לכבוד הגעתך..

הי ליאת שוב בעניין הבקרים הלא פשוטים עם בתי בת השש וחצי. בימים האחרונים אני מעירה אותה מוקדם יותר, מעירה אותה בעדינות ונעימות.. ועדיין היא מתעוררת בבכי, בזעף צועקת שקר לה, שלא מצליחה לפתוח עיניים.. כמה שאני מנסה להיות ולראות את הקושישלה, היא לא מצליחה להרגע.. ממשיכה לצעוק.. אני אומרת לה שעליי ללכת להתארגן ומשם היא ממשיכה לבכות שאני לא באה אליה, ולא מקשיבה לה, ויש לה עוד משהו לומר לי... כשהיא באה אליי ואני כבר מתארגנת, היא מנסה פיסית להציק, דוחפת מעט, נוקשת על כתפי .. מאוד קשה כך כי מצד אחד אם אני לא עונה לה היא עשויה לחוות זאת כהתעלמות (למרות שזה אחרי הרבה ניסיון להיות איתה ומתישהו צריכה להתארגן..), ומצד שני זה מסר עבורה ש"די, גם אני צריכה ללכת לענייניי.. אם תצליחי לדבר איתי אשמח אך בצרחות אני לא מבינה כלום וזה מה שאני אומרת לה.. בערב היום היא אמרה לי "את לא מרגיעה אותי, את לא עונה לי ועוזבת אותי".. בשם אלוהים. לי די נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום.. הבנתי מהצהרון שגם שם היא יוצר עצבנית, מתגרה בילדים.. פחות אוכלת.. היא אומרת לי שלא כיף לה שם.. אולי זו עייפות מכל ענייני השגרה..

שלום גלית, חזרתי וקראתי את התכתובת בינינו, ומרגישה צורך להדגיש כי תיקוף והכלה הם משהו שהילדים שלנו צריכים *כל הזמן*. כשאת אומרת "נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום", את רומזת (אולי) על מקור הבעיה. כמבוגרים, עלינו להתאים את עצמנו לצרכי הילד הקטן, תוך שאנו מעודדים אותו להסתגל לדרישות המציאות. בהדרגה, נדרוש ממנו להתחשב גם בנו, אך רק כפי יכולתו וכפי שהגיוני לצפות מילד בן גילו. כל עוד הבוקר נותר זירת מאבק, או "הורדת ידיים" בלתי פוסקת, יימשכו גם התסכול והעויינות אצל שתיכן. מציעה לך לחזור ולקרוא את הדברים שכבר נאמרו, ולבחון האם לא נוצר כאן מצב שבו הבוקר הוא הזמן העיקרי שבו אתן 'מבלות' יחד. נסי להקדיש לה יותר זמן (ללא אחותה הקטנה), ולתת לה מזמנך וסבלנותך בשעות אחה"צ והערב, מה שיאפשר לה להרפות ממך מעט בשעות הבוקר. היעזרי בבעלך, ונסי להיות נדיבה כלפיה בשעות ההתארגנות הקשות של הבוקר. אם המצב הקשה נמשך, פני להתייעצות או להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת