אינטראקציה בין אחים

יש לי בן 6 ובת 4. הם משחקים המון ביחד וזה כולל מן הסתם ריבים ולפעמים השתוללות. לרוב אני משתדלת שלא להתערב אבל יש שני דברים שמפריעים לי: 1)כמעט תמיד יש בכי(מישהו חוטף מכה זו או אחרת, לפעמים בכוונה ולפעמים לא) וגם אם אין בכי תמיד יש "אמא הוא/היא אמר/ה לי או עשה/עשתה לי..." ושוב, אני משתדלת שלא להגיב ולא להתערב, אלא אם יש סכנה או אם מדובר בקללה או מכה חזקה בכוונה שאלו דברים שאני לא מרשה (אבל אז זה גורר עוד פניות אלי של "אמא הוא/היא הרביצ/ה לי או קרא/ה לי #$%^) 2) הרעש. אני בדעה שזה בסדר לעשות רעש באופן כללי (הם בכל זאת ילדים) אבל בזמן האחרון הצרחות והצווחות שבד"כ מגיעות בשלב ההשתוללות כבר מפריעות לי(לרוב כחלק מהמשחק ולוא דוקא צווחות מחאה--למשל הם רצים, צוחקים, וצווחים. לפעמים הבן שלי אומר לי שהם רק צוחקים כשאני מעירה להם) אני בד"כ מעירה, אח"כ נותנת כמה התרעות, ואם זה לא עוזר מפרידה בינהם. חשוב לי להדגיש שבסה"כ יש בינהם קירבה חזקה והם מאוד אוהבים אחד את השני ודואגים אחד לשני והם כן יודעים (כשהם רוצים) לשחק מאוד יפה ביחד. פשוט בזמן האחרון שני הדברים הנ"ל קורים בתדירות גבוהה מידי לטעמי ודי מתישים אותי. ניסיתי להיות תקיפה איתם (כלומר אני לא "מתחננת" שיתנהגו יפה) ובמקביל מנסה להסביר להם בצורה רגועה (בד"כ לאחר הפרדה) שלא נעים לנו ככה ושחבל שבמקום להינות ביחד אנחנו כועסים--הם מבינים ומסכימים אבל מהר מאוד שוכחים מה עושים??? ואיפה הגבול בין אינטראקציה תקינה (מן הסתם אי אפשר לצפות מהם לפרחים ולבבות כל הזמן) ורעש סביר (גם אי אפשר לצפות מהם שישבו בפינה עם ספר) ובין אובדן שליטה?

שלום לאם המותשת, למריבות קולניות בין אחים יש בדר"כ מטרה ברורה, סביבה הם מתלכדים באופן מרשים: להביא את ההורה למעורבות, ולהכניס אותו לסיטואציה באופן שישרת את הצרכים של שניהם. את טוענת שאינך מתערבת *אלא במקרה של צעקות, קללות או מכות בכוונה*, וכך את למעשה מחזקת בבלי דעת התנהגויות אלה בדיוק. הילדים שלך יודעים בדיוק מה יביא אותך מהר אליהם, ואת לא מאכזבת :-)) לא להתערב פרושו לא להתערב! את המלחמה בקללות, באלימות ובהתנהגות פרועה אפשר וצריך לעשות כהורים בכל הזדמנות, להעיר ולסמן את הגבול, מתוך תקווה שהילדים יפתחו את היכולת להבחין בין מותר ואסור, בין טוב ורע, בין מה שראוי ובלתי ראוי. מערכת היחסים בין אחאים היא מיני-מעבדה של החיים החברתיים שמחוץ לבית, וההתערבות של ההורה ברוב המקרים מפריעה לתהליך הזה, ומכניסה 'רעש' מיותר. הניסיון מראה שבהיעדרם של ההורים, אחים מסתדרים טוב בהרבה, רבים פחות, וגם אם רבים, זה פחות קולני, נפתר מהר יותר ובכוחות הילדים עצמם. אני מציעה לך לבחון שנית את הקריטריונים של "להתערב או לא", ולנסות לעמוד בהם באומץ. בעניין הרעש, אני מציעה לך לנהוג כבכל התנהגות אחרת הפוגעת במי מבני הבית, ולפעול להפסקתה בנחישות. כך, למשל, תוכלי לבקש פעם אחת להוריד את הטונים, ואם לא תהיה התייחסות לבקשתך - פעלי. צאי מהבית, מנעי פעילות מהנה משותפת ("הרעשתם, לא הצלחתי לנוח, ולכן לא נצא כמתוכנן"), או שלחי את שניהם לחדר מרוחק בו יוכלו להרעיש כאוות נפשם. מה את אומרת? בהצלחה ליאת