טיפולים בילדות

שלום. אני כעת בת 17 ויש בעיה שמאוד מציקה לי. לפני שאני נרדמת בלילה עולה אותו נושא שהוא הפסיכולוגית ילדים שאלייה הייתי הולכת בסביבות גיל 8 והקורסים למיומנויות חברתיות שההורים שלי היו לוקחים אותי אליהם. זה מעלה בי המון שאלות-האם הייתי ילדה לא מוצלחת? האם ההיוותי נטל ואכזבה עליהם? לא זכור לי שום בעיה בנושא החברתי. אני זוכרת את ה'חבורה' שלי מכיתה א(כנראה שבאמת היתה איזושהי בעיה לא זכורה לי) זכרונות טיפול הוריי בי מעלה בי רגשות נחיתות, לעיתים בכי. השאלה שלי היא בעצם האם במקום לעזור לי הטיפולים דווקא הזיקו לי בגלל מה אני מרגישה עכשיו? כי שוב... אני לא זוכרת שהיתה בעיה בנושא החברתי ועכשיו המצב מצוין. תמיד אני נזכרת בזה ואומרת לעצמי שבאמת כנראה אין לי כישורים כמו שהוריי חשבו. תודה מראש.

שלום שיר, גם אני תוהה לא פעם, איך חוויית הטיפול נצרבת בתודעתם של המטופלים הקטנים שלי, והאם במבטם לאחור היא תירשם כהתנסות מיטיבה או כניסיון לתקן איזה קלקול. מישהו אמר פעם, שכאשר המטופל שוכח את המטפל, לא זוכר את שמו ולא זוכר מה קרה שם בחדר הטיפול - סימן שהטיפול היה טוב ומוצלח. טיפול טוב כמוהו כנגיעה נכונה, כארוחה מזינה, כמו אוויר צח או מיטה נוחה, שאינם משאירים בתודעה שלנו זיכרון יוצא דופן מלבד זה שהם פשוט היו שם. אני מבינה שלא זו החוויה שלך. לתחושתי - וזו רק תחושה - מה שאינו מניח לך, ומכאיב כל כך, קשור למערכת היחסים המשפחתית המורכבת, לחוויה שלך את עצמך כשייכת ולא שייכת ל'חבורה' שלך מכיתה א', וליכולת (לעומת הקושי) לקבל את עצמך ולבסס זהות בוגרת, לכידה ומגובשת כאדם בוגר. אני מניחה שיום אחד תוכלי לתת לעצמך תשובות, ואולי לשוב אל חדר הטיפול ממקום חדש, סקרני ומאמין יותר, כדי ללמוד על עצמך עוד, ולאהוב את מה שאת. בהצלחה ליאת