מודאגת ולא יודעת לשים את האצבע

שלום. בני בן שנתיים ותשעה חודשים. ילד חמוד ועצמאי. התפתחות מוטורית נהדרת. שפה עשירה מאוד, התפתחה מוקדם. מדאיגה אותי התפתחות של החודשים האחרונים, או אי התפתחות. אני מרגישהשהוא מכונס בעולמו הפנימי יותר מדי. בבובות שהוא אוהב, להאכיל את התנין שלו בפלסטלינה, לבנות חווה בלגו, לעשות פאזל. הכל הוא עושה לבד. הוא כבר לא רוצה שנקרא לו כמעט ספרים, אולי יש רק שלושה שהוא אוהב וגם להם לא ממש מקשיב. הוא לא מדבר איתנו ממש. הוא מדבר ושר לעצמו ולבובות המון, אבל לא ממש מתקשר איתנו אם מנסים ליצור איתו שיחה ממש. הוא עונה לשאלות כמו- עם מי שיחקת בגן (אומר את השם של הגנן שלו). או מה אתה רוצה לאכול. כאלה דברים. אני לא יודעת להגיד מה מפריע לי, אבל משהו בדרך שבה הוא כמעט לא זקוק לנו. אני חוששת מהפרעות תקשורת, אבל מצד שני - זה ילד עם התפתחות שפתית נהדרת שתמיד היה נורא שמח ותקשורתי, שר איתנו שירים, הוא נורא אוהב לחבק ולנשק, כל הזמן מבקש חום, אחד המשחקים האהובים עליו זה להגיד לי: אמא את עצובה? ואז אני בוכה והוא מנשק אותי, ואז הוא קורא - עכשיו את שמחה! הוא אוהב לעשות איתנו משחקים פיסיים, לא מילוליים. למשל, אומר לי שהוא רוצה לרכב על הפונה-אמא, ואז אני מרכיבה אותו על הגב...אני מנסה לתאר אותו ולשאול האם נראה לך שיש איזו סיבה פסיכולוגית שיכולה להיות לזה שילד מפתח יותר את העולם המשחקים הפנימי שלו ופחות מתקשר עם הסביבה, או שזו יכולה להיות התפתחות של הפרעת תקשורת. פשוט מוזר לי שילד תקשורתי מאוד נהיה יותר ויותר מרוכז בדברים שלו, ופחות רוצה דברים שבעבר נורא אהב, כמו לקרוא איתנו ספרים ושנספר לו סיפורים מסוימים שאותם ביקש (מהדימיון שלנו או דברים שבאמת קרו).

שלום ורד, אני נוטה להתייחס ברצינות לדאגה מכרסמת של אימהות, ולהקשיב למה שהן אומרות. אני רוצה להאמין שזו דאגת שווא, אך חשוב לציין שיש ילדים שמתפתחים היטב עד גיל שנתיים-שלוש, ונסוגים בגלל הפרעה התפתחותית תקשורתית לאחר מכן. לכן, גם אם אני כרגע לא מרגיעה אותך, אני ממליצה להגיע לאבחון מסודר, ורק אז להירגע סופית! בברכה ליאת

ליאת, המון תודה על התשובה. ביקשתי תור להתפתחות הילד (התור מאוד רחוק). אני מנסה להבין האם המצב שאני מתארת נשמע לך כמו בעיה רגשית, משהו במבנה של המשפחה שבו יש יותר תשומת לב שהולכת לאחים בוגרים? משהו שאפשר לעשות כרגע? האמת, שקראתי על אוטיזם וPDD הרבה. זה לא ממש מתאים: הילד שלי יוצר קשרי עין ומגע פיסי, מתייחס למבוגרים וילדים בסביבתו (תמיד מנסה ללטף ילדות, למשל, גם כאלה שאינו מכיר ורואה בגינה...), השפה שלו מלאה ניואנסים, מדויקת, ברורה והתפתחה מאוד מהר, הוא משיב לעניין, גם לזרים, אף אם הדיאלוגים שלו קצרים מאוד.ובכל זאת, הוא מכונס בעולם הדימיוני שלו חלק גדול מהיום. משחק משחקי דימיון, לא משחקים מונטוניים, למשל שני נמרים שנותנים אחד לשני נשיקות. סוס שחופף ראש. כאלה דברים. המשבצת של הפרעה התפתחותית תקשורתית לא מתחברת לי אליו כל כך. זו האמת. ובכל זאת משהו מדאיג אותי. האם המצב שילד כה קטן מוצא את מרבית מקורות ההנאה והעניין שלו ביום בתוך עצמו במשחקיו הדימיוניים, האם זה מצב שיכול להעיד על מצוקה רגשית, על בעיה פסיכולוגית? משהו בקשר איתנו, אולי? אני מרגישה משהו, ולא יודעת מה, ולא יודעת לאן לפנות. סליחה על הבלבול, ושוב תודה.