מומשגים ומתוארים ע"י הפציינטים כחרדה, אך הם דוחקים את האדם לסוג של הסתגרות והימנעות, וכדאי לברר גם את האפשרות הזו. אפשר לפנות תחילה לרופא המשפחה שלכם ולהתייעץ איתו, ובמידת הצורך להגיע לפסיכולוג קליני שעובד עם מתבגרים. עד אז, הישארי קשובה וזמינה, והציעי תמיכה ברגעים הקשים. בברכה ליאת

חשוב לי לציין שמדובר בילדה מאוד טובה וממשומעת, עם הרגלים טובים וללא בעיות התנהגות.

תודה על המידע הנוסף, אך מאחר ואין ביכולתי להסתכן באבחנות ממרחק, מוטב שאת כל הרקע והמאפיינים של הילדה ישמע הגורם המאבחן. הרקע החיובי של הילדה מהווה נקודת פתיחה טובה בכל מקרה. את מוזמנת לחזור ולעדכן, אם תרצי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3+, ילדה שלישית עם שני אחים גדולים ממנה, בן עשר ובת חמש וחצי.התפתחות מוטורית תקינה, לדעתי יש עיכוב בהתפתחות שפתית, עדיין לא מדברת ממש בשטף, מתקשה לספר סיפורים ברצף או מאורע שקרה. כרגע אנחנו בתהליך אבחוני אצל קלינאית תקשורת. בפאן הרגשי- מדובר בילדה רגישה מאוד, עדינה,נפגעת מהר, רגישה מאוד לרעשים וקולות חזקים. היא גמולה מפיפי יותר מחצי שנה, אבל עדיין לא עושה קקי בשירותים. היא גם מוצצת אצבע. מבחינה חברתית, היא לא כ"כ יוזמת אינטראקציה חברתית, אבל בהחלט נהנית לשחק עם ילדים אחרים,עם אחותה וחברותיה. הבעיה היא יותר ביוזמה לקשר, מה שאולי קשור גם לאופייה הביישני. הגננת שלה די מוטרדת בעיניין וקצת לוחצת בכוון של אבחון רגשי. אומרת שמעולם לא נתקלה ברגישות כה גבוהה אצל ילד וברמה כזו של פגיעות (גם אם מעירים לה על משהו-ללא הרמת קול) האם לאור האמור לעיל, כדאי לקחת אותה לאבחון רגשי בהתפתחות הילד? תודה מראש...

שלום לילי, המכון להתפתחות הילד יכול לתת מענה אבחנתי רחב, ולהתייחס לאספקטים התפתחותיים - תקשורתיים, חברתיים ורגשיים. אם הגננת מביעה דאגה או חשד לקושי, מוטב לעשות בירור, ובמידת הצורך להתערב מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע גרעונות תפקודיים. זה בוודאי לא יכול להזיק. בהצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 16 כיתה י. בתחילת השנה התגלה חיידק בקיבה של ביתי והיום היא ממעטת לאכול במקרה הטוב או לא אוכלת כלל. אני חושבת שיש לה אנורקסיה. כמו כן יש לה התפרצויות כעס רבות ללא הצדקה וכל מה שיש לה בראש זה החבר שלה אפילו במחיר של לא להגיע לבית הספר ולשהות במחיצתו. ניראה לי שהיא חונקת אותו באהבתה, מגזימה מידי עם האובססיה אליו ויותר מכך שוכבת איתו ומול עיני כולם מתחבקת ומתנשקת. השנה עוד זומנתי לפקידת סעד כי אני ואביה מכים אותה. כך נטען לדבריה. כיום אני ממעטת לדבר איתה שחלילה לא תומר שאני מכה אותה. היא מרבה להתפרץ עליי ללא סיבה. האם לפנות לפסיכיאטר היא רזתה בחודש 12 קילו וכבר החלו תופעות לוואי: נשירת שיער חזקה מאוד. ייתכן שתצטרך תרופות לאיזון, היא יוצאת מכלל שליטה: בחדר היועצת התפרצה עליי בצעקות אימים, לא ניתן להרגיע אותה בבית ובבית הספר. מה לעשות?

שלום חופית, המצב של בתך נשמע מדאיג, ולכן עלייך לפנות מיידית להתייעצות עם גורם מתחום בריאות הנפש והפרעות אכילה. כיום יש מרכזים כאלה גם במסגרת קופות החולים, ותוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בברכה ליאת

ומכיוון שהוא מנוהל בהתנדבות מלאה (ומסורה) של ליאת, לפעמים לוקח קצת זמן להגיע לעשרות ההודעות שזורמות לכאן. קצת סבלנות...

קצת סובל בימים אלה מכאב שיניים... (תודה לך, שתיים, על ההגנה. וההבנה...)

שלום רב, האם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג/פסיכולוגית קלינית, בעל נסיון גם בבי"ח (כגון גהה- ילדים, שניידר וכו') לילד בן 6.5 באזור ת"א או רמה"ש? תודה, טלי

שלום טלי, אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום על מטפלים. אנא צרפי כתובת מייל לגוף הודעתך, וננסה לעזור. בברכה ליאת

ביתי בת 4.5 ואני חושבת שסובלת מבעית קשב "מופנמת". לא משתוללת, אבל מאוד חולמנית ולא מרוכזת. איך ניתן לאבחן ומה יכול להיות טיפול שיעזור לה?

שלום שירי, הפרעת קשב בהחלט יכולה להופיע גם ללא המרכיב של פעילות-יתר. האבחון והטיפול ב-ADD (הפרעת קשב ללא היפר אקטיביות) דומה מאד לזה של ADHD (הפרעת קשב עם היפר אקטיביות), והוא נעשה אצל פסיכולוג ילדים קליני, פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. לטעמי, בגיל 4.5 אפשר עוד לחכות עם האבחון. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

