התמודדות אלימה עם כעסים

שלום רב, בני בן 6. מסיים גן חובה ועומד לעלות לכתה א'. קשה לו מאוד להתמודד עם דברים מנוגדים לדעתו. כשמבקשים ממנו לעשות משהו שלא מתאים לו כרגע הוא מיד מתחיל לענות בתוקפנות ולהרים אגרופים. הוא יכול לבעוט ברהיטים, להכות בשולחן, לקלל ולצעוק... ולעיתים אף לפגוע באחרים. אנחנו לא מוותרים לו ובסוף הוא מבצע את מה שביקשנו ואף מבקש, מיוזמתו סליחה על ההתנהגות שלו. לאחר שהוא מתנהג כך הוא בוכה ומרגיש לא טוב ומציין כי הוא לא התכוון והוא לא יודע למה הוא מגיב כך. בשבוע שעבר הוא ניסה בעזרת חתיכת בד למנוע מילדה שלא רצתה לשחק איתו לעבור הלאה, ותוך כדי חנק אותה אני לא חושבת שהוא פגע בה, או בכל אדם אחר, בכוונה ואני מאמינה לו שאין לו שליטה על ההתנהגות הזו חשוב לי לציין שהוא ילד מלא חום ואהבה, אהוב מאוד על חבריו ועל המבוגרים סביבו, מחבק ומנשק ללא הפסקה התנהגות זו גורמת גם לסביבתו וגם לו עוגמת נפש רבה אני חוששת דווקא בגלל שהתנהגותו לא נובעת מרוע אלא מחוסר שליטה עם מי אפשר להתייעץ? מה הדרך הטובה ביותר לעזור לו? החיים מלאים בבנות שיגידו לו לא ובאנשים שהתנהגותם תכעיס אותו ואני מפחדת

שלום רוני, אני מפנה אותך לתשובתי לנירה, חמש קומות מתחתייך, ורוצה להוסיף עוד קצת. אחת הסיבות המרכזיות לחשיבותם של הגבולות עבור הילד הצעיר, נעוצה בצורך לשמור על הילד מפני דחפי התוקפנות שלו עצמו. ילד שמצליח לחוות את עצמו כהרסני במיוחד, אכן עלול לחוש מצוקה וחרדה מפני האפשרות שיהרוס את מי ששומר עליו ויישאר לבדו. לכן, יש חשיבות בהצבת הגבולות ככל האפשר ל-פ-נ-י מעשי התוקפנות. לא תמיד זה אפשרי או מעשי, אך ככל שזה תלוי בכם, השתדלו לא לאפשר מעשי הרס ותוקפנות, ולא להסתפק בהתנצלות לאחר מעשה. בגיל זה אמות המידה המוסריות לא מאד מפותחות, וגילויי חרטה ובקשת סליחה אינם דומים לאלה של המבוגר.בקשת הסליחה יכולה להיות טכנית למדי. לעומת זאת, החרדה מפני דחפי ההרסנות והאגרסיה אמיתית ומציפה, והצבת הגבול האסרטיבית מאותתת לילד שיש מי שישמור עליו. כאשר ההורים מצליחים להיות סמכותיים ועקביים, מתפתחת אצל הילד הבנה טובה וברורה של גבולות המותר והאסור, וכללי ההתנהגות הרצויה מופנמים ונשמרים גם בהיעדר השגחה חיצונית. כל טוב ליאת

ליאת שלום ותודה על התגובה המהירה והממצה. האם התנהגות מסוג זה הנה עניין התנהגותי בלבד, או שזה יכול להצביע על בעיה נוירולוגית כלשהי?