בכי

הבת שלי כמעט בת 3, ילדה טובה ומקסימה אנחנו מציבים גבולות ועומדים על מה שחשוב בעיננו וביחד עם זאת המון חיזוקים, אהבה וחום. לפני 4 חודשים נולדה לה אחות והיא בסה"כ בסדר גמור, כמובן שנדרשת יותר תשומת לב וסבלנות מצידנו... לאחרונה גם בגלל הגיל ואני מניחה גם בגלל האחות היא פחות מדברת ויותר בוכה וצורחת כשלא מקבלת משהו כפי שרצתה. למשל אם היינו בחנות ולא הסכמתי לה לאכול משהו או אחרי הגן לא הסכמתי לה ללכת למקום כלושהוא היא מתחילה לבכות ולצרוח התגובה שלי ושל בעלי מאוד עקבית וכך הייתה תמיד, אנחנו לא מתרגשים, לא מוותרים על מה שאמרנו, לא מגיבים לבכי בעודף תשומת לב בד"כ אומרים לה ש"קשה לנו לעזור לה ככה ואנחנו מחכים שהיא תדבר ותסביר את עצמה" אם היא ממשיכה, אנחנו חוזרים על כך בצורה רגועה, אם ממשיכה אנחנו פשוט חוזרים הביתה והיא לא מקבלת את מה שרצתה, יכולה לבכות כל הדרך הביתה ואני מתעלמת מהבכי. עשיתי לה בערב שיחה ואמרתי לה שאנחנו רוצים לעזור לה ללמוד לדבר במקום לבכות ואם היא תבכה אנחנו נגיד לה פעם אחת שקשה לעזור לה ככה וזה יהיה הסימן שלנו שהיא תדע שהיא צריכה לדבר ולא לבכות, כמובן למחרת זה חזר על עצמו... השאלה שלי אם ברגע הזה היא לא זקוקה לנו כהורה...וההתעלמות היא לאו דווקא נכונה? לפעמים אני כן מחבקת אותה ואומרת לה שאני רוצה לעזור לה כשהיא תדבר איתי איך נכון להגיב ?

שלום רב, את צודקת. בגיל כה צעיר, ההחלטה לא להתייחס לבכי עלולה להיחוות כנטישה. עם זאת, חשוב שלא להיכנע לגחמות רק בגלל הבכי. הפיתרון לתפיסתי הוא היענות לקושי שלה, מבלי בהכרח לספק את מה שהיא דורשת. כלומר לחבק, לנסות להרגיע, ואולי אפילו להסיח את הדעת, אך זאת מבלי להיכנע ולוותר על מה שהדליק את המהומה מלכתחילה. בברכה ליאת