מצפון של אמא

שלום רב (שוב. בנושא אחר), אולי זה הפורום לשאול ואולי לא, אבל אם לא - בטח יהיה לך במה להאיר את עיני מנקודת המבט של הילדים שלי. יש לי חשש שאני נותנת את כל כולי פלוס על מנת ששני ילדיי יהיו מאושרים וכל זה תחת מצפון כבד ואחריות כבדה לאושרם. אני מאמינה שכל אמא מרגישה אחריות לאושר ילדיה, אך אצלי אולי זה מוגזם. לציין שאין לי עזרה משום סבא או סבתא (סבים נפטרו, סבתות "מודרניות" - שלא עוזרות בכלל), משום דוד או דודה (אחותי וגיסתי שקועות בחיים שלהן) ורק קצת מבעלי. שאלתי היא מה אפשר לעשות בקשר למצפון האובר כבד שלי ? תודה.

שלום רב, אנסה לשתף במחשבות שלי בנושא. אנחנו מביאים ילדים לעולם מתוך תקווה להעניק להם חיים שיש בהם משמעות. בעיני, חיים טובים אינם בהכרח חיים "מאושרים". אדרבא, כמו שנכתב כאן לא מזמן, אושר הוא עניין חמקמק מאד, ואנו חשים בו לעיתים רחוקות ולרגעים. הניסיון או הציפייה להפוך את ילדינו ל'מאושרים' עלול לשעבד אותנו לדפוסי התנהגות בעייתיים, מרצים, סיזיפיים מאד. הילדים שלנו, ממש כמונו, הם יצורים אוטונומיים, עם רצונות, משאלות וצרכים משל עצמם, ועם רפרטואר רגשות רחב ומגוון. כאשר אנחנו מנסים לצמצם אותם לטווח רגשי מוגבל (שתמיד תהיו שמחים ומאושרים) אנו עלולים להפוך אותם לנכים ומוגבלים רגשית. אסביר. ילדים מזהים די מהר שאמא שלהם לא יכולה לראות אותם עצובים. יש אימהות שאפילו אומרות זאת מפורשות ("כשאתה עצוב או כועס אני עצובה"). ילד כזה עלול להתכחש לרגשות של עצב/כעס/שנאה, ולפתח עצמי כוזב שלא יפגע באמא. מכאן הדרך קצרה לקשיים רגשיים כמו דיכאון, חרדה וניכור עצמי. זה, כמובן, פשטני מאד, לצורך הדיון הקצר שלנו כאן. לתפיסתי, המשימה שלנו כהורים היא יצירת סביבה מיטבית בה יוכל הילד לפתח את כישוריו ולממשם במלואם, כך שיצליח לתפקד כאדם שלם, מגשים ומסופק. אתגרים, משברים וקשיים הם חלק מהדרך לשם, ועלינו להכיר בכך ולציידו בכלים הנכונים כדי לשרוד אותם. מה את אומרת? ולמה מצפון כבד, למה? :-) ליאת