שלום ליאת! אני חוזרת להתייעץ בקשר לבני בן ה 3.5 (אחות נולדה לפני 5 חודשים, מחלות, עשה פיפי בסלון...)בנתיים הספקנו לעבור בית לפני כמעט חודשיים ובנוסף צוות הגן עבר שינויים לאחר תקופה לא קלה של מתחים בגן. היה נראה שדברים נרגעים. כעת כבר כמה פעמים הגננת מתלוננת שבננו צוחק לה בפנים כשהיא כועסת עליו. אני חוויתי את זה פעם אחת (בעת שאביו היה בחו"ל) ונוכחתי כמובן שככל שכעסתי כך צחק יותר... ממש התקף צחוק. זה נראה כמו מבוכה אבל אני יכולה להבין את הגננת שזה בוודאי משגע אותה במיוחד שזה מדליק את כל החברים. למה לדעתך זה קורה? האם זה מעיד על מצוקה או שהוא פשוט נהנה לראות את התגובה שלנו? מה נכון לעשות גם בבית וגם בגן? חשוב לי לציין שמלבד ארוע זה בבית הוא ילד נ-ה-ד-ר! שמח, משחק יפה, מקשיב, עוזר, מתחשב, עדיין משתולל אבל הכל ברוח טובה. תודה רבה רבה מראש

שלום תמר, התגובות הרגשיות של ילדים צעירים (ולא רק שלהם) עלולות להיות לעיתים לא מותאמות לסיטואציה, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. חשבי, למשל, על ילדים שצוחקים בזמן צפירת יום הזיכרון, או על מבוגרים שמקבלים התקפת צחוק בזמן לוויה בבית קברות. אילו תגובות שאנחנו מכירים, וברוב המקרים אין בהן זלזול או חוסר כבוד כלפי המעמד, אלא קושי לשאת באופן מותאם את ההצפה הרגשית. לכן, כאשר את (או הגננת) כועסות עליו, התייחסו רק ל'עבירה' המקורית, ונסו להתעלם מתגובת הצחוק. אם אתן מרגישות שיש צורך בסנקציה של הרחקה או נזיפה, עשו זאת, והתעלמו מהצחוק. בשל גילו הצעיר, קשה להניח שמדובר בהתנהגות מחוצפת או מזלזלת, ולכן אפשר לגלות סלחנות. בברכה ליאת

שלום ליאת הבת שלי בת 17 והיא הצהירה בפני לפני 10 ימים ששוב יש לה מחשבות קשות על החיים, שהיא רוצה למות, לברוח מהכל, שנאת את כולם, נמאס לה מהכל, היא ניתקה מגע עם רוב החברים והחברות שלה, היא לא הולכת לבית ספר והיא ברחה מהבית ל5 ימים ורק בלחץ מצידי ומחברים היא חזרה. היא לא רוצה ללכת לטיפול בטענה שזה לא עוזר וההרגשה שוב חוזרת (הייתה בשיחות עם טרפיסטית מס חודשים) היא לא רוצה להשאר בשיגה של לשבת בבית, זה מחמיר את מצבה, היא יודעת שהיא בדיכאון והיא רוצה שאני אמצה פיתרון ואני לא יודעת איך לעזור לה חוץ מאשר ללכת לטיפול מה עוד אני יכולה לעשות? אני ממש דואגת שהיא תזיק לעצמה

שלום רב, ברמה המיידית, אני מציעה לנסות להציע אוזן קשבת ולהביע הבנה ואמפתיה למצוקה שלה, ללא כל נימת ביקורת או שיפוטיות. מעבר לזה, תוכלי לומר לה שאת מאד דואגת לה, ולא תוכלי להשאיר את המצב כמו שהוא. אני ממליצה מאד על פנייה למטפל המתמחה גם בטיפול שנקרא DBT, ואם תרצי הכוונה והמלצה יותר ספציפיים, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

הבן שלי בן כמעט 6 ילד מקסים ונבון. אבל יש לו לפעמים התבטאויות שאני לא יודעת איך להתמודד איתם או אם הם נורמליים לגילו למשל, הוא בירך ילד ליום הולדת: מזל טוב אתה בן 9. שנה הבאה תהיה בן 10 אח"כ 11, אח"כ 12 אח"כ 100 ותמות. או באחת הפעמים שכעסתי עליו שמעתי אותו אומר אני טמבל, הוא ראה ילד צוחק ואמר אני יודע למה הוא צוחק הוא צוחק עלי. הוא שנה הבאה אמור לעלות לכתה א' הדברים האלה גורמים לי לחשוב שאולי יש איזשהי בעיה פסיכולוגית או רגשית אני לא יודעת מה לעשות?

שלום טליה, הברכה המקורית שבנך בחר ליום ההולדת של החבר משקפת שתי תופעות אופייניות לגיל. האחת, היא החשיבה הקונקרטית, והשניה היא העיסוק והפחד ממחלה ומוות. הברכה הזו, גם אם אינה מנומסת במיוחד, אינה מדאיגה, ומעידה (אולי) על קושי בהבנת הכללים החברתיים (וגם זה עוד נסלח בגילו). שתי הדוגמאות האחרות שנתת, מדאיגות מעט יותר, בהיותן מעידות (אולי) על דימוי עצמי שלילי. אם את דואגת, בקשי מהגננת את חוות דעתה, ושאלי אותה אם היא מבחינה בקשיים תפקודיים כלשהם בגן. לפעמים ילדים עם דימוי עצמי פגוע עלולים לפתח דפוס של ריצוי וכניעה, התבודדות, או להפך - התנהגות פוגענית ואלימה. אם יש דיווח על כיוון כזה, שווה לשקול התערבות טיפולית מסייעת. אם הגננת לא רואה שום דבר חריג, נדמה לי שאפשר להרגע, ולהסתפק בחיזוק הביטחון שלו בבית (כמובן לא על חשבון הצבת גבולות נאותה). בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ב 7 סובל מפחד גבהים היסטרי שממש מפריע לתפקוד. כשהיה בערך בגיל 4 אובחן כסובל באופן קל יחסית בוויסות חושי, אבל לאחר עבודה רבה ופוריה רוב הסממנים שהיו לו עברו ורק נשאר פחד הגבהים ההיסטרי. הוא ממש ננעל כאשר צריך לעלות אפילו על כר דשא בגודל תלולית. כמובן קשה לצאת איתו לטיולים משפחתים שלא לדבר על טיול שנתי עם הכיתה. מאוד מעונינת לטפל בנושא ורציתי לקבל המלצה איך ואיפה והאם בכלל אפשרי. תודה

שלום גלי, הטיפול המומלץ במקרים כאלה הוא קוגניטיבי-התנהגותי, ואני ממליצה לך לחפש מטפל המתמחה בעבודה עם ילדים דרך האתר הזה - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

חיטטתי לבני בן ה-12 במחברת וגיליתי שחוץ מקומיקס הוא מצייר גם אברי מין. האם זה חלק מההתפתחות? האם הדבר מעיד על סקרנות מינית? או שמא משהו אחר?

