חמש שנים על מיכאל - לקראת "החופש" הגדול

חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים שלושה היו לו חברים נבחן שבמלונה חתול שחור רבי לקיק ובשובך יונה. חמש שנים ובשישית אל חבריו קרא שלום נבחן שלום לקיק שלום יונה צחורה. אל בית הספר אלכה לי אלמד יום יום עכשיו חכו עד כלות הלימודים שוב נשתעשע יחדיו. שיר עצוב על פרידה עצובה, על כניסה לתהליכי חיברות קשים מנשוא- ביטול היצירתיות, הספונטניות הילדית, הדרישות הגבוהות, תהליכי קונטמפלציה שבו אנחנו אמורים להשיב ב"כן,זה אני" המגדיר את העצמי "הנכון" שלנו. כי כך צריך. כמה עצוב השיר הזה, על כניסה לתוך מציאות, על נטישת החלומות, על גדילה וצמיחה כואבת. צריך לגדול.. להיפרד ולגדול..

אמנם אנחנו רחוקים מאד מהאחד בספטמבר, אך נוכח ראייה שלילית כל כך, אני מגייסת את "התותחים הכבדים" כדי לתת נקודת מבט נוספת. אני מתרגשת עד דמעות מהכניסה לבית הספר, וחושבת שזהו אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחייו של כל ילד. מצרפת (סליחה ממי שזוכרים זאת מהפורום הקודם) עבור כל המועמדים שלנו לכיתה א' את הקטע הבלתי נשכח שכתב אבא לאנריקו הקטן ב"הלב", ספרו האלמותי של דה-אמיצ'ס. אני מודה שהוא מרגש יותר בשלושים באוגוסט... "בית הספר כן, אנריקו יקירי, הלימודים היו לך לטורח, כדברי אמך. עדין לא ראיתיך הולך לבית הספר בלב חפץ ובפנים עליזות, כאשר חפצתי. עודך מואס במקצת בבית הספר. אך הגע נא עצמך, עד מה עלובים, עד מה שוממים היו ימיך אילו לא הלכת לבית הספר. לא היה עובר שבוע אחד וכבר היית מתחנן בידיים פרושות, כי שוב ישלחוך לשם, כי היית מתהלך אכול שעמום ואחוז כלימה ובוחל במשחקיך ובכל חייך. הכל, הכל לומדים כיום הזה, אנריקו שלי. תן דעתך על כל אנשי עמל אלה, ההולכים יגעים אחרי עמך יומם הקשה ללמוד בשיעורי ערב. על נשים אלו, על ילדים אלה ההולכים לבית הספר של יום ראשון לאחר שבוע של עבודה קשה, העולה לפי רוב על מידת כוחם. וחיילים אלה, התופסים לידם ספרים ומחברות והם אך עתה זה חזרו מאימוניהם המייגעים. תן דעתך על הילדים העיוורים, אשר למרות מומם נחלצים הם ללימודים ולבסוף תן דעתך על כלואי בתי הסוהר, כי גם המה לומדים קרוא וכתוב. ובבוקר, בצאתך מן הבית, זכור, כי באותו רגע ובאותה עיר גופא ממהרים כמוך למעלה משלושים אלף נערים להיכלא לשלוש ארבע שעות בחדרי כיתתם. ואף גם זאת זכור, בני, את כל אותם ריבוא רבבות הילדים הנחפזים בעת ובעונה אחת, לעת תחפז גם אתה, לבתי הספר שבכל ארצות העולם. דמה נא בנפשך איך כל צבא העתיד הרב והעצום הזה צועד: צועד דרך כפרים נידחים, דרך ערים סואנות, בחופי ימים ואגמים. פה בשרב שמש ושם תחת שמים מעוננים. בסירות – במקום שאין יבשה שם. בסוסים – במקום שהרגלים מתעייפות בו. במגררות על פני שלגים וקרחונים. דרך הרים וגבעות, עבור ביערים וצלוח נהרות, במשעולי הרים סלעיים. אם לאחדים אחדים ואם חבורות חבורות, ואם בטור ארוך ארוך וכולם – ספרים תחת זרועם, לבושים באלפי אופנים וסוגי מדים, מדברים באלפי לשונות, החל מבתי הספר שבקצווי תבל, במקומות קרח רחוקים ונידחים, ועד לבתי הספר של ארצות המזרח, השרויות בצל דקלים, הולכים המה באלפי רבבותיהם ללמוד את כל אותם הדברים עצמם באלפי דרכים ואופנים שונים! דמה נא בנפשך, ילדי היקר, מה רב ועצום נחיל נערים זה, בני מאות שבטים, מאות עמים, מאות ארצות. ותנועה זו, אשר לא שיעור ולא מידה לה ואשר גם אתה הנך חלק בה, והבינה נא: אילו עמדה לפתע כל התנועה הזאת ממהלכה, כי אז הייתה האנושות חוזרת לשפלותה הראשונה, כי דווקא תנועה זו היא הקדמה, היא תקוותו והיא תהילתו של כל העולם! חזק ואמץ אפוא, בני, החייל הקטן בצבא העצום והרב הזה. ספריך הם כלי נשקך, כיתתך – גדודך היא, ושדה המערכה – היא כל הארץ, וניצחונך – התרבות והקדמה. במערכה הזאת אל תהיה חייל מוג לב, אנריקו בני. אביך. "