שאלה

הי ליאת, אני סטודנטית לתואר ראשון בחינוך ואני רוצה ללמוד פסיכולוגיה וכמובן והלוואי להיות פסיכולוגית. אני רוצה מאוד לטפל בילדים ובמתבגרים. עכשיו ככה, אני זוכרת משאני ממש קטנה, שכל פעם שהורים, שראיתי, התנהגו לילדים שלהם בצורה אטומה ושלא הבינו אותם, ושחינכו בצורה שהיא כל כך לא נכונה, שצעקו עליהם סתם, שגרמו להם לבעיות אכילה, התנהגות , משמעת ועוד מליון דברים, אני פשוט הייתי כל כך מתעצבנת ולא מבינה איך הם לא מבינים לבד שהם טועים ושמה שהם עושים לא נכון ומרוב שהם בתוך מלחמה עם הילדים הכל אבוד. אני פשוט רוצה לדעת איך אפשר להתמודד ולהתאפק ולהיות סבלנית מול הורים שיגיעו להדרכה לגבי הילד שלהם, מול הורים שהפתרון לרוב הבעיות בידיים שלהם אבל הם תקועים בחשיבה שונה לגמרי. איך אפשר לעבור איתם תהליך בלי להתעצבן כל כך ולקחת כל כך ללב? אני מקווה שהבנת אותי. תודה :)

שלום בר, כפתיחה לדברי, מעתיקה חלק מתשובה שנתתי לפני כשבוע לנערה שהתלוננה על אמה. כתבתי לה שם - לצערי, בחיים המקצועיים שלי נתקלתי במקרים רבים של הורות קשה ובעייתית, ולמרות זאת, אני מאמינה שרק במקרים נדירים מאד מדובר בהורים 'רעים'. אני מאמינה בכל לבי שהורים - בבסיסם - רוצים טוב עבור ילדיהם, אך לפעמים מציאות חייהם או המורכבות האישיותית שלהם לא מאפשרת להם להיות הורים מיטיבים. עד כאן הציטוט מלפני שבוע. אני מאמינה בכך באמת ובתמים, ויודעת שעמדה שיפוטית או מאשימה כלפי ההורים, אינה מקדמת את התהליך הטיפולי. ההורים הם בני הברית החשובים ביותר של הטיפול בילד, לא רק כמממנים או נהגים, אלא כסוכני שינוי ועוזרי-מאמן. הם הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה, ובלעדיהם התהליך חסר מאד וחלקי. מה שעוזר לי לשמור על הגישה הזו, יותר מכל תיאוריה או ספר לימוד, זו החוויה שלי כהורה, כאימא שלמדה על בשרה כמה קשה להיות מושלמת. ובכל זאת, אני מודה, לא תמיד זה קל, ולפעמים לוקחים ללב. אלה סיכוני המקצוע שלנו. שבת שלום :-) ליאת