שלום נעמה, אין ספק שבגיל 12, בראשית ההתפתחות המינית, קיימת עלייה בסקרנות ובעניין בתכנים בעלי אופי מיני. ובכל זאת, מול ציורים כאלה, בעיקר אם מדובר במשהו שחוזר על עצמו (ולא בציור או שניים בודדים), מתעוררות שאלות שכדאי לברר, כמו למשל האם הוא נחשף לתכנים פורנוגרפיים. אני מציעה לשתף אותו בכך שראית את הציורים, ולבחון את תגובותיו. נסי להישאר רגועה וידידותית, אך לחלוק איתו את הדאגה שלך, ולברר אם הוא חשוף לתכנים לא ראויים. תוכלי לנצל את ההזדמנות לשיחה בנושא הסכנות ברשת, והנזקים הפוטנציאליים של צריכת חומרים פורנוגרפיים בגיל צעיר. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-25249#message-25249 בהצלחה ליאת

שלום בני בן 4 ילד מאוד עצבני, צועק ובוכה המון, עם הרבה קריזות. בעלי אומר שאם נביא לו כלב זה יכול לעזור. מה דעתיך ? אמא

שלום רב, ילד בן ארבע, עצבני, שצועק ובוכה המון, זקוק ככל הנראה להתייחסות מיוחדת, המשלבת ומאזנת בין חמימות ותשומת לב רבה לבין סמכותיות והצבת גבולות. כלב, כשלעצמו, לא יפתור את הבעיות הללו, ועלול אפילו להחריפן, שכן הוא עלול להפיל עלייך מעמסה נוספת (פיזית ורגשית). אישית, אני חושבת שכלב (או חיית מחמד כלשהי) יכולים להביא לכל בית שמחה והתרגשות, אך החלטה זו חייבת להילקח מתוך שיקול דעת ומחשבה, ורק כאשר בטוחים שאפשר יהיה להתמסר לגידולו וחינוכו העולים במשאבים רבים. אם את עצמך מרגישה כרגע עייפה ומותשת ממאבקים עם הילד, לא הייתי מעמיסה עלייך גם את הטיפול והחינוך של כלב. נראה לי שפנייה להדרכת הורים קצרה תהיה יעילה וזולה הרבה יותר. בברכה ליאת

מאחר ואין לי עם מי להתייעץ מקווה שאת הכתובת בלתת לי מענה. הרבה תודה. אני אמא לבן בגיל העשרה. יש לי אמפתיה גדולה כלפי מנהל בית ספרו. הוא חביב, נחמד, ונעים לי להיות במחיצתו. יש בינו לבין בני כימייה גדולה. כעין חברות מעבר ליחסי מנהל ותלמיד. אבל לא מעבר לזה חלילה.. .הוא משקיען יוצא מן הכלל. לאחרונה אני מרגישה שיש לי מן רגש אליו (ברור לא מיני), אמפתיה, ומחפשת תמיד איך להעריכו, ולתת לו הרגשה טובה, בגלל יחסו אלינו ובעיקר לבן. לפעמים אני מתכתבת איתו במיל. לפני מספר ימים הרגשתי צורך לסמס לו שאני מאחלת לכל תלמידיו (זה כולל את בני כמובן) הצלחה בכל הבגרויות. המנהל במקרה היה עם מספר תלמידים כולל בני, הוא הכריז בפניהם שאף אמא מכל הבי"ס לא סימסה לו הצלחה עם התלמידים חוץ ממני (ואמר זאת לעיני בני), והוסיף כל הכבוד לאמא שלך וכד'. בני, מאחר ואף אמא לא עשתה זאת רואה זאת בעין לא יפה, כי זו התנהגות יוצאת דופן, כי רק אני נהגתי כך. אמרתי לו שירגיש בנוח ואולי אחרות צריכות לקחת דוגמא ממני? הוא מסרב לקבל זאת למרות שהמנהל החמיא ומעריך זאת. מה לדעתך: למרות שזה לאחר מעשה, האם הגזמתי בהתנהגותי בגלל שאף אמא לא עשתה כך? האם בני צודק ולא הייתי צריכה לסמס למנהל?? בני טוען שהמנהל יחשוב שאני מנסה לחזר אחריו. הסברתי לו, שחונכתי מהבית של הורי, מאז היותי קטנה לפרגן ולהעריך אנשים. וכך אני עושה. ואני מתמידה לעשות זאת עם כל מי שמגיע לו. האם אני מגזימה? איך אני מצטיירת נראה לך בעיני המנהל? והאם בני צודק ועלי לתפוס מרחק מהמנהל? הרי רציתי לעשות לו טוב על הנשמה כי מגיע לו..., חיפשתי דרך. מה דעתך על הנ"ל ?הרבה הרבה תודה.

שלום שרית, העובדה שבנך כעס, והעובדה שהיית האם היחידה ששלחה סמס כזה, מעידות על כך שהיה כאן מעשה בלתי רגיל ובלתי שגרתי, שיכול לעורר פרשנויות שונות. לא ציינת מה הסטטוס שלך (נשואה? פנויה?), ואני מניחה שגם לעובדה זו יש משמעות והשפעה על האופן בו מפרש בנך, ואולי גם המנהל, את המעשה. אני חושבת שאם את אישה פנויה, ומנהל ביה"ס פנוי גם הוא, והוא מוצא חן בעינייך, תוכלי לפעול להידוק הקשרים ביניכם בערוצים אחרים, לא דרך ביה"ס, כדי לא להביך את בנך. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 בכיתה א שאמר לי השבוע שיש לו משהו מטריד: הוא מדמיין שיש מכשפות בגוף שאומרות לו להמציא משחקים. הוא אומר שזה מטריד אותו עוד מהגן והיום זה מפריע לו להקשיב בכיתה. בבית ספר המורה אומרת שהיא לא רואה שום בעיה. עוד אציין שהוא סובל מכאבי ראש לפעמים בבוקר (לפני הבית ספר) וגם בבית הספר - כאבי הראש פחתו מאז שהוא יושב ליד המורה ומאז שהיינו אצל ניאורולוג שנתן לו ככורים נגד כאב ראש שיהיו אצלו בתיק. האם התופעה הזו חריגה? מה עושים? תודה מראש, עירית

