לליאת בלבד

הי ליאת, תעזרי לי. אני ממש חייבת להוציא ממני משהו ואני כל כך מפחדת שלא תביני כמה זה באמת כל כך כואב. אני כבר שבוע שלם בתוך החדר שלי, יוצאת רק כדי לאכול ולאמבטיה. ואני מרגישה כל כך לבד. וכואב לי. כואב לי כל חלק בגוף מרוב שזה כואב. מרוב שהרוע השתלט עליי ועוטף אותי. ואת יודעת מה הדבר שאני הכי הכי רוצה, חיבוק. זהו. כלום מעבר. ואני כל הזמן מדמיינת בראש שלי איך מישהו רואה אותי בתוך החושך שאני נמצאת בו ובלי מילים, בלי שאלות, בלי כלום, רק מחבק אותי. יושב איתי שעות עד שזה עובר. אני לא יכולה יותר. אני באמת רק רוצה לשים את הראש ולעצום עיניים ולהרגיש את המגע הזה, להרגיש הגנה וחום.. וזה לא קורה. לא קורה משאני ממש קטנה. ואין אף אחד בעולם שיכול לתת לי את זה. באמת שאין. ואז אני שונאת את עצמי. שונאת כל חלק שבי. שונאת את הקיום שלי. מרגישה לא אנושית. הדבר הכי דחוי בעולם. ואני רק רוצה להיעלם. אני כבר לא יכולה לשאת את הדבר הזה. אני מנסה להעלים את זה ממני וזה רק מכאיב ומכאיב ומכאיב.. זה לא פיר שזה ככה. לא פיר שאין לי מי.

ליאור יקרה, את כל כך צודקת. החיים יודעים להיות מאד בלתי הוגנים לפעמים. לאף אחד לא מגיע לחוות את כאב הבדידות, ההתנכרות והאדישות. למרבה הצער, נקודת הפתיחה שלך מאד מאד לא מוצלחת. מי שצריך היה להעניק לך הגנה וחום, הזנה וטיפול מיטיב, כשל במשימתו. מבלי לערער על גודל המצוקה שלך, אני מבקשת להזכיר שגם לסיפור רע וקשה יכול להיות סוף טוב. הבשורה הפחות משמחת היא שעלינו לפעול אקטיבית כדי לבקש לנו את הטוב, למצוא אותו ולהביאו אל חיינו. מתפללת בכל כוחי שתוכלי לגל העכור הזה, ושתצליחי למצוא נחמות קטנות עד שיימצא לך החיבוק הנכון, החם והמגונן. ועוד תזכורת קטנה. כשהכל קודר כ"כ, כאוב ומאכזב, חשוב שנצליח להישאר נדיבים ולא שיפוטיים ביחס לעצמנו. כשאת לא חברה שלך, את גוזרת על עצמך סבל נוסף ומיותר. מפצירה בך למצוא את החמלה כלפי עצמך, ולהתחזק, כדי שיהיה מעט יותר קל. שולחת לך נגיעה אחת רכה, ונחמה ליאת