ליאת שלום

אני רוצה לכתוב לך על תחושה אישית שלי. למרות שכבר מזמן איני ילד. יתכן שהזכרתי בעבר חלק ממה שאכתוב עכשיו. לתחושתי, האינטרנט הוא הדבר הכי טוב, אבל גם הכי נורא, שקרה לי. כאדם רהוט, נבון, רגיש, חברותי - הכתיבה באינטרנט טבעית לי. זורמת. שוטפת. ספונטנית. לכן, אגב, אני כותב בכמויות אדירות. עבורי זה ממש אויר לנשימה. צורך קיומי. אבל ברגע שאני מכבה את המחשב - העולם האמיתי חובט לי בפרצוף. ובעולם האמיתי, אני כבד פה וכבד לשון, ובעל נכות מרתיעה. (נדמה לי שסיפרתי לך את זה פעם). אין לי עם מי לדבר, כלומר בקול רם, מלבד ההורים שלי. ובאופן טבעי, את הדברים הרגישים באמת - איני יכול לומר להם. אני חברותי מאוד, אבל מעטים רוצים בחברתי, אם בכלל. אני כל כך רוצה לתת אהבה ורוך וידידות, אבל איש אינו רוצה לקחת. יש לי רגעים של עצב גדול. של בכי. של פחד. (למרות זאת, אני אופטימי בדרך כלל). את מבינה, ליאת, הפער בין הקיום האינטרנטי שלי, לבין חיי האמיתיים, הוא שובר לב. פשוט כך. וקשה לי להתמודד איתו. כי אני ממש זקוק לכתיבה האינטרנטית, במובן מסויים זו התקשורת הכי טבעית ואותנטית עבורי. אבל אחר כך, אני חוזר ל"חיים האמיתיים" , ונהייה עצוב, כל כך עצוב. כי אני רוצה "כאן" את מה שאני חווה באינטרנט. ואי אפשר... אשמח אם תכתבי לי משהו על כך. כל דבר שעולה לך. את הרי ידועה לי כחכמה ורגישה ומקסימה... אגב, גם אני מעריך אותך על כך שאת עונה לשאלות בשעות הלילה המאוחרות, שהן למעשה כבר שעות של לפנות בוקר. מצטרף לדברי המגיבה הקודמת, שהחמיאה לך על כך מכל הלב. שולח לך המון אור ואהבה, הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שבעצמו זקוק לקוסם.

שלום לך הקוסם האמיתי, אתה יודע, בדר"כ, כשאנשים כותבים לי לכאן בשמות בדויים ומוזרים, אני נמנעת מלפנות אליהם בשם ההזוי שמצאו לעצמם. איכשהו זה נראה לי קצת נלעג, אני מודה. במקרה שלך, הפעם, חייכתי וכתבתי בשמחה אל "הקוסם האמיתי", פשוט כי אני מרגישה שאכן מתרחש כאן קסם אמיתי, כמעט יום יום. הקסם שמאפשר לך להיות שווה, נוכח, ענייני, משמעותי, ובעיקר מאד מאד נורמלי (כלומר, לא חריג) מכל בחינה שהיא. אני לא יודעת מהו "העולם האמיתי". ולא, זו אינה התחסדות. אבל בעידן שבו הורים קובלים על ילדיהם שהפכו את המחשב לשלוחה שלהם (או את עצמם לשלוחה של המחשב), בעידן שבו האינטרנט הפך ל'ברזלים' עליהם נפגשים בני הנוער לשיחות בטלות, לסלון החברתי של כל הבורגנים העסוקים, לבית הקפה של אנשי הרוח הרושמים את הגיגיהם על מפיות WORD בפונט חסר השראה, להייד-פארק של תחרויות ה"דיבייט", לביב השופכין של הרפש האינטלקטואלי - מה בעצם נשאר כבר ב"עולם האמיתי"? אני יודעת שאין תחליף למגע האנושי, לקשר העין, לאינטימיות שמאפשר המפגש הישיר בין אנשים, ויודעת כמה קשה הבדידות. כאופטימית חסרת תקנה, אני ממשיכה להאמין בכוחה של האהבה, וביכולתם של נסים קטנים להיברא ולהידחק אל חיינו כנגד כל הסיכויים. אין לי ספק שגם מתוך נקודות מוצא מחורבנות יכולה להיוולד משמעות וחיות חריפה שיש בה טעם. אני אוהבת את המחשבה שהפורום שלנו מפיג ולו במעט את בדידותך, ושמחה בנוכחות הלא שגרתית שלך כאן, שמצידה גומלת לנו במשבים מרעננים של הומור, סקרנות ורוח טובה. תרגיש בבית ליאת (שבעצמה תוהה האם יש בכלל חיים אמיתיים שם בחוץ...)

