פחדים

ליאת שלום, בני בן החמש, מתחנך בגן חובה, ילד מקסים ושובב. לאחרונה (בחודשים האחרונים), הוא החל לדבר על מוות, חלומות רעים בלילה, ופחדים. הדבר החריף והיום הוא מדבר על כך באמצע משחק משותף, בילוי עם חברים או בן השעשועים. הוא מתחיל להיכנס ללחץ או למין "התקף" ולומר שיש לו פחדים והוא לא יכול להפסיק לחשוב עליהם. בהתחלה זה החליץ אותי מאוד, וחיבקתי, נישקתי והרגעתי אך זה לא עזר זה פשוט הלך והתגבר.... אז נקטתי בגישה שונה, קצת יותר חריפה ואמרתי לו שדי, מספיק, "יש עוד המון זמן עד שנמות" (או כל פחד אחר שהיה לו לצורך העניין)ובתגובה הוא היה חוזר מהר מאוד לשחק. לאחר כל ארוע כזה, אני מלאה ברגשות אשם, אני לא יודעת אם התנהגתי נכון או שפשוט הוא הבין שאי אפשר לדבר איתי על הנושאים הללו. אני יודעת מנסיון עבר שלא צריך להתבלבל בין החוכמה של הילד ליכולות הרגשיות שלו. אשמח לעצתך כיצד עליי לנהגות כאשר סיטואציה כזו תתרחש בעתיד בשנית.

שלום חלי, כמעט כל ילד מתמודד מתישהו עם רעיון המוות, ולכן עלינו לעמוד הכן מול שאלות קשות או מופע חרדתי מפעם לפעם. התגובה הנכונה בעיני (אם בכלל יש כזו) משלבת בין שתי העמדות שנקטת: אמפתיה, הבנה וחמימות מצד אחד, ומצד שני ענייניות "חותכת עניין" במצבים בהם הילד נכנס למעגלים אין סופיים של עיסוק-יתר בנושא כה מדכא/מפחיד. לפעמים אפשר לעשות זאת בהומור (זה תמיד טוב כשמתעסקים במוות), ולפעמים בצורה מעמתת יותר, הכל תלוי בילד ובמה שמתאים לו. באופן כללי, המסר המרגיע הוא כזה שמותיר את הילד עם תחושת שליטה ("אנחנו לא רוצים ולא מתכוננים למות בקרוב, ולכן אנחנו שומרים על עצמנו, אוכלים בריא, חיים בריא, נזהרים מסכנות, ונערכים ככל יכולתנו לחיים ארוכים של שמחה ובריאות"). כמו אצל כולנו, אני מניחה שגם אצל בנך זה יעבור או יתמתן בהדרגה. בברכת עד 120 ליאת