בן 6

שלום ליאת יש לי ברשותך כמה שאלות בקשר לבני בן ה6 . 1.הוא עלה השנה לכיתה א ויש בכיתה ג ילדה מצולקת ברמות קשות .95%אחוז מגופה כוויות .מראה באמת קשה לצפייה .והילד מפחד מאד . היא איתו בקומה.הוא חושש מלראות אותה ולכן לא יוצא להפסקות . ואני מניחה שכל יציאה מהכיתה כמו לשירותים או הביתה (דברים שהוא חייב כי בהפסקה הוא בכיתה) זה מלווה בלחץ וחרדה .אפילו פעם בסיום היום כשראה מרחוק שהיא הלכה בכיוון מסויים הוא התחנן שנלך בדרך אחרת. כמובן שאת כל ההסברים שהיא ילדה רגילה ולא מפחידה וכולה כבר קיבל ממני מהמורה וגם שיחה עם המנהלת,אבל זה לא עוזר ולא יעזור לדעתי . מה כדאי עוד לעשות? 2.סבתא שלי שהייתה כמו הורה שלישי עבורי ומכאן כמו סבתא שלו (ביקר אצלה כל שבועיים) הלכה אתמול לעולמה :-( .עוד לא סיפרתי לו .ורציתי את עזרתך במה ואיך להגיד וכמה לפרט .האם להגיד שלא נראה אותה לעולם וכו או לתת לו להבין לבד .הוא ילד מאאד רגיש . 3.שיעורי בית- כל נושא שיעורי הבית הפך כבר לאנטי לא יודעת איך .הוא היה כותב לפעמים בכמות הרבה יותר גדולה ממה שמקבל כל יום בכיתה אבל בכל זאת הוא במין אנטי כזה.קבענו שעה והוא באמת קם .אבל כל הזמן מתלונן ואופים ו"כמה" ו"למה" וכאלה . איך לגשת לנושא לדעתך? תודה רבה דנה

שלום לך, אענה תחילה על שתי שאלותייך הראשונות. לעתים קרובות, הניסיונות שלנו להשאיר את הילדים בסביבה סטרילית, הרחק מנוכחותם המטרידה של החולי, הזקנה, החריגות והמוות, הופכים אותם פגיעים הרבה יותר, וכשהם נחשפים לקיומם הבלתי נמנע - התגובה אקוטית יותר. חריגים בהתנהגות או במראה תמיד יהיו בתוכנו, וחשוב לחשוף את הילדים גם אל השונה, וללמדם לכבד כל אדם, יהיה מראהו אשר יהיה. כרגע, תוכלי לגלות אמפתיה לקושי שלו, לעזור לו לווסת את החרדה שלו בדרך של הסטת המבט (אם יבחר לעשות כך) או התרחקות פיזית, אך בו בזמן אני ממליצה לשדר מסר ברור האומר - בית הספר הוא של כל הילדים, ויהיה עליך להתרגל ולהתמודד עם נוכחותם של ילדים נוספים, גם אם המראה שלהם פחות נעים לעין. כדי "ליידד" אותו עם המראה המצולק, אפשר לנסות לחפש צלקת על גופו או גופך, ולהסביר לו מה משמעותה (גוף שמחדש את עורו לאחר פציעה). אפשר לנסות לספר לו את סיפור הפציעה של הילדה, לדבר על רגשותיה ורגשותיו, ועל ניסיונותיה לחזור לחיים רגילים. באופן מאד דומה, גם עם עובדת מותה של סבתא, כדאי לנהוג באופן דומה. אל תנסי לבודד אותו או לשמור מפניו את העובדות. אדרבא, הציגי אותן בפשטות וביושר - "סבתא הייתה אישה מבוגרת מאד, וכמו שקורה בטבע, אנשים מתים לבסוף כשהם מאד מבוגרים. סבתא, ככל המתים, אינה מרגישה דבר. כלום לא כואב לה עכשיו, והיא סיימה את חייה בשיבה טובה. בעוד כמה זמן נוכל ללכת לבקר את הקבר שלה, ותוכל להניח שם אבן קטנה או פרח. סבתא אמנם לא תחזור אלינו, אבל אנחנו נאהב ונזכור אותה תמיד". משהו כזה. אוכל להרגיעך ולומר שבגיל 6 בנך ממילא כבר יודע דבר או שניים על מוות, ולכן אין טעם להסתבך בהסברי סרק. אפשרי לו לשאול שאלות אם ירצה, והשתדלי לענות *רק* על מה שהוא שואל, מבלי לפרט יתר על המידה אך גם מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים של עלייה לשמיים או לגן עדן. הסברים כאלה עלולים לפתח חרדות אצל חלק מהילדים. בעניין שיעורי הבית, יתכן שהוא חש בלחץ שלך, ומגיב בסוג של התנגדות. אמרי לו ששיעורי הבית הם מטלה *שלו*, ושאת סומכת עליו שיעשה אותם כמו שצריך. הזכירי לו שאת פנויה לעזור במידת הצורך, אך עודדי אותו לעבודה עצמאית. אל תדרשי ממנו שלמות, והשתדלי לא למחוק הרבה או להכריח אותו לעשות דברים שוב ושוב. ככל שתימנעי מלחץ ופרפקציוניזם משל עצמך, כך תגבירי את הסיכוי לגישה אוהדת ועצמאית כלפי שיעורי הבית. בהצלחה וחג שמח ליאת