ילדה בת ארבע

הי ליאת יש לי ילדה מקסימה בת ארבע, נהדרת בגן, מביעה רגשות, מקשיבה, טובה לאחיותיה, עוזרת וכו'. אבל יש לה נקודות ביום שהיא כועסת, צועקת על אנשים, מדברת בציווי ובצורה מאוד מאוד לא נעימה. זה יכול להיות כלפי סבא /סבתא, חברים, אלינו. אני מרגישה שאנחנו מנסים לעשות את כל הדברים הנכונים וההתנהגות עדיין ממשיכה שנינו הורים מאוד סבלניים ורגועים, אנחנו לא מגיבים בכעס, לא מענישים, ומאידך לא עושים עניין מהנושא. בד"כ מסבירים שצורת הדיבור הזו אינה נעימה, מתווכים את הסיטואציה וכו' אנחנו גם דואגים לא לקטלג אותה בהתנהגות הזו (כשתלטנית או צועקת) ולהתייחס לאירוע כנקודתי. אנחנו דואגים לשבח אותה על התנהגות חיובית מה הדרך להתייחס להתנהגות זו ?

שלום, כאשר אנחנו סבורים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אך ללא הועיל, נראה שהגיע העת לבחון מחדש מה נכון, או "מה עובד". ברצוני להזכיר, גם לטובת הורים אחרים, שהמשימה החשובה שלנו, כהורים, היא להכין את הילדים שלנו למציאות החיים. עלינו ללמדם שלכל התנהגות יש תוצאה טבעית, רצויה או בלתי רצויה. כאשר בתכם מתנהגת בצורה פוגענית או מחוצפת, ומיד לאחריה היא זוכה לדיבור נעים מצדכם, הסבר סבלני ורגוע, או לחילופין התעלמות מהתנהגותה - למעשה לא לימדתם אותה דבר על המציאות. אדרבא, יצרתם מציאות מדומה, אשר בה היא מקבלת תגמול חיובי על התנהגות בעייתית. אין כל פלא, אם כך, שהתנהגותה הבעיתית נמשכת. גם אני נוטה להסתייג מענישה, ומעדיפה לתגמל התנהגות חיובית. עם זאת, כאשר ילד מתנהג בצורה פוגענית - בכל גיל - עליו ללמוד שתהיה לכך תוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו. אם היא מדברת בציווי, אין כל צורך להעניש, אלא רק להתעלם *לחלוטין* מתביעותיה, ללא כל הסבר. הסברים הם עניין חשוב, כל עוד הם נעשים במידה, וכל עוד יש בהם חידוש עבור הילד. אין לי ספק שבתכם כבר מכירה ע"פ את ההסברים שלכם. עתה הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. גם כאשר היא צועקת - אין טעם להגיב או להעיר. בעיני עדיף פשוט להתרחק ממנה, ולגרום לה להרגיש שחברתה אינה נעימה לכם. שוב, גם כאן חשוב להימנע מלתגמל אותה בתשומת לב רבה מדי (אותה היא מקבלת דרך הדיבור המפציר והרך שלכם). המסר הכללי שצריך לעבור אליה ללא מילים (!!!) הוא זה המשדר לה "כשאת חמודה ומשתפת פעולה נעים לנו איתך. כשאת צועקת, דורשת או מעליבה - את מפסידה אותנו. לא נהיה חברים שלך". חשוב לתדרך גם את הסבים, ולהזכיר להם שמותר להם לבחור האם לתת לה את מחוות האהבה שלהם, או לשמור אותן להזדמנות אחרת (אולי לביקור הבא). כאשר הילדה תלמד לקשר (אמפירית! מניסיונה!) בין התנהגותה לבין תוצאותיה הטבעיות, אין לי ספק שיבוא השינוי. זכרי שילד תובעני הוא לא ילד רע, אלא ילד שלמד להפעיל כך את סביבתו ביעילות. אם לא יילך לבד, נסו להגיע להדרכת הורים קצרה. זה עושה יופי של קיצור דרך לכל התהליך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת אנחנו לוקחים במלוא הרצינות את תשובתך וברור לנו שצריך לשנות גישה. אך יש עדיין דברים שאנו לא מבינים... ברור שאם היא מצווה או צועקת אלינו מתעלמים מכך אך מה עושים במצב בו היא פשוט בוכה, ממצוקה או קושי כולשהוא, למשל היא יוצאת מהגן ומתחילה לבכות לא ברור מאיזו סיבה, קשה להתקרב אליה, לא נותנת אפילו רק לחבק אותה ללא מילים. לעיתים היא מגיבה כך מסירוב שהיא מקבלת לפעילות מסוימת, סירוב אסרטיבי למדי, והבעיה שלנו היא בתגובה הקיצונית שלה / שוברת הכלים. מה לעשות במצב זה ? להתעלם ? לגשת להיות איתה ? אני לא מתכוונת לוותר על תשובתינו, השאלה אם להיות איתה בקושי הזה לגבי הסבים - אין שיתוף פעולה... השאלה איך עלינו להגיב כאשר היא מדברת בצורה בוטה / צועקת / מצווה על אנשים אחרים (סבים וחברים שלה) האם להתערב ? לתווך ? לאסור דיבור כזה ?