התנהגות היסטרית לילד בן 11

שלום ליאת אני מבקש את עזרתך בהתמודדות עם התנהגות חריגה של בני. רקע: אני אב גרוש. עזבתי את הבית כשהיה בן 4 (בהתחלה היינו פרודים 3 שנים ואח"כ התגרשנו). בני היום בן 11, יש לו אח בן 16 מאותה אימה (שגר איתו) ואחות למחצה בת 4 מזוגתי הנוכחית. לזוגתי יש גם ילד בן 10.5 מקשר קודם ויש להם מערכת חברית טובה. הוא בא אלי עם אחיו פעמיים בשבוע כולל לינה וכל שבת שנייה. בלימודים הוא סביר, אך נוטה לפעמים "לדלג" על הכנת שיעורי בית ולהסתיר מבחנים או הערות שקיבל בבי"ס (פטפטנות, אי הכנת שיעורים, לא הביא מחברת וכד'). הבעיה: לבני יש במצבים מסוימים התנהגויות היסטריות. כלומר בכי קורע, חוסר יכולת להירגע, התעקשות בכוונה על דברים שוליים, אמירת מילים קשות כלפיי וחוסר הצלחה שלי להרגיע אותו. ההתפרצויות באות על רקעים של: 1. חשש מאיחורים (לבי"ס, לארוע או לכל דבר אחר), זה מתחיל בנידנודים: נוו.. מתי יוצאים, כבר מאוחר ועוד ועוד בלי הפסקה וממשיך להיסטריה ובכי. 2. התעקשות ללבוש קצר או חולצה דקה לא לגרוב גרביים עם הנעליים וכד'. מתעקש ולא זז מעמדתו גם במחיר של לריב איתי. 3. כשאני מבקש ממנו שיביא אלי חומר לימודי כי שאעזור לו הוא מסכים אך כשאני בא לאסוף אותו אלי הוא לא מביא ומתעקש לא להביא. גם כאן אם אני מתעקש איתו זה נגמר בהיסטריה. כמו שכתבתי המילה עקשנות חוזרת שוב ושוה והתחושה הכללית היא שמדובר בעקשנות יוצאת דופן וברצון עז להיות עצמאי. חשוב לציין שהוא ילד מקסים מבחינה חברתית. יש לו הרבה חברים, הוא מאד מקובל ורך מאד עם אחותו. אין לי הרבה זמן פרטי איתו על כך אני מצר וייתכן שזה צריך להיות הצעד הראשוני והבסיסי. יש כמובן עוד הרבה לספר אך אני מניח שאלו הדברים העיקריים. אשמח לשמוע את דעתך. תודה מראש.

היי, למרות שכתבת לא מעט, עדיין נותרו מבחינתי סימני שאלה רבים מכדי שאוכל לנסח הבנות מעמיקות מכאן. ובכל זאת, מעט כיווני מחשבה - ראשית, ובאופן מאד כללי, ילדים מגיבים בבכי היסטרי אחרי שלמדו שיש לזה השפעה רבת רושם על ההורה, שמוותר ונכנע מול בכי תמרורים. בדר"כ, כאשר ההורים מפסיקים להתרשם מהמופע ההיסטרי, ואינם נכנעים לבכי, הילד בוחר לוותר עליו. למרות האמור כאן, יש ילדים שנולדו עם נטייה להתפרצויות רגשיות לא מווסתות, מה שהופך את החיים על ידם ל"רכבת-הרים" משתוללת. אם התפרצויות הבכי החלו רק לאחרונה, זה לא המקרה. אם היה תמיד בעל נטייה כזו, יתכן שמדובר בבעייה בוויסות הרגשי. תהיה יכולתו לוסת את עצמו אשר תהיה, נסיבות חייו של הילד שלך היו לא פשוטות מאז היה פעוט. ילדי גירושין הם ילדים מתמודדים, הנאלצים לחוות פירוק של משפחה, ולעיתים (כמו במקרה שלכם), בנייה והתארגנות במסגרת משפחה חדשה, שיש בה אמא ואחות חורגות. העובדה שיש לו אחות למחצה, שמקבלת את אבא כל יום יכולה לבדה להוביל להפגנות זעם מהסוג שאתה מתאר. העקשנות שלו, אם נקשיב לה בזהירות - יכולה לשקף את המשאלה הכ"כ טבעית "שידייקו איתו". שתהיה איתו ובשבילו באופן הנכון *לו*, ובדיוק כמו שהוא צריך. (אגב, ההתעקשות על לבוש קצר בחורף והימנעות מגרביים, יכולה להיות קשורה לבעייה בוויסות התחושתי, ונראה לי ששווה להתייעץ עם מאפאה בעיסוק). בקיצור, כמו שניחשת נכון, כנראה שהילד שלך אכן זקוק לך, ואולי גם כועס על כך שהצורך הזה לא מקבל מענה מספק. אם אתה מרגיש שהדברים מחמירים ושקשה לך להתמודד, פנה להדרכת הורים קצרה. בהדרכת הורים (אצל פסיכולוג ילדים קליני) תוכל לתת יותר פרטים על הרקע שלכם, ואז יהיה קל יותר לחשוב במונחים של אבחנה והתערבות בצורה מקצועית ומדייקת יותר. עד אז, נסה להימנע ממאבקים מיותרים (עוד לפני הבכי), ולהיות קשוב למה שהילד מאותת לך. בהצלחה ליאת