התמודדות עם הילדה של בעלי

לפני כ- 8 חודשים נישאתי לבעלי שהיה גרוש + ילדה בת 8. ( כיום היא בת 9) אציין שהתחתנתי רווקה, מלומדת, ניראת טוב ולא הייתה כל סיבה שבעולם שאצא דווקא עם גרוש+, אבל כך כיוונו מלמעלה... האהבה שגשגה ויצאה חתונה ב"ה. בתחילה, הילדה התרגשה מאוד, וחפצה בקירבתי, בהיכרות עמי, והתנהגה למופת. כיום, הנני מרגישה שכבר מס' שבועות לא מבוטל, הילדה החלה להרשות לעצמה להגיב בעזות, להתחצף, לא להתייחס לבקשות שאני מבקשת ממנה כמו ( לסדר את החדר אחרי שסיימה לשחק, לצחצח שיניים, לאכול רק במטבח ו/או בפינת אוכל ולא להסתובב עם אוכל בכל חדרי הבית, לאכול עם סכין ומזלג וכיוצ"ב... בקיצור בקשות של הקניית הרגלים, שמשום מה לא ברור לי מדוע עד גיל 9 אינם קיימים ו/או לא ברור כי יש להשתמש בהם....) אני מרגישה שאני רק נותנת ונותנת, חום אהבה, יחס אכפתיות, קונה לה בגדים, נעליים, מצרכי מזון שהיא אוהבת, מכינה לה לאכול, מקבלת אותה בביתי, עם חברות, ללינה... בקיצור לא מחסירה ממנה כלום....והכל בנוסף למזונות כל חודש בחודשו ובמועדו. אבל מהילדה - אין יחס שווה.. כאילו היא לא חייבת לי כלום, שאני לא קיימת, ושאם אני כן קיימת אז רק לנוחיות שלה.. ומתי שהיא צריכה אותי. החלטתי לעשות להתנהגויות שלה כלפיי סוף - אני כבר לא קונה כלום וכיוצ"ב, לא שואלת לשלומה, ולא מראה כל יחס אכפתי כלפיה. בעלי.. עצוב שכך נהיה, ואני והוא רבים בגלל ההתנהגויות שלה כלפיי המון, הוא מגונן עליה והוא שהיא ילדה טובה, ומחונכת, ויש לה בעיות כמו לכל הילדים, ורק כשיהיו לי ילדים אדע מה זה.... וטוען שאני שוגה, והילדה כן אוהבת אותי , כן מכבדת, כן מעריכה וכן וכן וכן.... ושזו התנהגות של ילדים ואני צריכה ללמוד דרכי התנהגות איתה... ( וזה הכי מעצבן לשמוע- בהתחשב שיש לי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך... הייתי גננת 3 שנים בגן חובה... ואני עו"ד היום שעובדת מול קהל לקוחות... ומכירה את כל מצבי הרוח הקיימים...) האם כך הוא העניין? האם זה נכון שכך הילדה מתנהגת? יש משהו שאני צריכה לשפר? שצריך לדבר עם הילדה? אני אבודה... אני פשוט מרגישנ ש"לא בא לי עליה יותר", "ושלא תבוא אליי הבייתה". מה לעשות? בבקשה עזרה וייעוץ....

שלום רב, כשנכנסים למערכת יחסים מסוג "פרק ב'", יש להביא בחשבון התמודדויות מן הסוג שאת מתארת, כמעט כמובן מאליו. את מספרת על השקעה רבה שלך בילדה, על אירוח מכל הלב, על בילוי משותף וקניות בגדים ונעליים - תוך שאת מצפה, בתמורה, שתתנהג בהתאם לציפיות שלך, בנימוס, תוך הכרת תודה, כבוד ואהבה. כאן, עלי להודות, אני מסכימה עם בעלך, וחושבת שאם היו לך ילדים, היית ודאי יודעת שרוב הזמן הם אינם מתנהגים "למופת". הם אינם נוטים מטבעם לגלות הערכה בוגרת על מה שנותנים להם הוריהם, ורואים את הדברים במידה רבה כמובנים מאליהם. ילדים, בעיקר בגיל צעיר, מבלגנים את החדר, לא מתים על מקלחות וצחצוח שיניים, מעדיפים לאכול בסלון מול הטלוויזיה, ולא ממש מקפידים על נימוסי שולחן. אין בכל אלה כדי להפוך אותם לבעייתיים או חסרי תקנה. בסופו של דבר, כולם מגיעים לבגרותם כשהם יודעים להשתמש בסכין ומזלג... הילדה הקטנה הזו חוותה לא מזמן גירושין כואבים של הוריה, וחייה עברו טלטלה עזה. אביה יצא מהבית, ועבר להתגורר עם בחורה צעירה נאה ומלומדת, שתפסה את מקומה של אמה, ובמידה מסויימת (זכרי שמדובר בילדה צעירה מאד וביכולת הבנה תואמת לגילה) גם את מקומה שלה. כאשת חינוך בעבר, ודאי תוכלי להבין את הרכושנות שלה כלפי אביה, את העוינות כלפי כל מי שמאיים על מקומה, ואת הקושי לבטוח ולתת אמון במבוגרים בכלל, ובמי ש'נכנסת בין הוריה' בפרט. אני מבינה היטב גם את העלבון שלך, ואפילו את תחושת אי-הצדק שאת חשה מול ההגנה הגורפת שהיא מקבלת מאביה. ובכל זאת, הניסיון לאלץ אותו לבחור ביניכן, יגרום לכולכם - ללא יוצא מן הכלל - להפסיד. אם בעלך יקר לך, המשיכי לטפח את ילדתו, להשקיע בה ללא תנאים ולהרוויח את אמונה ואהבתה בדרך הארוכה והקשה. ההתנהגות המתחשבנת שלך כרגע מחזקת אצלה את האמונה שאי אפשר לסמוך עליך, כי לא עמדת במבחנים שלה. כבעלת הבית, תוכלי לדרוש ממנה להתנהג בביתך בצורה שתכבד אותך ואת ביתך, כלומר - לאכול רק במטבח או בפינת האוכל, לסדר אחריה את מה שפיזרה, ולשמור על כללים בסיסיים של התנהלות מוסכמת. מלבד זאת, השאירי את מלאכת החינוך להוריה, והשתדלי לא לבקר אותם ואותה. היי חכמה ולא צודקת, וכך תוכלי להרוויח את אהדתה ואת אהבתו ומסירותו של בעלך. יש כאן הרבה מה להפסיד, ואם את מרגישה שהתהליך ממשיך להסלים, פנו להדרכה הורית קצרה. בהצלחה ליאת

חשבתי שיהיה מעניין לשמוע מהורים שהתנסו בחוויות דומות של פרק ב', שיוכלו לתרום מניסיונם ולשתף בקשיים. לפעמים צרת רבים אכן מנחמת קצת, ותורמת... אתם מוזמנים. :-)