הי ליאת, לא יכולתי להתאפק מלהגיב. אני תמיד נפעמת לא רק מתוכן התשובות כאן בפורום, אלא גם מהכתיבה הקולחת שלך. הפעם אני לא רק נפעמת - אני ממש מעריצה :-) עם כזה כשרון, את חייבת להוציא ספר... אז אני רוצה לומר תודה על חוית הקריאה המדהינה! עוברת-אורח קבועה (ולא אכפת לי אם השם שבחרתי לי נשמע הזוי או מוזר מידי :-))

אני נכנסת לפורום הזה וקוראת באדיקות את תגובותייך לפונים. המקצועיות, היצירתיות שלך והאנושיות והאהבת אדם שבך מרגשת אותי בכל פעם מחדש.. לא יודעת אם את זוכרת, באוגוסט שנה שעברה בני התחיל טירונות. הרגשתי שאני מתה. הרגשתי כזה חוסר אונים, פחד מעורב במיקסר של רגשות נוספים. לא יודעת למה ..אולי בגלל מי שאת.. כתבתי לך פה בפורום בניק "עלה שלכת". הדפסתי את תגובתך. היא מלווה אותי עד היום.. גם כשאני מגהצת את המדים שלו אני נזכרת שוב בתגובתך.. אין לך מושג מה תגובתך עשתה לי.. כמה בכיתי כשקראתי שוב ושוב את תגובתך.הרגשתי שאת מבינה ב-ד-י-ו-ק !!!! מה אני מרגישה. לא אשכח לך זאת בחיים !!! כמה שהייתי צריכה לשמוע בדיוק את מה שנתת לי. את באמת גדולה מהחיים ליאת !!

ליאת, המילים המרגשות שלך נותנות לי כוח. מחזקות אותי. תודה לך. למרות המרחק ביננו, אני מרגיש כמה את אמפתית ומחממת את הלב וטובה. כמו שמש גדולה, שמאירה גם מערות חשוכות. זו יכולת נדירה. ותודה, ילקוט הרועים. זלדה היא המשוררת האהובה עלי. יש לה שיר, "כל שושנה היא אי של השלום הנצחי". מכירה?. אין לי אותו לידי, אז איני יכול לצטט במדויק. השורה האחרונה בו אומרת: "חצה את ים האש". וזה בדיוק ככה. זה החיים של כולנו. כדי להגיע אל השושנה, שהיא אי של השלום הנצחי, יש לחצות את ים האש. זה אפשרי, אבל נדרש אומץ. הרבה אומץ. (אגב, שמתי לב, שלפעמים כשליאת עונה על שאלות קשות, היא כותבת: "אומץ!". זה מוצא חן בעיניי). שלכן, הקוסם האמיתי מארץ עוץ.

הקוסם האמיתי. כשקראתי אותך (כבר לפני יומיים, אבל לא רציתי להתקע פה לפני שליאת תכתוב לך) נזכרתי בשיר של זלדה. זה בשבילך- ציפור אחוזת קסם / זלדה כאשר הגוף הרך מט לנפל והוא מגלה חרדתו מפני הקץ לנשמה, מצמיח עץ השגרה הנמוך שאבק אכלו עלים ירקים פתאם. כי מריח האין יפריח הדור נאה ובצמרתו צפור אחוזת קסם. להית', אפרת