לליאת

בא לי לשתף אותך בעוד מהשהו.לא מזמן בתי השישית שהים בת שלוש הפתיעה אותי.שאלתי אותה כמה פעמים האם הגננת אומרת לה שהיא מתוקה.היא ענתה לי שלא.אז אמרתי לה שזה לא יכול להיות שהגננת לא רואה שאת מתוקה.ואז אמרה לה הילדונת משפט שריגש אותי עד דמעות:"אני מתוקה לבד..."כמה שנים אני התאבלתי,ליאת יקרה,עד שהגעתי למקום הזה...כמובן אני לא אימא אידאלית אבל אני אימא ש"מתפאלת בחום מכל יצירה והיא מקום נחמה מעלבון וצרה".משתדלת להיות כזות ובננות שלי כותבות לי פתקי אהבה באפתעה ושמות מתחת לכרית.בשבת אני זוכה ל"אשת חיל" ושבע נשיקות הכי יקרות בעולם.וואו!איזו דרך עשיתי מאז שישבתי כתבתי לפורום ודמעות זלגו על המקלדת.הם זולגות גם עכשיו...אבל זה דמעות אחרות...הייתי מחבקת אותך עכשיו כמו חברה שלא פגשתי שנים...אני גם אוהבת את גיל הרך שכל כך הרבה אהבה טהורה יש להם בעיניים.אוהבת איך הם כל פעם חוזרים ובודקים אם את עדיין עומדת שם במקומך ושמחה איך הם מתקדמים.אוהבת לשכב איתם על הרצפה ולציר,לקרוא להם,למלא בית בריח של חלות,להתפייס אחרי וויקוחים.אובת להרגיש איך הם כמו פרחים צומחים בכיוון השמש...אוהבת...אוהבת...אוהבת... את סולחת לי שגיות כתיב(עיברית שפה זרה בשבילי) בחיבה חני

חני, התיאורים שלך אכן מרגשים, ופתאום התגנב ללבי החשש שמא לא דייקתי: האם יכול להיות שיש לך כבר שבעה ילדים? ספרי מעט יותר. אני חושבת כמה עוצמה יש באהבה שמגיעה אלייך מגדוד הקטנטנים שלך (שחלקם כבר לא כ"כ קטנים), ותוהה איך באמת אפשר להכיל את כל זה, להיענות לכולם, לראות את כולם, לטפל, להתפעל, לגדל, לעזור להיגמל, להתפלל, ולהשתדל לא לקלקל :-) נראה משימה שרק "אשת חייל" יכולה לתפעל. שמחה בבואך, חני. ליאת