שלום ליאת

שלום ליאת החביבה. מה שלומך?. יש לי איזו מחשבה. בעצם, משהו בין מחשבה לשאלה. אז רציתי לשתף ולשאול לדעתך. זה בנוגע למשמעות הטיפול הנפשי עבור אדם עם נכות ניכרת. (גם אני, אבל גם "כל אדם" כזה). הולך אדם כזה לטיפול נפשי. במצב האידאלי (כמו אצלי) הוא פוגש במטפלת נהדרת. רגישה, חכמה מאוד, מכילה. נוצרת אוירה נעימה בקליניקה. נגמרת הפגישה. יוצא האדם מהקליניקה, וחוזר לחייו האמיתיים. והחיים האמיתיים, כשמכם כן הם - אמיתיים. לא "מרופדים" כמו בקליניקה. כי לזולת לא אכפת מהאוירה שהייתה לפני כן בקליניקה. ובצדק. ויחסו אל האדם, שיצא ברגל קלה מהקליניקה, יכול לנוע בין טוב לאיום ונורא. במקרה שלי, אגב, זה נוטה יותר לכיוון הגרוע. הנתק הזה - בין האוירה הטובה והמקבלת בקליניקה - לבין חיי היומיום - הוא גדול ועצוב. ואז אני שואל את עצמי: מה בעצם הטעם בטיפול?. הרי הטיפול "שלי" לא משפיע על אנשים אחרים, ועל יחסם אלי. את יכולה לומר: נכון, אבל הוא מיועד לך. נגיד, כדי להעלות את הדימוי העצמי שלך, והביטחון העצמי שלך. וזה נכון. רק מה? שלביטחון העצמי שלי, שהוא גבוה אגב, יש מעט מאוד השפעה על יחס הזולת עלי. אם את סוג של מיסטיקנית את יכולה אולי לטעון, שהאוירה הטובה בקליניקה תחלחל איכשהו החוצה... וזו, כמובן מחשבה מקסימה, רק שאני לא סגור על זה שהחיים עובדים ככה. נשמע כאילו אני טוען שטיפול פסיכולוגי הוא חסר טעם, במקרה של אדם עם נכות ניכרת, כלומר אני. אז לא. אני ממש לא חושב כך. אני יודע מנסיוני האישי, שטיפול טוב עוזר מאוד ומחזק מאוד ותורם מאוד. וזאת בעצם המחשבה - שאלה שלי: לאור כל הסיבות שציינתי, שבגללן טיפול לא אמור היה לעזור לי ולאחרים במצבי - איך זה שהוא כן עוזר?. והוא עוזר מאוד מאוד!!! איפה החוליה החסרה שהופכת אותו למוצלח?. מהו הגורם שהופך אותו ל - כן מוצלח, למרות כל הסיבות שמניתי לכישלונו האפשרי?. זאת ספק שאלה - ספק מחשבה. (ספק פלוץ. חה.) אם תוכלי בבקשה להתייחס לזה - כל מה שעולה לך בראש. בעיקר, איך את מבינה את זה שלמרות כל הסיבות לכישלונו האפשרי של הטיפול - הוא כן מצליח?. מנסיונך כפסיכולוגית. מהידע המקצועי שלך. מחכה לתגובה. כל טוב, מעמית, שמעריך אותך עד השמיים ובחזרה.

שלום עמית, אתה מזכיר לי בשאלתך ילדה קטנה, שאמרה לי לפני כשבוע שהיא חושבת על הפסקת הטיפול. לדבריה, בטיפול כ"כ טוב ונעים לה, ואז, המפגש עם ה'חוץ' מאד מאד מתסכל אותה. עדיף, כך היא אמרה, שלא לטעום מן הטוב, כדי לא לחוש את התסכול נוכח הפערים בחוויה שלה. ואני חשבתי על הקקטוס הירוק העומד לו זקוף ביובש המדברי, וכל מה שמחייה אותו הן כמה טיפות קטנות של מים, פה ושם, הנאגרות בחכמתו של הטבע, כך שיבטיחו חיים והמשכיות. אולי זו גם חכמתו של הטיפול הטוב, המאפשר טיפות קטנות של חסד, גם בתוך מציאות צחיחה, שאין בה רחמים. מי יודע... אני רוצה להאמין שמגעה המיטיב של המטפלת שלך, יוכל להמיס את מעטה הציניות וחומות הייאוש, ואולי לאפשר לנגיעות קטנות של טוב לנוע מן הסביבה אליך ובחזרה. כל כך שמחה שמצליח לך. שלך ליאת