גיל שנתיים + 4 התקפות זעם

אני בעיצומו של גיל שנתיים האיום.... השטחויות על הרצפה וכו'... אני כמובן יודעת שזה תואם גיל והתפתחות ולא מצפה שזה יעלם רק רציתי עצה קטנה לגבי אם אני נוהגת נכון ואולי יש דרך / טיפ שההתקפות זעם יתקצרו מעט.... כשהבת שלי מבקשת משהו שהיא לא מקבלת או לא רוצה לעשות משהו, היא כפי שציינתי עושה התקפת זעם, נשכבת על הרצפה וכל הסצינה... בד"כ המשפט "לא רוצה" חוזר על עצמו במהלך ההתקף, אני נשארת מאוד רגועה, בתחילה אמרתי לה להגיד מה היא כן רוצה אך הבנתי שהיא בעצמה נראה לי לא יודעת מה היא רוצה ועכשיו אני פשוט משתדלת לא להגיד הרבה חוץ מכך "שאני כאן לידה, שקשה לי להבין מה היא רוצה, שאני רוצה לעזור לה ואני מחכה שהיא תקום ותגיד לי במילים ולא בבכי מה היא רוצה". אני לא מתרגשת, לא נענית לבקשה שלה אני יודעת שיש גישה של לחבק את הילד לעומת גישה של להתעלם / להניח לו - מה עדיף ? והאם בכלל להתייחס לכך שהיא בוכה במלל ? להגיד לה שהבכי לא עוזר, שתפסיק לבכות וכו' או להתעלם מעניין הבכי ולהתרכז בחיובי, במה היא רוצה עזרה ? תודה

שלום שקד, קשה לתת מתכונים שיתאימו לכל הילדים, ולכן, ליתר ביטחון, הייתי מנסה לשלב - התעלמות מוחלטת משאירה את הילד מאד לבד, ולכן כדאי לנסות להרגיעו במילים או במגע, ולראות האם יש בכך כדי לעזור קצת. אם הסצינה נמשכת, לחכות מעט, ואז לנסות להציע תרגיל הסחה. "חשבתי לעשות עוגה. אני אשמח אם תצטרפי ותעזרי לי. נראה לי שיהיה כיף". או "אני הולכת לעשות אמבטיה, בא לך לבוא גם? יהיה כיף ביחד" או "בא לי לראות טלוויזיה, אבל אין לי חשק לבד. בואי שבי איתי ונבחר איזה קלטת". אני מדגישה שאת ההצעות הללו חשוב להציע בקול שקט וברוח טובה, אך מבלי להיכנע לדרישתה המקורית שבגללה החלה המהומה מלכתחילה. כלומר - לא לתגמל על הצווחות, אלא רק לנסות להגיש לה סולם לרדת מהעץ. את החיבוק הייתי משאירה לאחרי שהצרחות מסתיימות, אולי כסוג של תגמול על היכולת להתגבר ולהירגע. אם אצלכן זה עוזר להירגע, מה טוב. אני נוטה להמליץ לאימהות להשתמש בתחושות הבטן שלהן, ולבחון מה מתאים להן ולילד שלהן. הכלל הוא להישאר עקבית ומציבת גבול, ועם זאת מכבדת, אוהבת ומכילה. בהצלחה ליאת