מצבי רוח

כבר כמה שנים אני מרגיש שיש בי יצור נוסף שבהתאם לדברים שרירותיים (בדר"כ) מחליט כיצד אני אתנהג ע"י שינוי מצב הרוח שלי. יום אחד אני יכול לקום עם חיוך על הפנים, ויום אחר עם דיכאון. פעם אחת אני מרגיש דחף פשוט לרוץ 100מטר הלוך וחזור, ופעם אחרת אני בקושי מצליח לעמוד. שיעור אחד אני יכול לדבר עם בנות או מול קהל כאילו אני מדבר אל אמא שלי, פעם אחרת אני חושב 10 פעמים לפני שאני מרים את היד. התופעה הזו מעיקה עלי מאוד. קודם כל, רציתי לדעת עד כמה התופעה נורמאלית, והאם גם נער מתבגר ממוצע (אני, כאמור, בן 18) היה מתאר אותה ככה. שנית, אני מודע לכך שזו תופעה שמאופיינת לגיל ההתבגרות, אך מעניין אותי באיזו רמה היא תשאר איתי בהמשך חיי, נגיד בשנות ה-20. ולבסוף, רציתי לדעת האם יש דרכים ידועות לשיפור המצב רוח? (לדוגמה, שמתי לב שאם אני שר, נגיד בלג בעומר, אני מרגיש שיפור דרסטי במצב הרוח) אגב - ליאת, תודה רבה על העזרה לגבי המריבה שלי עם אחי, הופתעתי לטובה מכמה טוב שהצלחת להבין את המצב.

היי רון, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת, גיל העשרה מתאפיין בתנודתיות רגשית רבה. גם בתוך מה שנקרא "גיל ההתבגרות", אנחנו רואים תת שלבים, ומצפים שבשליש האחרון (אתה כנראה כבר שם) תחול מידה של התמתנות. אני מאמינה שבמדינה שלנו, שבה צעירים מתגייסים לצבא וממלאים תפקידים משמעותיים וחשובים, יש פחות זמן לטלטלות נפש מעבר לגיל 18. ובכל זאת, עדיין נמשך החיפוש אחר זהות, אחר קשר, אחר משמעות. כל אלה גוזלים משאבים נפשיים, ומשאירים אותנו לפעמים מבולבלים ומדוכדכים. סטטיסטית (ככל הזכור לי ממה שקראתי בעבר), צרכני הפסיכולוגיה הגדולים ביותר הם אנשים בעשור השלישי לחייהם (כלומר אנשים שבין גיל 20 ל-30). גם אם יצאו, רשמית, מההגדרה של 'מתבגרים', בני העשרים פלוס עדיין מתחבטים בשאלות של זהות עצמית - מינית, אקדמית, תעסוקתית, הורית, וכד'. הבשורה הטובה היא - כמו שגילית בעצמך - שקיימת בנו היכולת להשפיע על מצב הרוח שלנו באמצעות פעילות מהנה, עשייה משמעותית, קשרים חברתיים, ובעצם כל דבר שעושה לנו טוב. במקרים שאלה אינם עוזרים אפשר להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. אישית, אני מעדיפה ערב שירה על טיפול פסיכולוגי. זה זול, זמין ויעיל - אז חבל להחמיץ. בהצלחה ליאת