סרוב ללכת לגן ובכי

בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לגן. ישנם ימים שהוא הולך ברצון, אך כשמגיעים לגן הוא פורץ בבכי שיכול להימשך עד מס' שעות. אם הוא נשאר בבית בעקבות מחלה הוא שוב מסרב ללכת לגן. הסיבה היא שהוא שונא את הגן (על פי דבריו, כמובן). יש לציין כי בימים בהם הוא הולך לגן ולא בוכה הוא נהנה בגן מאד. הגננת שלו מדהימה וערכה אתו מספר שיחות בנושא. ניסינו להבין אם יש סיבה קונקרטית, אך לא מצאנו אחת כזאת. הועלתה האפשרות להשאירו שנה נוספת בגן, אך מאחר שהילד כבר קורא שוטף ובחשבון כבר הגיע ללוח הכפל - השארה שלו של שנה נוספת היא בעייתית. הוא פשוט ישתעמם שנה נוספת בגן. בנוסף: אם השנה הוא מסרב מה יהיה בשנה הנוספת? אגב, הוא לא מתלונן שמשעמם לו (כשאין לו מה לעשות הוא פשוט יושב וקורא בפינת הספרייה). יש לו חברים וכשהוא לא בוכה בבוקר היום עובר עליו בכיף גדול. ניסינו שיטות שונות (לוח שבו סימנו ימים בהם לא בכה והוא קיבל פרסים; ומנגד ביום שהוא בוכה אין לו חשב אחה"צ), אך ללא הועיל. מה עוד אפשר לנסות?

שלום ענת, מסקרן אותי לדעת האם בשנה שעברה או בגן אחר היו סצינות בכי דומות? ועוד שאלה - מה קורה אם מישהו אחר (מלבדך) לוקח אותו בבוקר לגן? האם גם אז יש בכי? חשוב לציין שלא תמיד הכישורים הקוגניטיביים נמצאים בהתאמה ליכולות הרגשיות, וכדאי לבחון מה קורה כשדברים אינם נעשים "בדרך שלו". דווקא לקראת העלייה לכיתה א', כדאי מאד לשפר את יכולתו לעמוד בתסכולים, באכזבות ובציות לסמכות. מניסיוני, קושי עקבי להיפרד בבוקר בגן חובה, אינו משקף בדר"כ שיעמום או בעיה בגן עצמו, אלא משהו בתקשורת מול ההורה או בעיית גבולות כלשהי. אולי שווה להתייעץ על כך בהדרכת הורים קצרה, וזאת - כי יש מספיק זמן עד ספטמבר כדי לעבוד על הדברים בנחת עד כיתה א'. בברכה ליאת