גמילה מטיטולים לא מצליחה בבית

שלום רב, יש לנו ילד בן שנתיים וילדה בת שבוע בבית. בטעות התחלנו את הגמילה של הבן בדיוק בלידה של הילדה. הגמילה נעשית במקביל בגן. אנחנו כרגע שבועיים לתוך הגמילה והילד לא מפספס בגן בכלל (כששואלים אותו אם הוא רוצה פיפי אז הוא עונה לגננתת במידה והוא רוצה הוא הולך עצמאית לאסלה). לעומת זאת בבית הילד לא הצליח אפילו פעם אחת. כששואלים אותו איפה צריך לעשות פיפי הוא תמיד יודע והולך להראות על האסלה. כששואלים אותו אם הוא רוצה פיפי אז הוא תמיד משיב לא. אנחנו גם מושיבים אותו על סיר כל 20 דק. הוא יושב ואז קם הולך לצד ועושה פיפי בתחתונים איך מתמודדים עם זה? תודה רבה! גיא

שלום גיא, מזל טוב להולדת התינוקת! מאחלת לכם הרבה נחת ובריאות, ימים שמחים ולילות שקטים! ולשאלתך - הפער בין הגן לבית מעלה ניחוח של סיפור רגשי - ככל הנראה תגובה לדרישה החדשה שהוצבה לילד שלכם - "להיות גדול", כאשר כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיות קטן, אהוב ומטופל על ידכם כמו אחותו התינוקת. אני מציעה להרפות מהלחץ, ולהפסיק להתייחס ברצינות גדולה כ"כ לנושא. כאשר אתם מושיבים אותו כל 20 דקות (למה???), אתם משדרים אי שקט, מתח ואפילו חרדה מפני האפשרות של פיפי במכנסיים. אפשר להפוך את הפיפי למשהו כייפי ביניכם (הבנים), או למשהו מיוחד שיזכה אותו בהתפעלות (כן, כן, בסיטואציה שלכם אפשר!), בשבחים או בפרסים קטנים. כרגע, מבחינתו, הרבה יותר כייף למי שעושה את הפיפי בטיטול, למי שזוכה במגע, בטיפול הפיזי, ובאינטימיות הורה-ילד. תנו לו תחושה אחרת. שכייף ושווה יותר להיות הילד הגדול, המוצלח, המצליח. נסו לא להגיב לתאונות בכעס או באכזבה. אפשר להגיד משהו כמו "בוא, חמוד, נחליף מכנסיים, ואז נלך לנו רק שנינו לקרוא סיפור או לשחק בחוץ, כי כייף איתך. כי אתה גדול. כי אפשר לשחק איתך. אפשר לעשות איתך פאזלים, לאכול גלידה, וכו'". כשיבין שיש יתרונות דווקא ב"להיות גדול", אני מאמינה שהמוטיבציה להיות יבש תגדל בהתאמה. בהצלחה ליאת