אני לא אוהבת את אמא

הילדה שלי בת שלוש. מאוד אינטליגנטית וחדה. את מרד העצמאות הראשון שלה ("גיל שנתיים הנורא") התחילה בגיל שנה בערך, בין היתר כשדרשה שאבא יטפל בה ולא אמא. שאבא יקום אליה בלילה, ירחץ אותה ובייחוד יחבק אותה. במקרים כאלה נהגתי להגיד לה למשל "עכשיו אבא לא יכול אבל אמא כאן ואני אשמח לעזור לך. אם תרצי שאעזור לך תגידי לי". המשבר הזה חלף לו אבל בימים האחרונים כבר כמה פעמים שהיא אומרת לי "אני לא אוהבת אותך". לפעמים בפנים רציניות ולפעמים עם חיוך מתריס. אני בתגובה עונה לה "אבל אני כן אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". איך כדאי להגיב במקרים כאלה? אולי צריך לציין שהיא אחות תאומה. אחותה עוברת ממש עכשיו את משבר העצמאות שלה, כולל הדרישה לקבל שירותים מאבא ולא מאמא. כך שאם בעבר הן "חילקו" את השלל - אני של אבא ואת של אמא, עכשיו שתיהן למעשה רוצות את אבא...

היי, לטעמי, התגובה שלך מצויינת, כל עוד את מצליחה לומר אותה בשלווה אמיתית. ילדים קטנים מגלים די מהר שלאמירות והתנהגויות מסוימות יש אפקט דרמטי על המבוגרים סביבם, והם חוזרים עליהן כדי ליהנות מהתגמולים הפוטנציאליים. כשהבנות אומרות שהם מעדיפות את אבא, הן עשויות ליהנות מניסיונותייך (הישירים או העקיפים) לרצותן, מהנאתו (המודעת והלא מודעת) של אביהן, ואולי מעצם כך שיש להן מידה של שליטה על ההתנהלות בבית. ספק אם התשובה שלי תעזור לך, או אם היא בכלל ניתנת ליישום מבחינתך, אבל אני באמת מאמינה שהפיתרון הוא לא להיעלב בכלל, ולהישאר שוות-נפש מול האמירות הללו. ככל שתהיי אדישה לנושא, ותזכירי לעצמך עד כמה בנותייך אוהבות אותך וזקוקות לך, כך הסיפור ייגמר מהר יותר. בעניין השירותים "רק אבא", נסי ליהנות מהעזרה שלו ולפרגן לעצמך את הבטלה. אם, לעומת זאת, זה אינו מתאפשר, התעלמי מהדרישה, ועשי את הנדרש עם "פוקר פייס" גם אם ברקע מחאות או בכי. שנה טובה! ליאת