נמנעת מעימותים

אני בת 35.שמתי לב לאחרונה לבעיה שמאז ומתמיד הייתה קיימת אך לאחרונה מפריעה לי מאוד.אני בחורה "עם ראש על הכתפיים"יודעת להביע את דעתה בכל נושא. כאשר אני מדברת עם אנשים זרים יודעת להיות מאוד אסרטיבית.הבעיה היא עם אנשים קרובים.שכנים.בעבודה(כל מי שאני בקשר רציף איתו)אני נמנעת מעימותים.ואפילו מונעת אותם לפני שיקרו.אני נכנסת ללחץ שמה אני אסתכסך עם מישהו והשהייה העוינת תהיה לי קשה מאוד.ויכולה לנתח את הסיטואציה או מה שעלול לקרות בלי הפסקה.ובמידה ויש לי ויכוח עם מישהו ואדם שלא קשור לעניין מתערב לטובתו(דבר שקורה בהרבה מצבים בחיים- לא דווקא שלי)אני נכנסת למגננה כפולה ונהיית לחוצה וחסרת ביטחון. דבר שמשבש לי את השיגרה .לפעמים אני אוגרת הערות שמרגיזות אותי ומפחדת שעוד רגע אני "אתפוצץ" על אותו אדם ואז הוא לא יבין למה אני כועסת ותוקפנית

שכחתי להוסיף אני נשואה עם שלושה ילדים ובבית ומול חברותי אני מרגישה מאוד בטוחה בעצמי ודווקא במקומות האלה נכנסת לעימותים כשצריך מבלי לחוש חוסר ביטחון בכלל.

שלום לך, באופן כללי, היכולת להתנהל במצבי עימות נרכשת בהדרגה לאורך שנות ההתפתחות. לאקלים במשפחה יש השפעה ניכרת על יכולתו של הפרט להחזיק בדעות משלו, גם כאשר הן אינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם של האחרים. משפחות שמצליחות להתקיים באווירה מקבלת ומכבדת חרף חילוקי הדעות, מעודדות את הילדים לפיתוח מחשבה ודעה עצמאית. ילדים כאלה יהיו נכונים להשמיע את דעותיהם ובמידת הצורך גם להגן על עמדותיהם ולהיאבק עליהן. במשפחות סמכותניות, המצדדות בציות לסמכות, הפרט עלול לפתח גישה קונפורמית ומרצה, פשוט כדי לא להסתבך. אדם כזה עלול לגדול עם אוריינטציה של הימנעות מעימות עד כדי ביטול עצמי. אם מעניין אותך להתחקות אחר שרשיה של הבעיה אצלך, ולנסות להבינה בהקשרים העכשוויים, אני ממליצה לך להיכנס לתהליך טיפולי, ולחקור את ההיסטוריה הפרטית שלך, ואת תרומתה למצב. אפשר, כמובן, להסתפק גם ברענון האמונות ה'אוטומטיות' שלך ("אם אעמוד על שלי, אני עלולה להסתכן באבדן האהדה כלפי"), בבדיקת תקפותן, ובהחלפתן באמונות חדשות, רציונליות יותר (למשל - "אפשר לא להסכים, ועדיין להיות חברים טובים"). גם את זה עדיף לעשות במסגרת טיפול (קוגניטיבי) שבדר"כ גם קצר יותר ואפקטיבי לא פחות. בהצלחה ליאת