שלום עירית, בגיל שבע ילדים כבר יודעים להבחין בין מציאות לדמיון, והעובדה שבנך מציין שהוא *מדמיין* את המכשפות, מעידה על בוחן מציאות תקין. לפעמים, כמו שקורה יותר אצל פעוטות וילדים קטנים מאד, כוונות ומעשים שליליים מיוחסים לישות אחרת (חבר דמיוני, "הילד הרע שנכנס בי פתאום", חבר מהגן שאמר לי לעשות ככה... וכד'), כדרך להתמודד עם האיסור והדחף, המפעילים על הילד כוחות מנוגדים. יתכן שבנך נקלע זמנית למצב דומה, בו הוא מרגיש לחוץ בין משאלות של הצלחה לבין חוויה של קושי וחוסר אונים, ואז המפלט הוא בבריחה לפנטזיה דמיונית או לערוצים הסומטיים (כאב הראש). שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות, ולשקול התערבות מסייעת לשחרור הלחץ. לפעמים אפשר להסתפק גם בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 6 וקצת שעדיין לוקחת מוצץ וחיתול בד אבל רק כשהיא מגיעה מהגן (מהשעה 17:00 וגם בלילה). כשהולכים לטיולים בשבת או שזה לא במסגרת הגן היא מוכנה להשאיר את המוצץ בבית. לפני שנה בגיל 5 כשהיתה לה יום הולדת החלטנו יחד להפריח אצ המוצץ והחיתול יחד עם בלונים לשמיים וזה עבר. היה לה קשה בהתחלה אבל היא התרגלה. לאחר כחודש ימים בערך היא התחילה למצוץ אצבע ולא היתה מוכנה לוותר. כמובן שעם אצבע יותר קשה כי אי אפשר לזרוק אצבע לפח... חשוב לציין שיש לה אחות קטנה בבית בת 3 שגם היא לוקחת מוצץ וחיתול. לאחר מספר שבועות היא חזרה למוצץ ולא מוכנה לעזוב. לנו זה קשה מאוד להתמודד עם המצב שילדה גדולה לוקחת מוצץ וזה לא יפה. כמה שדיברנו איתה לא עוזר. אני לא בעד לעשות זאת בכוח, כי ילדה מאוד רגישה. השאלה מה אפשר לעשות ? אנחנו כבר מיואשים...

שלום איבון, אני מבינה שהגמילה ההיא, בעזרת הבלונים (רעיון מקסים!) הצליחה להחזיק לזמן מה, ואני שואלת את עצמי איך זה שהיא חזרה למוצץ אחרי מספר שבועות. האם נבהלתם מהרעיון של מציצת אצבע, והצעתם לה מוצץ במקום? האם היא ביקשה? בכתה? איך קרה שנשברתם? בכל מקרה, אני חושבת שתמיד נכון יותר לגייס את הילד עצמו, מרצון, למשימה, ולעזור עם הרבה עידוד, פרסים קטנים וגדולים (שוחד!), ואפילו תחליפים זמניים כמו דובי נעים או חפץ מעבר אחר כלשהו, שישמש תחליף זמני בשעות משבר. המשיכו לנסות... ליאת (שלא תגלה כאן עד איזה גיל מצצה אצבע...)

שלום רב אני פונה אליך לגבי בני הקטן בן שנה וארבעה חודשים,בעקבות העתקת מקום מגורים אני שוקלת להכניסו לגן חדש ביוני למשך חודשיים..לאחר מכן חופש ובספטמבר הוא יכנס לקבוצה אחרת של ילדים גדולים יותר וצוות חדש מה הדבר עלול לגרום לילד שכן אלו המון שינויים בהתחשב בעובדה שאני בתהליך גירושין אז הילד חווה קרע אחת לשבועים בשבת שהוא לא נמצא איתי וגם יום באמצע שבוע.האם שינויים אלו עלולים לפתח אצלו חרדה/נזק אם כן מה הפתרון?

שלום בר, במצב הרצוי, מוטב שלא להעמיס על ילד כה קטן התמודדויות רבות מדי בבת אחת. כמו שציינת, משבר הגירושין מעמיס עליו ממילא משא כבד, וכל שינוי נוסף גוזל עוד ממצבת הכוחות והמשאבים הנפשיים שלו. ואף על פי כן, לפעמים, בשל תביעות המציאות, אין לנו ברירה אלא לפעול עפ"י תכתיביו של המצב. אם עלייך לצאת לעבוד ואת נאלצת להשתמש בשירותיו של הגן, עזרי לו להיקלט בגן, ועשי זאת מתוך שלמות. אם יש לך ברירה, תוכלי להשאירו בבית עד ספטמבר, ולחסוך ממנו את מכאובי הקליטה. כך או כך, כאשר השינויים בחיי הילדים שלנו נעשים ברגישות, בהדרגה ובליווי תומך מאיתנו, ההורים, הסיכויים לנזק פוחתים. אם יופיעו חרדות, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3ו- 8 חודשים. מאז שהייתה תינוקת אנחנו מלמדים אותה לא להשתמש באלימות ולא להחזיר כאשר מרביצים לה, אלא להתרחק מילדים אלימים ומציקים תוך אמירה של ?לא נעים לי מה שאת עושה, אני לא חברה של מי שמרביץ לי..?. לאחרונה אני מרגישה שאולי לא זו הדרך ואני חוששת שלא תדע לעמוד על שלה ולשמור על עצמה. איך אוכל ללמדה לא לוותר על עצמה וכן לעמוד ביותר אסרטיביות מול ילדים אלו? תודה!

שלום תמרה, לדעתי פעלתם נכון בגישתכם עד היום, הקוראת להימנעות והתרחקות מכל מה שמריח ממנו אלימות. יכול להיות שבטווח הקצר זה נראה כמו מתכון לחוסר אונים וחוסר אסרטיביות, אך לטווח הארוך בתכם תרוויח מיומנויות חברתיות טובות, ותישמר ממעורבות באירועים אלימים. מקווה מאד שתצליחו להתמיד בקו החינוכי הזה, מבלי לגלוש אל העבר האחר המעודד ילדים 'להחזיר'. אני מאמינה בכל לבי שסופו של הטוב לנצח. בהצלחה ליאת

