תלמיד כיתה י

אני יועצת חינוכית של תלמיד כיתה י. לפני שנתיים (בהיותו בכיתה ח) חווה התלמיד טראומה באלימות של בחור כלפיו שגרם לשבירת ארובת עינו ואישפוז בבית חולים. לפני שנה (בהיותו בכיתה ט) סיפר לי התלמיד כי איננו יכול ללמוד וכי הוא עסוק מאוד בטראומה שהתרחשה לו בעבר. הוא הופנה לפסיכיאר שהמליץ על שיחות וטיפול תרופתי. השנה כיתה י, כעבור חודש וחצי של שיחות וטיפול תרופתי החליט התלמיד להפסיק על דעת עצמו. מדברי האם עולה המלצת הפסיכולוג להמשיך בשיחות ובתרופה. התלמיד כמובן לא מעוניין להמשיך בטיפול אך מאידך חלה נסיגה משמעותית שהחלה עוד בשנה שעברה לאחר שפתח את ליבו בפניי וסיפר כי הוא מוטרד. השנה ישנה בעיית היעדרות מבית הספר, התלמיד איננו לומד, הוא מספר כי איננו מצליח להתרכז בשיעורים, מחשבות על חיים "באסה" מציפות אותו. איננו ניגש למבחנים והוא בסכנה אמיתית של נשירה גלוייה מבית הספר. יצויין כי בכיתות ז-ח תיפקד למופת. בשיחה עימו אמר שאיננו רואה שיש לו עתיד, אין לו סיבה ממשית לקום בבוקר לבית הספר ולכן חוזר לישון אחרי צאת אימו לעבודה. מתקשה לראות משהו טוב בחייו, מתקשה לגייס כוחות לשינוי, וניראה כי הלימודים כרגע אינם בראש מעיינו. אם כי מסםר שהוא מודאג מאוד שיסולק מבית הספר על אי התאמה לדרישות לימודיות \ איננו מסוגל לעשות מאומה. כיצד אוכל לקדם את עיניינו ? אני מודאגת מאוד ממצבו הרגשי. תודה על עזרתך

שלום אורה, אני חושבת שהמקרה כבר הועלה כאן בפורום, אולי ע"י האם. בכל מקרה, כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לחייב אף אחד להיות בטיפול, ומתבגרים (כקבוצה) הם אוכלוסייה מאתגרת מהבחינה הזאת. במקרה של הנער הזה הייתי ממליצה על שתי מגמות. האחת, ניסיונות להחזירו לטיפול, אולי אצל מטפל אחר (שונה מקודמו. לפעמים מה שלא עובד עם אחד מצליח עם אחר). אפשר לנסות לבסס איתו סוג של הסכם, כמו שלושה טיפולי ניסיון והבטחה לא להכריח מעבר לכך. במקביל, דווקא לאור הדאגה שלו מנשירה או סילוק מביה"ס, הייתי עושה כל מאמץ לאפשר לו להישאר בכל מחיר במסגרת, גם אם התפקוד שלו חלקי מאד או מינימלי. לפעמים, הנכונות של המסגרת ללכת לקראת, מחזירה לילד כזה את האמונה בבני אדם, בנכונותם להתגייס למענו, ובכינון תחושה בסיסית של "לא הכל אבוד". אם יש לך קשר טוב איתו, אולי תוכלי להיות החוליה שתקשר בין הטיפול הקודם לטיפול הבא. אני מציעה לא להתרגש מאד מהנסיגה בתפקוד האקדמי שלו. אחרי הכל, להשלים לימודים תמיד אפשר, בעוד תחושה של ננטשות, בגידה באמון ודחייה, קשה יותר לרפא ולשקם. אני מבינה שמדובר במקרה לא קל, ונדמה שיש צורך להתנהל כאן ברגישות וזהירות, כדי לא להוסיף נזק נוסף. בהצלחה ליאת