בן 3 בוכה המון

שלום רב ליאת מנדלבאום, אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי. בני בן ה-3 בוכה הרבה ומייבב הרבה (בוכה ללא דמעות ומדבר בטון בכייני). בבקרים לפעמים גם מיד אחרי שהוא מתעורר הוא בוכה מהמיטה בלי סיבה. נראה לי שגם הוא לא יודע את הסיבה. אני ניגשת אליו, מחבקת אותו, מנשקת אותו, אומרת לו בוקר טוב ומזמינה אותו לסלון לשתות את החלב של הבוקר. בדרך לסלון, אם במקרה הוא מקבל מכה, ולו הקלה ביותר, הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן. אני ניגשת אליו, מנשקת את המקום הכואב ואומרת לו שזה יעבור. הוא מתיישב על הספה בסלון וכשאני מגישה לו את החלב, אם דבר הכי קטן לא מוצא חן בעיניו (כמו חלב טיפה קר או טיפה חם) הוא פורץ בבכי. במקרה כזה אני כבר מתעלמת מהבכי, מניחה את החלב לידו ואומרת לו שכשהוא ירצה, הוא יקח לבד. אחר כך הוא מחליט שהוא רוצה להחליף בגדים וכשלא מצליח להתפשט לבד מתחיל לבכות. אני מחליפה לו במקומו בגלל שאין לי זמן לויכוחים בבוקר. אם לא היה בוקר, הייתי אומרת לו – תחליף לבד או שלא תחליף בכלל כי אמא מלבישה אותך רק אחרי מקלחת (הוא אוהב להחליף בגדים כמה פעמים ביום. עוד נושא תמוה). אנחנו יוצאים בשעה טובה מהבית ובחדר המדרגות רגלו נתקעה בטעות במדרגה. הוא מתחיל לבכות ולהשתטח. אני מתקדמת במדרגות ואומרת לו שאם לא יבוא אחריי ישאר לבד מאחור. הוא בוכה שאני אשא אותו על הידיים אך אני מסרבת (יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב) ומציעה לתת לו יד. הוא מסתפק ביד בחוסר שביעות רצון, וככה אנחנו ממשיכים לעלות במדרגות ביחד. ככה פחות או יותר נראה כל בוקר. אז אולי הוא עייף כי לא התעורר לחלוטין עדיין, אז אחרי הגן המצב קצת פחות גרוע, אבל הבעיה עדיין קיימת: כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא מייבב ולעיתים בוכה. דוגמאות לדברים שלא מוצאים חן בעיניו: כשנשפך עליו קצת מהשתייה שלו (אז הוא בוכה ממש ומשתטח), כשצריך לצחצח שיניים, כשמקבל מכה ממש קלה. בלילה – אם בורח לו פיפי במיטה, מתעורר, בוכה בכי היסטרי עד שאני מחליפה הכל והוא חוזר לישון. כל הדברים שאני אומרת כדי להרגיע אותו, לא עוזרים. אני אומרת לו שזה לא נורא ומחר ישתדל לעשות בשירותים, שאמא גם עשתה פיפי בלילה במיטה כשהיתה קטנה, שלא קרה שום אסון וזורקים הכל לכביסה וכדומה. לרוב אני מגיבה ב"דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך" ובאמת לא מתייחסת עד שהוא מדבר יפה, אבל המצב לא משתפר כבר כחודשיים. אני רוצה גם לציין שהעוצמה של הבכי תלויה במצב הרוח שלו באותו יום. יש ימים שהוא יותר שמח ואז בוכה הרבה פחות ויש ימים שהוא פחות שמח ואז בוכה המון. מכל עניין פעוט. אני תוהה אם יש סיבה אחת מובהקת להתנהגות זו או שזה מכלול של סיבות. אני גם רוצה מאוד לדעת כיצד אני יכולה לעזור לו להיות ילד שמח יותר ? בתודה רבה מראש

שלום רב, יכול להיות שההסבר לכל ה'מופע' הזה, טמון במשפט קטן אחד שהזכרת כמעט כבדרך אגב: ("יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב") - הסוגריים במקור! הילד שלך הוא אמנם בנך הבכור, אך הוא עדיין מאד קטן, ומתמודד כרגע עם אחות קטנה שנכנסה אל חייכם, הפכה אותך לעייפה וכבדה יותר, אולי גם חסרת סבלנות (זה בסדר גמור, וזה טבעי ונורמלי). הילד שלך הבחין בוודאי שכרגע, מי שבוכה (התינוקת!) מקבל את עיקר תשומת הלב שלך, וכדרכם של פעוטות בני שלוש, לא מאד מתוחכמים, הוא מנסה לפעול בדרך שלמיטב הבנתו אמורה לעבוד. כאשר את אומרת לו "דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך", את מבקשת ממנו משהו שהוא אולי לא מסוגל לעשות. מה שנח מאחורי הבכיינות היא אולי המשאלה שתחזרי להיות רק שלו, קשובה וחמה, סבלנית ונינוחה, כמו שהיית לפני שנולדה התינוקת. לכן, אני משערת שהתייחסות יותר חומלת וקשובה, ותיקוף של רגשותיו יעבדו יותר מהניסיונות להתעלם. אין זה אומר שצריך לוותר על גבולות, אלא רק לגייס אמפתיה והכלה כלפי מצוקה זמנית ונורמלית של ילד קטן כ"כ, שמצפים ממנו להיות גדול ושמח, כאשר הוא לא מאד שמח, וכל מה שהוא רוצה זה דווקא להיות קטן... מה את אומרת? ליאת