הנני אם יחידנית למן ההתחלה. הקטנה ילדה חביבה, שמחה, מתעניינת בסביבתה, סקרנית, משתפת פעולה.אנחנו צוחקות הרבה ביחד.אני איתה כל הזמן.בספטמבר היא מתחילה גן קרוב לבית ונחמד,ואני חוזרת למעגל העבודה.מצבי הכלכלי מצויין. לפני כחודשיים איבדנו את סבא היקר (אבא שלי), שהיה איתה המון ביחד.ובכן מה מפריע לי? יש פעמים שהילדה לא מפסיקה לזרוק חפצים, פשוט להטיח אותם על הרצפה בחוזקה.היא זורקת באותו אופן חפצים מן העגלה.כל נסיון שלי לשנות זאת לא הצליח. בהרבה מקרים יש לי הרגשה שכך היא קוראת לי לטפל במשהו שמציק לה. אך עדיין מאוד מטריד האופן שבו היא מתנהגת. ליאת, את מדברת על הצבת גבולות עקבית ויעילה, מתוך מקום רגועה וסמכותי. אינני יודעת כיצד להציב כאן גבולות.עושה רושם שמה שאני עושה אינו יעיל. שנית, האם יש השפעה משמעותית לכך שסבא אינו איתנו כבר חודשיים, אך היא כן רואה אותו בוידאו. אציין שהקטנה (שמתי לב שהשתמשתי כבר ב "ילדה") אינה ממש מדברת, למרות שאני כן מרגישה התקדמות בדיבור אצלה. אציין שאנו עדיין ישנות באותו חדר, למרות שכבר יש לי אפשרות לעבור לחדר שינה אחר. אבקש את יעוצך למכלול העיניינים שהעליתי. בתודה.

שלום דוידה, צר לי לשמוע על מותו של אביך האהוב. אין לי ספק שכאב אובדנו משפיע על שתיכן, ואני שולחת לך ניחומים. ובעניין המטריד אותך - תיארת את הטחת החפצים של בתך הקטנה, אך לא ציינת כיצד את מגיבה לזה. לעיתים קרובות, התנהגויות הנראות משוללות היגיון, נושאות עמן סוג של רווח עבור ילדים קטנים. חשבי למשל על הסצינה שתיארת, ונסי לשחזר כיצד היא מתנהלת. האם את מגיעה מהר אליה? האם את מרימה את החפצים? מציעה לה סוג של משחק? מנחמת אותה על המצוקה שאת מייחסת לה באותו רגע? מחבקת? מה? כשאני מזכירה את נושא הגבולות, אולי לא תמיד אני מדגישה מספיק את הרציונל הפשוט: גבולות הם המאפשרים התקיימות הרמונית במשפחה, בה נשמרות זכויותיהם הבסיסיות של *כל* בני הבית. אם, למשל, בתך מטיחה חפצים אל הרצפה מתוך ציפייה שאת זו שתרימי, תאספי ואולי גם תקני צעצוע חדש במקום זה שנשבר, משהו בתחושת הרווחה הנפשית שלך נפגע, ולכן ראוי להפסיק את זה. אם את חושבת שבתך מתוסכלת (אולי זה קורה בעקבות האיחור השפתי), טפלי בה ובגורמים לתסכול, אך אל תוותרי באזורים בהם את נפגעת. יש דרכים לפרוק זעם ותסכול, והילדים שלנו חייבים ללמוד בהדרגה לעשות זאת בדרך שאינה הרסנית ואינה פוגעת בגופו או ברכושו של הזולת. מאחר שמדובר בילדה קטנה, אין לצפות שתוכל לווסת את רגשותיה ביעילות. ובכל זאת, כאשר היא זורקת את החפצים, השתדלי למהר ולעצור זאת, כשאת אומרת בקצרה (ובתקיפות) "אני לא מרשה!". תני לה להבין שאינך מרוצה מההתנהגות הזו, ועשי זאת בעקביות. תוכלי לאסוף את החפצים שהושלכו, ולשים אותם במיכל המונח במקום גבוה "עד שתדעי לשחק בהם יפה". בעניין הפרידה מאביך, איני רואה כל בעייתיות בצפייה המשותפת בוידאו. אדרבא, כך אפשר לעבד את הפרידה, לשוב ולדבר באהבה וגעגועים על סבא, עד שהצורך בכך יפחת. בעניין השינה - אם הלינה המשותפת שלכן בחדר אחד מפריעה לך ואת מרגישה שמתאים לך יותר לישון בנפרד, תוכלי ליזום את העברתה לחדר משלה, להפוך זאת לאירוע משמח ומשמעותי, ולהנהיג טקס השכבה נחמד שייקל עליה את ההסתגלות לשינוי. כאשר זה נעשה מתוך שלמות והחלטה נחושה, הביצוע פשוט ומהיר יחסית. כאשר את עצמך אמביוולנטית ולא מאד נחושה, חלק מזה יעבור גם לילדה ועלול להקשות על המהלך. שולחת לך עידוד להתחיל לנוע קדימה בהצלחה ליאת

על ההתיחסות המפורטת. תודה מקרב לב! אתחיל (נתחיל) לנוע קדימה. בברכה.

אשמח לקבל המלצה למטפל בביופידבק לילדים באיזור מזכרת בתיה. עדיפות לעובד עם קופת חולים מכבי תודה אורית

שלום אורית, אם ברצונך לקבל המלצות מקוראי הפורום, צרפי כתובת מייל מעודכנת בגוך הודעתך, כך שתהיה גלויה לקוראים. מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום.בני בן ה-8 מאובחן כבעל הפרעת קשב מגיל צעיר ונוטל קונצרטה 36.מאז ומתמיד היה ילד זהיר וחושש.בתקופה האחרונה יש לו חרדות ממשיות מחתולים(ביציאה מהצהרון) וחרקים והוא נכנס לאמוק ולעתים משתתק מפחד כשנדמה לו שעלתה עליו נמלה.כמובן שהסברים רציונליים לא עוזרים על אף היותו ילד נבון מאוד.מה עלי לעשות?מדובר באירועים יומיומיים.נא עזרה דחופה.תודה

שלום אלונה, לפני שחושבים על התערבות טיפולית בחרדה הפובית שתארת, אני ממליצה לחזור לרופא שרשם לכם את הקונצרטה, ולשתף אותו במידע הזה. לעיתים, ריטלין וקונצרטה עלולות 'להדליק' התקפי חרדה מהסוג שאת מתארת, או להחריף נטייה קיימת. אם קיימת סמיכות בזמנים בין תחילת הטיפול התרופתי לבין הופעת הפחדים ההשערה הזו סבירה אף יותר (אם כי ייתכנו תופעות המתעוררות מעט מאוחר יותר). אם הרופא ישלול קשר בין הדברים, אפשר יהיה לחשוב על התערבות טיפולית. כרגע, נסי להישאר רגועה כאשר את במחיצתו, ולהימנע מהסברים מילוליים ממושכים (מה גם שאת מבינה כבר שאין בהם תועלת). עזרי לו נקודתית ("הנה, סילקתי את הנמלה, אתה יכול לחזור לשחק"), והשתדלי לא לתגמל את הפחד בתשומת לב יתרה. במידה והפחד משתק אותו עד כדי פגיעה תפקודית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בברכה ליאת

