התמודדות עם ילד שלישי במשפחה

שלום רב, יש לי שלושה ילדים: הגדולה בת 6, האמצעית בת 3 ותינוק בן 3 חודשים. מאז שהקטן נולד אני חווה קשיים עצומים עם הבנות (מה שלא היה לי בכלל בלידה של השנייה). הגדולה - מתמרדת, רבה איתי כל הזמן ומצד שני רוצה אותי בקרבתה הרבה... איבדה מעצמאותה, דברים שהיתה עושה לבד - לא רוצה לעשות יותר (להתקלח לבד, לצחצח שיניים להתלבש וכו)... המון מאשימה אותי בכל מני דברים... הקטנה - נדבקת אלי בצורה היסטרית, כל הזמן רוצה שאהיה איתה. גם כשאני איתה היא צריכה אותי פיזית - אומרת לי כל הזמן אמא, אני רוצה אותך.... לא מוכנה להיפרד - ממש סיוט. אני חייבת לציין שהתינוק שלי הוא ילד מאוד נוח, לא כזה שנמצא כל הזמן על הידיים או דורש המון תשומת לב - ממש להפך... אך יחד עם זאת, אני הרבה לבד עם שלושתם, ללא עזרה. אני מותשת רגשית מהתלותיות הזאת שלהן ומהדבקיות שלהן אלי, אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי - משקיעה בהן, משחקת איתן המון, לדעתי אפילו יותר מבעבר - אבל גם יכולתי מוגבלת.... אשמח לעצה.

רוצה להוסיף משהו - בעלי בן אדם מקסים, אם כי עסוק מאוד. כשהוא נוכח הוא מקפיד לשחק עם הילדות ולבלות איתן אך זו תקופה עמוסה מאוד מבחינתו. הרבה פעמים הילדה הגדולה מתריסה לעברי הערות על אבא, שרק הוא מחליט בבית, שרק הוא קובע, שהוא תמיד מוכן לשחק איתה מתי שהיא רק מבקשת (שזה די נכון כי במעט שהוא נמצא הוא משתדל להקדיש להן זמן)... חשוב לציין שהוא כמעט תמיד מגבה אותי בהחלטות החינוכיות, אך העול החינוכי הוא עלי.... אני "המכשפה" שאומרת הרבה פעמים במהלך היום "לא".... וכשהוא נמצא זה הרבה יותר "כן"....

שלום, כניסתו של תינוק חדש למשפחה - גם כשהוא מתוק ונהדר - יוצרת כמעט תמיד חוויה של עומס (פיזי ורגשי) על כל בני הבית, גדולים כקטנים. בדרך כלל, ההיערכות לקראת מופעי קנאה אפשריים מתרחשת סמוך ללידה, כשהכוחות עוד עמנו, וכך גם החמלה וההתחשבות. אלא שהתגובות הרגשיות - קנאה, כעס, תחושות קיפוח - מופיעות פעמים רבות דווקא חודשים לאחר הלידה, כאשר התינוק הופך אטרקטיבי יותר ויותר, והאנרגיה של ההורים המותשים דווקא הולכת ואוזלת. דווקא אז הילדים ה'גדולים' (חלקם הפכו גדולים ו'בוגרים' בעל כרחם) בוחרים להזכיר לנו שהם בכלל קטנים מאד, תלויים בנו וזקוקים לנו, ביום ובלילה. בתקופות כאלה, עלולות להופיע תגובות נסיגה, כולל הרטבה, קשיי תפקוד, קשיי פרידה, התנהגויות מרד, וכד'. למרבה הצער, אין כאן פתרונות קסם, וכל משפחה מתמודדת בדרכה. בעיני, המפתח הוא ניצול יעיל וחכם של משאבי העזרה הזמינים, כולל בני משפחה ואפילו בייביסיטר בשכר. נסי לנצל את העובדה שזכית בתינוק נוח ומתחשב, להפקיד אותו בידיים של סבתות/דודות/בייביסיטר, ולהקדיש את הזמן שלך דווקא לגדולות, ביחד או לחוד. נסי לא לכעוס עליהן, ולזכור שקשה להן באמת. הן לא עושות לך דווקא. ילד שנולד לו אח נוטה להתעלם ממה שהוא מקבל, ולהתמקד בכוס הריקה. הוא רואה רק את מה שכבר אין לו, ומתקשה להסתפק במה שיש (גם כשהיש ניתן לו בשפע ובאהבה, ואפילו בהקרבה). נסי לא לראות בהן כפויות טובה או מפונקות, אלא ילדות שבאמת זקוקות לך. אני מציעה לאפשר שיח פתוח בנושא, מתוך עמדה מקבלת. כלומר - לתקף את החוויה שלהן ("אני רואה שבא לך להיות קצת קטנה, ואני מסכימה לעזור לך להתקלח, אפילו שאת יכולה לבד. גם אני מתגעגעת לפעמים לימים שהיה לנו יותר זמן ביחד. כרגע קצת יותר קשה לי, אבל אני משתדלת להיות איתך כמה שאפשר"). אל תפחדי להיות ה"מכשפה" ככל שהדברים נוגעים לחינוך והצבת גבולות. פרגני להן את זמן האיכות עם אבא, וזכרי ששעות הכייף איתו מפצות קצת על תחושות הקנאה בתינוק. אין בכך כדי לגרוע מאהבתן אלייך. הבשורה הטובה היא, שבסופו של דבר שיווי המשקל המשפחתי חוזר, וכל אחד מוצא את מקומו. מזכירה לך שיש שפע של מידע ברשת על נושאים כמו קליטת תינוק חדש בבית, קנאת אחים, וכיוב'. נסי לקרוא ולהתעודד, ולקבל כלים יותר ספציפיים לאתגרי היומיום. מאחלת לך הרבה נחת ושלווה ליאת