לליאת:שבת שלום ותודה

"פסיכולוגיה קלינית של ילד ושל מתבגר"...את יודעת,אני יכולה לכתוב ספר אוטוביוגרפי בשם כזה...תשלחי לי אקמול...אל תדאגי,לי זה לא מפריע אני עובדת קשה...תמיד הרגשתי משהו מוזר מביך כזה.אבל לא ציפיתי לזה...קשה לי.לקחתי מחברת וכתבתי בה במשך שעתיים ואפילו אין לי כוח להסתכל בה עכשיו.זה הרבה יותר קל ללמוד על זה כשזה לא קשור אליך,כשזה קורה לאנשים אחרים..ידע עוזר להבין,לדעת שאת בסדר אבל הוא לא עוזר להרגיע את הכאב...דמעות הן מלוחות בכל מקרה.פתאום שוב קשה נורא להתרכז ודמעות קרובות.אני לא יכולה לשפוך את זה על בעלי...פגישה רק באמצע שבוע הבא..."ככה זה" אני אומרת לעצמי "עוד לא התרגלת?"אי אפשר להתרגל לזה...יש לי פולים של אימון בעולם,אני מרגישה ש"כאן ועכשיו" אני במקום בטוח תחת השגחה של אבא שבשמיים.אבל כואב לי כואב...קשה לי להכיל שכל זה בא מתוך סיבוך שלהם עם עצמם,בתוך אהבה,מתוך רצון להטיב ולחנך,להכשיר לחיים...איך זה יתכן שאהבה משאירה כוויות?אהבה אמורה לחמם,לעטוף ולהכיל.אהבה זה נתינה לשני הכיוונים.כשאני אוהבת אני מחממת ומתחממת,נותנת ומקבלת.גם אם יש אי הבנות,עצבים,ימים קשים...למה אהבה השאירה בי צלקות לכל החיים שכבר נמעס לי להתמודד איתם...הרי, איך את אמרת,רצון של כל הורא לעטוף את ילדיו בחמימות ושפע...גם שלהם,ליאת...הם אנשים נורמטיבים אקדמאים.ילדה...מתבגרת...חצופה,רוחנית,מחפשת,עדינה,רגישה,כאובה,מפוחדת,קלופה,חברמנית,מקובלת,אהובה על חברות,משוררת,מפרסמת,אוהבת גיטרה ובודדה להחריד...ואשה שעל כל צעד קטן,על כל פיסה של עצמה נלחמה בדם...בא לי לכתוב ספר "מלחמת מעמקים" רק שאני בחיים לא אחשוף אותם לעיני כל... סליחה אם חרגתי מנושא הפורום כתבתי לך וזה הקל עלי עטף אותי קצת,חימם את הלב,איוורר את המחנק... אני אנצח גם הפעם. שבת שלום ליאת יקרה כמה טוב שיש אותך בעולם חני בחיבה

קצת בשוק מהבנות וקצת יותר גמור מאשר בסדר אבל הרבה הרבה יותר טוב.(-: אני אחשוב ש"מגיע לי כל כך" להיות במקום טוב שלך חני

שלום חני, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב יותר. אני יודעת שאת (כמו כולנו, בעצם) הרבה יותר מאימא או רעיה. לפעמים, כשהכל מורכב וסבוך - "מלחמת מעמקים" כפי שקראת לזה - מוטב להיעזר במישהו מקצועי. זה באמת חורג קצת מתחום עיסוקו (ויכולתו) של פורום באינטרנט. ובכל זאת, שולחת לך נגיעה רכה ועידוד. שיהיה שבוע טוב ושקט, חני ליאת