היי יש לי ילד בן 4.5 מקסים חכם שובב ,אפשר להגיד שיש לו הרבה אנרגיות (אין לו הרבה סבלנות לשבת בשקט) ,זה הרקע . הביעה עם הילד זה שהוא עדיין עושה קקי בתחתונים ,יש מקרים שהוא הולך לשירותים , זאת אומרת שהוא לא מפחד מהשירותים וכל ההשערות מהסוג הזה , אשמח לקבל את עזרתך , מה עושים? תודה

שלום אילנית, מדברייך אני מבינה שבנך מעולם לא נגמל כמו שצריך (ושלא מדובר בנסיגה). עשיית הקקי בתחתונים יכולה להיות קשורה לפחד מכאב (לפעמים זה קורה אחרי עצירות קשה), ואז הילד מתאפק זמן רב עד לדליפה הבלתי נמנעת. במקרים אחרים מדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה, ויצר אצל הילד תחושה שהקקי שלו הוא דבר מלוכלך ודוחה (מה שמעורר חרדה ובושה בתהליך ומחבל בו), ולפעמים מדובר בסוג של מאבק כוח בין הילד להוריו או בבעיה אחרת הקשורה ליחסים ולדפוסי התקשורת בבית. לטעמי, זו אחת הבעיות הקשות להתמודדות ללא עזרתו של איש מקצוע, ולכן אני ממליצה על פנייה למס' שיחות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לעודד ולחזק אתכם בתהליך הלא פשוט הזה. עד אז, נסי לגלות איפוק וסלחנות, ולא להפוך את הקקי לזירת מאבק. אם תצליחי בזה, חצי הדרך לפיתרון כבר בידייך... בהצלחה ליאת

אני אתן לך דוגמא נוספת...יש לי בכיתות מלא ילדים שמאובחנים כמופרעי קשב...מופרע קשב...פעם ראשונה שילד אמר לי את זה כתבתי את זה על הלוח.."הפרעת קשב" יש בזה רע (הפ-רע-ת)..ואני עצמי גם "מופרע קשב", אבל אני כבר רואה בזה מתנה...כי זה גורם לי לעוף כמו ציפור מקן מחשבה אחת לקן מחשבה אחרת ובכולם יש לי גוזלים...אז אמרתי לילד שגם אני כזה ואני לא מופרע אני מופרה קשב יש לי הפריית קשב ...אותו "לקוי" עם זוית ראייה שרואה את זה כ"יש" כמתנה....מאז כל הילדם בכיתה מגדירים עצמם בשמחה כבעלי "הפריית קשב" וזה משנה בגרעין את הדימוי העצמי. אגב, הבעיה מלכחילה היא של המורים שקשה להם להיות עם שלושים ילדים שחלקם תזזיתיים וקופצים מנושא לנושא והכל מעניין אותם ומה שיש בחוץ מרתק אותם ומה שיש להם בקלמר מושך אותם וכולי...למורה יש בעיה של אגו כשילד הזה לא מקשיב לו ורק לו...וגם יש קושי טבעי ולגיטמי של אי מסוגלות לרכז את כולם לנושא השיעור. הקשיחות ואי הגמישות של המערכת כחייבת ללמד "חומר" מסוים, מאבדת את ה"רוח" של היצריתיות והגמישות וקופצנות מנושא לנושא שיש לילד עם "הפריית קשב". המערכת לא מתאימה לילדים האלה, ולכן היא מבקשת לשנות אותם עם כדורים וכולי כי קשה יותר לשנות מערכת שלמה ויותר קל לחשוב שניתן לשנות ילד...על ידי דיכוי חדוות החיים והלמידה הטבעית שלו. זה היעוד שלי לעזור למורים והורים לשנות את התפיסה במהותה לראות את הדברים אחרת לא לשנות את הילד אלא לשנות את הראייה אותו

שלום שרון, תודה על השיתוף בדברים המעניינים, שעם חלקם אני מסכימה מאד (הרעיון של הפיכת המגבלה ליתרון או מנוף לצמיחה) ועם חלקם פחות (שהמערכת מנסה לשנות ילדים בעזרת כדורים). ערב טוב ליאת

איך מתמודדים עם מצב הפוך נער שהוא אדיש וקשה לו להתמודד עם החברה

שלום אילנה, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "הפרעה הפוכה". הפוך ממה? ככלל, נער שנראה אדיש לחברה, ומעדיף לשהות לבדו, יכול לעשות זאת מבחירה, כחלק מנטייה אישיותית, או כתוצאה של קשיים רגשיים ואחרים. אם המצב אינו מפריע לו, הוא מתפקד בשאר התחומים בסה"כ בסדר, ואינך מזהה אצלו סימני מצוקה מיוחדים, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, הלבד שלו הוא חלק מבעיה רחבה יותר, ראוי לברר זאת איתו ולשקול מתן עזרה. בברכה ליאת

ביתי בת 9 בכל יום לפני השינה אומרת בלי להפסיק שהיא מפחדת כשאני שואלת מימה היא עונה: מ?אנשים רעים?פעם זה מאנשים של? בן לאדן? ופעם זה מאנשים עם?רובים? ופעם זה ?מהאורות של המכוניות שבחניה?(אנו גרים בקומת קרקע כשחלון חדרה פונה לחניה השכונתית). לפני מספר ימים היו שני מצבים שקצת העיקו עלי יותר מתמיד האחד כשישבנו בסלון אני ביתי בת ה9 וביתי בת ה7 וחשוב לציין שהיה זה אור יום עדיין בחוץ והיא אמרה לי שהיא פוחדת (אפילו בסיטואציה כזו)מאנשים רעים. והסיטואציה השניה שהדאיגה אותי גם כן היא:כשנכנסנו לקניון לפני מספר ימים כשניכנסנו היא אמרה לי:אמא אני מפחדת וכמובן ששוב שאלתי מימה ושוב היא ענתה ?מאנשים רעים-אמא יש פה אנשים רעים..?? בבקשה ממך הצילי נא אותי אין לי כלים להתמודד עם זה האם הדבר חורג את הנורמה האם תוכלי ליעץ לי דרכים לעזור לה .תודה רבה מראש בתקווה שתעזרי לי בבקשה.

