פחד בגיל שנתיים

שלום ליאת, בני בן השנתיים עובר איזה שהוא שינו בשבוע וחצי האחרונים, שינוי שקצת מדאיג אותי למען האמת. מדובר בהרגלי השינה ובפחד חדש. עד לפני שהחלה "התקופה" הזאת נהגנו אני או בעלי להשכיב אותו לישון בשעה שמונה לאחר טקס פרידה מהצעצועים, מהסלון, מהחדר של אמא ואבא וכו'. בשבוע האחרון הוא מסרב להיכנס לחדר וכשהוא מבין שאין ברירה הוא נכנס למיטה עם ספר, בובה, מכונית כל דבר שיעסיק אותו, אפילו הפלאפון של אבא (כן אנחנו ממש מותשים מהעניין) . העניין הוא שאחרי שהוא ממצה את המשחק הוא מתחיל לתזז אותנו לחדרו אין אנד אאוט ככה במשך שעתיים עד שהוא נרדם בעשר בלילה ואנחנו כמעט מיד אחריו. חשבתי תחילה שזה נובע משנת צהריים ארוכה שלו הוא ישן בערך מאחת בצהריים כשהוא חוזר מהגן ועד שלוש וחצי ארבע. ניסיתי לקצר את השעות היו גם פעמים שהוא דילג על שנת הצהריים, אך הבעייה לא נפתרה. גרוע מכך היא החמירה. בימים האחרונים הוא מתלונן על פחד, אפילו אחרי שהוא נרדם הוא מתעורר קורא לי ואומר לי אני מפחדת (כן הוא מדבר בלשון נקבה, עוד דבר שהייתי שמחה לקבל התייחסות אליו, טיפל'ה מטריד אותי). אני מרגיעה אותו ומסבירה לו שאמא כאן ואבא כאן לידו או בחדר השני והכל בסדר וןאין ממה לפחד ואז אני נשארת איתו ומחזיקה לו את היד (הוא מחזיק חזק שלא ארפה) ככה עד שהוא נרדם, אבל אני שמה לב שגם בשעות היום במהלך משחק הוא מפחד, נרתע מדברים, מבוהל , משתדל להשאר קרוב אליי ונראה לי שהוא באמת מפחד ואני לא יודעת מה לייחס לזה.. אולי קרה משהו בגן או לא יודעת מה , בעלי חושב שהוא בכללל לא מבין מזה פחד ושזה קשור בתוכנית שהוא ראה, אבל אני ממש מרגישה שהוא מפחד ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. עכשיו הוא גם קם באמצע הלילה, למזלי זה נגמר במוצץ והוא חוזר לישון ואז שוב בשש בבוקר לבקבוק ושם מתחיל טרור עד שאני מביאה אותו למיטה שלנו . אני ממש מודאגת מהמצב וחשוב לי לציין שהוא ילד מאוד רגוע ושליו, מאוד מאוד נוח ומאוד חכם ומבין ככה שזה לא נראה לי תשומת לב שהוא דורש אלא באמת משהו שעובר עליו. דבר אחרון שאשמח אם תשפכי עליו אור הוא שבני אינו אוהב מגע, אינו דורש מגע ובטח שלא מעניק מעצמו, קמצן בחיבוקים ונשיקות ואפילו כשקורה משהו הוא לא מתנחם בזרועותיי, זה מאוד מאוד מפריע לי (אני בדיוק ההיפך הגמור) ומאוד חסרה לי קרבה וחום מצידו, מה זה אומר עליו עלינו ומה בכלל צריך לעשות עם זה. כן, זה ארוך מאוד... אני מניחה שעד שתסיימי לקרוא את זה תסיימי את הדוקטורט שלך ובכל זאת אודה לך מאוד על תשובתך.

שלום אורנה, בניגוד לתופעות החרדה אצל מבוגרים, פחדי הילדות אינם משקפים בדר"כ פתולוגיה פסיכולוגית, אלא התפתחות קוגניטיבית ורגשית. מסיבה זו, הפחדים נפוצים כ"כ, וברוב המקרים גם חולפים ללא טיפול. אם תקראי קצת (אתרי ההורות ברשת מלאים מאמרים בנושא הפחדים), תראי שכמעט בכל גיל מופיעים פחדים אופייניים, ובגיל שנתיים - גיל שברירי ומורכב בפני עצמו - הפחדים מציפים מאד, עוצמתיים מאד, ומתעוררים בתגובה לחושך, רעש, חפצים דוממים שמקבלים פתאום מאפיינים מאיימים, יצורי פרא, חיות, וכד'. התפתחותה של היכולת לדמיין (שהיא חשובה כשלעצמה) תורמת את חלקה למצב, ולכן אמירה כמו "אין ממה לפחד" אינה רלוונטית ובוודאי שאינה מרגיעה. ההיענות היותר יעילה קשורה לנוכחות הורית מרגיעה ומנחמת, לנכונות להישאר קשובים וזמינים בכל שעות היום (ולצערנו גם הלילה), עד שהתופעה נעלמת, ומפנה מקום לפחדים מסוג חדש :-) כדי לא ליצור בעיה חדשה שיהיה קשה לפתור, אני ממליצה להימנע מלקחת את הילד למיטתכם, ולהשתדל להרגיעו בשעות הלילה במיטתו או בחדרו, כשאתם מצמצמים למינימום מגע פיזי או דיבור. תוכלו לארגן מזרון בחדרו, ולשכב לצידו למשך זמן מה (כדי לא להתפתות לשינה המשותפת במיטתכם). בעניין הרתיעה ממגע, לא היתי נפגעת או נעלבת או מפרשת זאת כחוסר אהבה. יתכן שמדובר בבעיה קלה בוויסות התחושתי, ויתכן שמדובר ב"כתב-יד" מגעי אישי, שחשוב לכבד. לא כולנו דומים בעניין הזה, וצריך ללמוד לקבל זאת בהבנה, ולאפשר ביטויי חיבה ואהבה אחרים. בנושא הדיבור בלשון נקבה - זה קורה אצל ילדים הגדלים בסביבה נשית מובהקת, מתוך חיקוי. אני מציעה לתקן אותו, ולומר "אתה מפחד", "אתה שמח" וכד', אחרי כל פעם שהוא אומר זאת בלשון נקבה. אל תצחקו או תחזרו אחריו בחיבה, גם אם זה מתוק לפעמים. נסו לתקן, אך מעבר לכך לא להגיב לזה כלל. בהצלחה ליאת