ילד בן 7

שלום ליאת בני בכיתה ב' נהייה קצת חוצפן .הוא כבר לא מקשיב לנו כמו פעם אבל אני מניחה שלא בצורה חריגה משאר בני גילו . הוא כבר לא "צייתן" כמו שהיה ונהיו ויכוחים משא ומתן וכו' סביב מטלות כמו מקלחת (אחרי זה לפני זה וכו) כמו שיעורי בית (כאלה שאני נותנת כמו קריאה מעבר למה שניתן בבית ספר) . בבית ספר הוא בסדר גמור ומסיים את שיעורי הבית במועדונית אבל אם יש לו טעויות וצריך לעשות שוב בבית אז מתחילים העצבים.הוא ממש מתעצבן וקשה לו להקשיב ולפעמים מתווכח שהתשובה כן נכונה .וכל האוירה סביב התיקונים היא בעצבים (גם אני לא הכי רגועה שיש יש לציין ברגע שהוא הופך עצבני גם אני) . הוא מאד פרפקציוניסט .שאלותיי הן בעצם : 1.האם להבליג על הטעויות ולתת לו שהמורה תראה אותן ותעיר לו היא 2.כמה ללחוץ עליו והאם להעניש כשלא בא לאמבטיה /לצחצח שיניים וכו' בזמן שביקשנו 3.כשהוא מתעצבן או מרים לעיתים את הקול .אני כמובן מעירה לו וכו' אבל מוצאת את עצמי מאיימת גם בעונש וזה מתחיל לעייף כי זה לא משהו חד פעמי . 4.דבר אחרון שהכי צורם לי שקרה היום ורציתי לדעת מה הנזק שנגרם .בעלי כעס עליו על הסחבת של הבוקר שנבעה מהעייפות שלו וצעק עליו.כשאני ביקשתי שירגע הוא אמר לי ליד הילד! "נמאס לי ממנו " אני ישר תיקנתי ש"נמאס לך מההתנהגות שלו בבוקר" והוא תיקן עצמו גם אבל לי יש עדיין צביטה בלב . מה זה גורם לילד להרגיש ? תודה

שלום דנה, על הרצף שבין צייתנות לחוצפה יש הרבה נקודות חשובות ביניהן- משא ומתן, עצמאות, תקשורת, עמידה על שלי, גיבוש דעה וכו'. לתפיסתי, המטרה היא לא לייצר ילד צייתן, אלא ילד עצמאי, שלוקח אחריות, מכבד אך גם דעתן. הרבה פעמים אנחנו עוסקים בהאם הילד מקשיב לנו, לפעמים שוכחים לשאול את עצמנו האם אנחנו מקשיבים לילד שלנו? התקשורת הבינאישית שבין ילד להוריו היא הבסיס ליכולות הבינאישיות שלו בעולם שמחוץ לבית. לכן אני מציע לבסס תקשורת בונה, מכבדת והדדית, כזו שאת רוצה שתהיה לו גם בקשרים אחרים בחיים. בנוגע לשאלות שלך: 1. השימוש במילה להבליג מלמד על תפיסה לפיה את מחויבת לתקן, בעוד ששיעורי הבית הן באחריותו, גם העשייה וגם טיבה. לדעתי האחריות המשותפת בגיל הזה היא על עצם עשיית השיעורים ולא מעבר לזה. אם הילד רוצה לתקן ומשתף אותך זה נפלא אך זה לגמרי נתון להחלטתו. 2. לפני המחשבה על עונש או לחץ, אפשר לנסות דרך אחרת. במקום שהשיח שלכם יהיה במקום בו אמא רוצה שתתקלח ואתה לא רוצה. אפשר כבר בשעות הערב המוקדמות לקבוע איתו מסגרת זמנים ולאפשר לו לבחור מתי הוא רוצה להתקלח. גם כאן, את קובעת את המסגרת (מתקלחים כל יום) והוא יכול להשפיע על מתי. אם בכל זאת הוא מסרב, אז צריך להבהיר לו בהתנהגות ולא רק במילים שלמעשים שלו יש השלכות (ולא עונש). כמו- אין טלוויזיה/מחשב/ספר/משחק עד שהוא לא מסיים את שמוטל עליו בזמן שקבעתם. אם בכל זאת הוא מסרב, תני לו ללכת לישון בלי מקלחת, זה לא נעים אך שום דבר קריטי לא יקרה מזה. כך הוא ירגיש שהוא זה שמפסיד כתוצאה מהמעשים שלו. 3. כשהוא מתעצבן או מרים את הקול, נסי להגיב בקור רוח, לומר שבאופן הזה את לא מוכנה לנהל איתו שיחה ושתמשיכו לדבר רק כשהוא יירגע וידבר באופן מכבד. התרחקי ממנו ותני לו להירגע. 4. אם זה חד פעמי, זה לא נעים אבל יכול לקרות. המשיכי בהפרדה שבין התנהגות לאישיות. בברכה, קובי.