שלום שרית, פחדי הילדות פושטים ולובשים צורה לאורך השנים, ובגיל של בתך הם מקבלים ממד מציאותי. כלומר, הפחדים מתמקדים באובייקטים ממשיים ומסוכנים באמת, כמו גנבים, מחבלים, חוטפים, וכד'. לפעמים הפחד מתעורר בתגובה לאירוע אמיתי (כמו אחרי פיגוע או סיפור חטיפה/רצח המתפרסמים בתקשורת), לפעמים בתגובה לאזהרות שלנו, המבוגרים, מפני 'אנשים רעים', שנעשו לא נכון, ולפעמים קשה לשים את האצבע על הטריגר המדויק. על כל פנים, כמו במקרה של כל פחד אחר, מה שיכול לעזור זה נוכחות מרגיעה ונוסכת ביטחון של ההורים, יחד עם הגברת תחושת השליטה והיכולת של הילד. תוכלי לנסות, למשל, לשוחח עם בתך ולתרגל איתה (לפחות כתרגיל מחשבה) מה תוכל לעשות במקרה של.... חזרי והדגישי בפניה כי רוב בני האדם הם טובים ונכונים לעזור, והדגימי לה כיצד ניתן לזהות זאת. תוכלי לספר לה שהאנשים של בן-לאדן חיים רחוק מאד ממדינת ישראל (אפשר להיעזר באטלס), ולהזכיר לה שילדי ישראל מוגנים מאד הודות לצבא חזק ומיומן, משטרה ערנית והורים ששומרים עליהם מכל רע. נקווה שמשהו מזה יחלחל וירגיע... אם המצב מחמיר עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים שלכם, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 15 ,שעבר ניתוח ברגלו לפני חודשיים. הניתוח לא מאפשר לבני לדרוך על רגליו ולכן הוא מבלה את רוב שעות היום בבית. בתקופה זו המעיט בני להיפגש עם חבריו, דבר שהדאיג אותי לא מעט. אני פונה אליכם מכיוון שלפני מספר ימים בני נגע באחותו הגדולה בצורה מינית,במקום אינטימי בגופה ,היא נבהלה והתרחקה ממנו מיד והוא בתגובה ביקש ממנה ,לאחר המקרה שלא תאמר דבר והוסיף: "השתגעתי בבית, בא לי למות." אינני יודעת כיצד להתמודד עם המצב, האם זהו איתות מצוקה? האם זו הטרדה בעלת אופי מיני או סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר? לתשובתכם,אודה.

שלום, מה שאת מתארת אינו "סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר", אינו נורמטיבי, ואינו מתקבל על הדעת בשום מקרה. זו בהחלט הטרדה מינית, שחצתה - מעבר לאיסור לפגוע בגופה של נערה כנגד רצונה - גם גבול נוסף של מגע בעל אופי מיני בתוך המשפחה. אני מציעה להתייחס לכך בחומרה, להסיר מיידית את מעטה הסוד (שיידע שאתם יודעים), ולהציע לו (ואולי גם לה) סיוע פסיכולוגי. חשוב לוודא מעבר לכל ספק שלא היו אירועים דומים נוספים ביניהם (או כלפי ילדות אחרות). מעודדת אותך לא לטמון את הראש בחול ולפנות לעזרה ליאת

שלום רב.אני שוב עם התאום בן 4 ו- 5 חודשים.לאחרונה החל לכל אחד להגיד מגעיל/ה. מגעילולה.ילדים בגן נעלבים.גם הורים באו בתלונה שהוא אומר"אמא שלך מגעילה".אני לא יודעת מה להגיד להורים.וגם להורים שלו לי ולבעלי הוא כל הזמן: מגעיל מגעילה מגעילים.אפילו בלי סיבה או שלא נותנים לו משהו.לפעמים בא לי כמו לפני 30 שנה לשים לו "חריף" בפה.אבל ממש נמנעת.אומרת לו:"לא יפה אמא נעלבת"אבל זה ממש לא מעניין אותו.התחלנו לא להתייחס,אבל לא יודעים מה נכון איך לנהוג כשהוא אומר לנו מגעילים מסריחים, או שאומר בגן או סתם לילדים בגינה שלא מכיר.מה שקורה שגם אחותו שומעת אותו ולומדת מימנו. בברכת לילדה טוב

שלום שנידן, בניגוד לילדים בני שנתיים-שלוש, שחוזרים על מילים לא יפות שלמדו מבלי להבין את משמעותן, ילדים בני ארבע כבר אמורים להבין את השלכותיה הפוגעניות של הקללה, ולכן כן חשוב להתייחס לכך ולהגיב כמו שהיינו מגיבים לכל התנהגות שלילית או אלימה אחרת. המטרה היא - כמו תמיד - לגרום לילד (במעשים, לא בדיבורים!) להבין שלהתנהגותו הבעייתית יהיו תוצאות לא רצויות מבחינתו. לכן, אפשר להסביר לילד בקצרה שהמילים שלו מעליבות, ולכן בכל פעם שידבר אליך כך, תתרחקי ממנו. בפועל, כאשר ידבר אליך בחוסר כבוד, אל תדברי יותר, אלא התרחקי (פיזית ו/או רגשית), ותני לו להרגיש שהוא הפסיד אותך לאותם אחה"צ. הפסיד את הסבלנות שלך, את הרצון הטוב שלך, את הנכונות לשחק ולבלות איתו. הישארי קרירה ומרוחקת, ותני לו להבין (לא לנאום! לא להוכיח! לא לדבר!) שאת קצת 'לא חברה שלו'. כמובן שתמשיכי לדאוג להיבטים הפיזיים כמו אוכל, מקלחת והשכבה לישון, אך תוכלי לעשות זאת ללא חיוך וללא חשק מיוחד, כפי שהיית נוהגת כלפי אדם אחר (בעבודה שלך או בחוג מכרייך) שהיה מעליב אותך וקורא לך 'מגעילה'. גם במקרה זה, השיעור הוא לשני ילדייך. זכרי שכאשר את מאפשרת לילדים שלך לנהוג בך בחוסר כבוד, את מתירה להם לנהוג כך גם כלפי דמויות סמכות אחרות, וכמובן גם כלפי ילדים אחרים. זה פתח לצרות ולקשיים חברתיים, ולכן זה הזמן לפעול בנחישות וללא דיחוי. אם את חוששת שאינך מצליחה לבסס עמדה סמכותית מול הילדים, אני ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ערב טוב,אני עדיין בהיסטריה מימה שקרה עכשיו.יצאתי לסופר עם שני הילדים בני 4 ו-5 חודשים.אחרי שהיינו בגינה.בדרך הביתה הלכנו ברחבה לכיוון הבית, ואז הילד פנה שמאלה לכיוון הבית גם לשביל שבו חנויות. אני אחריו עם הילדה אך בטוחה שהוא מחכה לי. לקח איזה חצי דקה עד שהגעתי לאותו שביל במרכז המסחרי ואני לא רואה את הילד.חשבתי שהוא נכנס לאחת החנויות אך מרחוק אני רואה אותו כבר הגיע לפארק.ז"א הוא פשוט רץ ועבר 2 כבישים בחניו.בנס לא קרה דבר.אך אני צעקתי וקראתי לו והוא לא ענה לי.כשהגעתי אליו הוא כמובן כבר בפארק חזר אל החברים שלו ועוד ממשיך לברוח ולצחוק.תפסתי אותו חזק ביד ממש צעקתי עליו ונתתי לו בטוסיק.הוא בכה ומה שאמרתי לו שכל השבוע מניתי לו את הימים הוא אחרי הגן מיד הביתה לא לחבר לפארק או להצגה.ממש כלום.האם אני נוהגת כמו שצריך?או שהייתי צריכה להתנהג אחרת. את הלקח כמובן למדתי.אני רוצה לציין שמדובר בילדי די שובב ובעייתי מבחינת ההתנהגות.אך אני מתבאסת שאחותו התאומה עלולה לסבול כל השבוע בגללו ולא לצאת מהבית אחרי הצהרון לתשובתך אודה.

