עניינים בין ילדים במשפחה

שלום, אני אמא לבן יחיד בן 8, הוא נפגש הרבה עם בני דודים, בד"כ מסתדר עם הקטנים יותר מגילו.הבעיה במפגשים עם הילדים של גיסתי ובעלה, שהגישה שלהם היא שתמיד הילדים שלהם צריכים לקבל הכל (הם גם לא אומרים להם לא בעניינים של חינוך רגיל אין להם סמכות על הילדים)ולא מחנכים אותם שצריך גם לוותר כשצריך, כך יוצא שבכל מפגש איתם הבן שלי מוותר לילדיהם במשחקים והתיסכול גדול.למשל בני משחק במשחק כלשהוא, והילדה בת השנתיים (!)בוכה מיד שהיא רוצה, אז זה נעשה עניין גדול, וגיסתי מיד מתערבת ומבקשת מבני לוותר לה "כי היא קטנה".אם בני לא מוותר, האמא נכנסת לעניין ומבקשת מבני לוותר !במקרה כזה אני גם מתערבת ואומרת שהוא משחק ושילדיה יחכו.אבל כמובן יש הרבה מתח וכל מיני נסיונות להביא את בני לוותר. הבעייה שבני חש במתח בחברתם(וגם אני..)וכבר התחיל להתרגל לוותר להם אוטומטית. אם זה היה עם חברים, אני הייתי פחות מפגישה עם בני איתם, אבל כאן זה משפחה קרובה ונפגשים די הרבה. כיצד עלי לעזור לבני במצב כזה?וכיצד לדעתך עלי לנהוג?זה מאוד מציק כי זה משהו מתמשך ואני לא רוצה להרגיל את בני לוותר בצורה כזו.עלי לציין שכאשר הם מתארחים אצלנו אני מתייחסת אליהם בצורה מאוד יפה ולא כמו שהם מתנהגים. אודה לתשובתך

שלום רב, הדברים שלך גורמים לי להיאנח קצת, ולחשוב (שוב!) כמה הכל היה פשוט יותר לו היינו מניחים לילדים שלנו להתנהל בכוחות עצמם, ולפתור את הקונפליקטים ביניהם בכלים שלהם. את יודעת, הבעיה מתחילה באופן שבו אנחנו תופסים את המושג "וויתור". האם וויתור משמעותו כוח, עוצמה ונדיבות כלפי הזולת, או שמא חולשה, כניעה והתבטלות עצמית. אני נוטה להאמין שלו היינו מניחים לילד בן שמונה וילדה בת שנתיים להסתדר בעצמם, הפיתרון היה בא מעצמו, והוויתור - אם היה מגיע - היה משקף נדיבות והסכמה. כרגע, המאבק על המשחק (ואני ערה לאפשרות שאני טועה!) משקף סוג של תחרות סמויה או משחקי כבוד, או אפילו וויכוח חינוכי עקרוני בינך לבין גיסתך, או בין שתי המשפחות. לפעמים, מספיק שצד אחד מחליט לא להשתתף בזה, כדי שהעניינים יסתדרו. אני מציעה לך להמשיך ולחנך את בנך לסובלנות ושיתוף, לסמוך עליו גם מול הדודים ובני הדודים, ולהימנע - אפילו באופן הפגנתי - מכל התערבות במצבים הללו. כאמור, כשאין עם מי להתווכח או להתחרות, זה פשוט לא קורה. בברכה ליאת