התייעצות

שלום רב, אני אם לשני ילדים האחד בן 12 והשני בן 16. מאז שהיו קטנים ונכנסו למסגרות עירוניות גנים,בתי ספר תמכתי ועזרתי בכל: עבודות שיעורים,מבחנים. שאלתי היא: עד היום אפילו עם הבכור עדיין הנני נוטה לגלות מעורבות ואומר, אם הם לא צלחו במבחן אני יוצרת קשר עם המורה שתעשה מבחן חוזר (לא תמיד בא להם לפנות למורה,לפעמים כן). גם עם הבכור שכבר בתיכון יצרתי מספר פעמים קשר עם מורה שתתחשב בו ותעשה לו מבחן חוזר...האם אני נוהגת נכון,האם אני "עוטה את כנפיי" יתר על המידה,האם בכך אפגע בעצמאותם וביכולת שלם להיות מחושלים בעתיד. אודה לתשובתך כיצד עליי לנהוג? חייבת לציין שכפי הנראה כשיש מעורבות הורית בבית הספר,ישנה יותר התחשבות בתלמיד... תודה מראש.

שלום רב, אם המטרה שלך היא לעודד את ילדייך להיות לומדים חקרנים, סקרניים ועצמאיים, עלייך להניח להם ללמוד בכוחות עצמם, ולסייע רק במידת הצורך בהכוונה או הבהרה של חומר הלימוד הבלתי מובן, או בהתארגנות ושימור הרגלי עבודה נכונים. מעורבות יתר של ההורה משקפת בדר"כ צרכים לא מודעים שלו, ו/או בעיות בנפרדו?ת. ההתעקשות האובססיבית שלך על מבחנים חוזרים מאותתת לילדים שלך שאינך מוכנה לקבל כישלון, ושהציון עצמו הוא מטרה מקודשת. עמדה כזו עלולה לפתח אצל הילדים שלך אוריינטציה של למידה 'רובוטית', ללא סקרנות אמיתית וללא נכונות לחשוב בצורה גמישה. הלימודים הופכים להיות רק דרך להשיג ציון גבוה, ותו לא. בעיני, ההתנסות גם במצבים של הצלחה חלקית או כישלון חשובה מאד ביצירת לומד יצירתי ומעז, וכמובן ביצירת עמדה גמישה וסלחנית ביחס לעצמו וביחס לעולמו. ועוד משהו, הנשען פחות על תיאוריות ויותר על הניסיון הקליני שלי - לעיתים, המעורבות הגבוהה של ההורה בלימודים של הילד, ובמיוחד המרדף אחר הציון הגבוה ובקשות של מבחן חוזר, באים כפיצוי על תחושה של החמצה אקדמית אצל ההורה. במקרה כזה שווה לשקול כניסה ללימודים אקדמיים, כדי להפנות את האנרגיות לטובת ההישגים העצמיים, ולא להישגיו של הילד. חומר למחשבה ליאת