שלום שנידן, אכן אירוע מפחיד! כמובן שהלקח הראשוני הוא שלנו: לא סומכים על ילדים קטנים, ולא משאירים אותם ללא השגחה צמודה ליד מקום סכנה, גם אם נדמה לנו שמדובר בילד 'אחראי'. צריך לזכור שגם ילד המודע לסכנה שבכביש, עלול לשכוח אותה מול גירוי מעניין מהעבר האחר, ולפעול באימפולסיביות. אני מאמינה שתגובת הבהלה שלך עשתה את שלה, והילד שלך הבין היטב שהתנהגותו הייתה מסוכנת ושאסור לו לרוץ כך לכביש. כרגע, אם כבר החלטת לנקוט סנקציה חמורה, אני מציעה לעמוד בה, אך לנסח אותה מחדש, לא כעונש, אלא כתוצאה של מעשהו. "השבוע לא נוכל ללכת לפארק או לשום מקום אחר, כי כ"כ נבהלתי ממה שקרה, ואני צריכה זמן להירגע עד שאצליח לסמוך עליכם שוב". אני מציעה לדבר בלשון 'רבים' גם אם הילדה לא הייתה מעורבת בתקרית. כך תרוויחי את צייתנותה וזהירותה בכביש מבלי שתצטרכי לחוות חלילה אירוע דומה. כדי להקל על כולכם, השתדלי להפוך את השבוע לנעים ומשפחתי, ואולי גם להקדיש אותו - מבחינת התכנים והפעילויות בבית - לנושא הזהירות בדרכים. בהצלחה ליאת

שלום בתנו החמודה בת שנתיים וחצי מסרבת להרבה פעילויות כגון להתלבש להתסרק וכו' הדבר שיותר מדאיג אותנו זה הסירוב לצחצח שיניים. היא מחזיקה את המברשת אבל עושה הכל לאט לאט ונותנת לנו לעשות "השלמת צחצוח" אחרי עשר דקות מתישות אם בכלל. האם עלינו להתעקש או להניח לה לתקופה מסויימת? היינו בבדיקת שיניים והיא תקינה.

שלום ניר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי בעבר לשאלה זהה. הנה היא כלשונה - צחצוח שיניים הוא אכן עניין נחוץ וחיוני לבריאות, ועם זאת, לטעמי, לא שווה להיכנס בגללו למאבק עם פעוטות וילדים מאד צעירים. הלחץ מצד המבוגרים רק מגביר את ההתעקשות וההתנגדות של הילד, ולכן לפעמים מוטב להרפות לזמן מה, ולהתחיל עם זה שוב, מאוחר יותר, כחלק ממשחק, חיקוי או תחרות משעשעת, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות מהנה עם אחד ההורים בבוקר. לפעמים עובדת גם גישה 'פרדוכסאלית', כאשר הופכים את הצחצוח למשהו קצת אסור לילדים קטנים ("זה רק של גדולים. כשתגדל נקנה לך גם מברשת שיניים יפה כזאת"), אבל גם את זה מומלץ לעשות ממקום יותר 'נקי', ללא מאבק. בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי, עוד מעט בת 3 סובלת מפחד ופאניקה כשהיא שומעת רעשים חזקים (במו מסור של גנן ) או בובות גדולות בתחפושת, מנוף וכו'. התגובה האינסטנקטיבית שלה בדר"כ היא פאניקה והיסטריה. הרצון שלה הוא ממש להסתלק מהמקום והאירוע ומיקומו נצרב בזיכרונה. כשקורה אירוע כזה אני מרים אותה על הידיים ומנסה להרגיע אותה אך בד"כ אין ברירה אלה להתפנות מהמקום.איך אני אמור לנהוג ומה לעשות? מאוד מודה לך על העזרה. אורן

שלום אורן, יש ילדים רבים בגיל זה, הנרתעים מרעשים חזקים, ממצבים עמומים, מליצנים, מסיכות, הצגות ילדים, וכל דבר חריג ובלתי רגיל בסביבתם. לפעמים, הרגישות לרעשים חזקים קשורה גם לקושי בוויסות התחושתי, ואפשר לברר זאת אצל מרפאה בעיסוק שתוכל לאבחן ולטפל במידת הצורך. עד אז, וגם אם אין בעיה תחושתית, אני מציעה לא להתעקש איתה על מה שלא נעים לה, ולא להכריח אותה להילחם בזה בכל מחיר. הפחדים האלה נרגעים בדר"כ מעצמם, עם הגיל, ואז גם חוזרת היכולת ליהנות ממה שעד עכשיו היה מרתיע ומאיים. בברכה ליאת