עזרתך הברוכה

אני דודה לילד בן 15 המתגורר אצלי מתחילת השנה בעקבות קשיים משפחתיים. הילד - בר (שם בדוי) לומד בכיתה ט במסגרת צבאית של חיל האוויר. בר אובחן כסובל מסכיזופרניה והחל לקבל טיפול תרופתי . התנהגותו מתבטאת בהזיות, כשפים להרחקת רעל מהאוכל, חרדות שמדברים עליו ומסתכלים עליו. נטייה לשמוע קולות שאומרים לו מה לעשות וכו?. הפסיכיאטרית המטפלת בו פרטית איננה יודעת שבר לומד במסגרת צבאית של חיל האוויר. אני מתלבטת מאוד אם לספר לה על כך שכן אני חוששת שאם הדבר ייודע הוא יוצא מן המסגרת. מאידך, אם לא נדווח על כך למסגרת בה הוא לומד - משרד הבריאות ידווח. ( האומנם כך יהיה?). יתירה מזאת , כיצד יגיב בר כשישמע על מחלתו. הוא הסכים לקבל טיפול תרופתי אך איננו יודע שמחלת הנפש שהוא לוקה בה תמנע ממנו ללמוד במסגרת שכל כך ייחל ללמוד בה. איך יגיב לכך ואיך יגיבו בני כיתתו כשיראו שהוא כבר איננו בין לובשי המדים. או שאולי עדיף בכלל לא לדווח למסגרת הצבאית ושימשיך בה באין מפריע כל עוד הוא מאוזן תרופתית. קושי אחר הוא מול ההורים: בר עבר להתגורר אצלי כי בסביבה המשפחתית שלו מתקשים להכיל אותו ואף הם תורמים לו לתחושות אשמה קשות, מוסיפים לראייתו הפסימית. הוריו יתקשו לקבל את הבשורה המרה על אבחנתו כסובל סכיזופרניה על מאפייניה השונים.

שכחתי להוסיף, כי האבחנה ניתנה רק לפני מס' ימים. צד נוסף במשפחה גרס שכדאי לשמוע אבחנה פסיכיאטרית אחרת. מה דעתך?

שלום רב, מעניין לראות את ההזדהות שלך עם האחיין שלך, ואת התהליך המקביל שקורה לך מול הרשויות. ממש כמו הנער שאימצת, גם את מייחסת לסביבה (הפסיכיאטרית, משרד הבריאות, ואולי גם המסגרת הצבאית) מאפיינים רודפניים ומסוכנים, שיוכלו לשנות את חייו של בר לתמיד. אני יודעת שאת חוששת מתוך דאגה כנה לעתידו, ומונעת מהצורך לגונן עליו מפני דחייה ובורות. ובכל זאת, בעיני, הפסיכיאטרית היא בת הברית החשובה ביותר כרגע, וחשוב שתוכלי לחלוק איתה את דאגתך ולחשוב יחד איתה מה הולם כרגע את יכולותיו של בר ומה לא. ממילא היא (או כל פסיכיאטר אחר שיטפל בו) יהיו מעורבים מעתה בחייו ובשינויים שיחולו בהם, ולכן עליה לדעת מראש מהי נקודת הפתיחה, ומה רמת התפקוד העכשווית שלו. סכיזופרניה היא מחלה מורכבת, ויש לה השלכות על מהלך החיים של האדם שלקה בה. הפסיכיאטר המטפל שותף למשאלה להשאיר את החולה במכסימום תפקוד, אך הוא גם זה שיוכל להעריך את הכוחות ולסייע לחולה ומשפחתו ללמוד לחיות עם המחלה ולערוך במידת הצורך את ההתאמות הנדרשות כדי לצמצם את הסיכוי להתקף נוסף. נסי להימנע מהסתרת האמת, ופעלי בשיתוף עם גורמי בריאות הנפש. בעיני, זה המתכון הטוב ביותר לחיים של תקווה ותפקוד, גם בצלה של מחלת נפש. בריאות ליאת