בני בן ה-16

יש לי בן בן 16 ומזה כשבוע הילד נמצא בחרדות מפני ממות וכל מחשבותיו מתרכזות במה יהיה בעולם הבא. הילד בוכה ברוב שעות היום ולא מרוכז במעשיו מסרב לישון בשעות הלילה מפחד שימות. אבקש דחוף ביותר חוות דעת מיקצועית. בתודה מראש סמדר

שלום סמדר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לאורטל בת ה-18 שסיפרה על פחדי המוות שהיא חווה - איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) והנה מה שכתבתי לרון בן ה-15 : אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. ועוד תשובות שנתתי בעבר בפורום אחר באותו עניין - פחד המוות וההתכלות הוא עתיק כימיה של האנושות. מאז ומעולם אנשים עסקו בשאלת הבריאה, הקיום האנושי, הכוחות העליונים, וכמובן בשאלת המוות. לא מעט פילוסופים נתנו דעתם על שאלות של גוף ונפש, על שאלות של 'עולם הבא', 'שכר ועונש', המסדירות למעשה את הגרעין של כל הדתות בעולם. יש אנשים שרעיונות אלה מעסיקים את מחשבותיהם, יש מי שמשועשעים מהם, ויש מי שהדבר מהלך עליהם אימים. את נשמעת בחורה רגישה ונבונה, אבל מאד מאד מבוהלת. כדי להשתחרר מן השאלה איך ומתי תפרדי מן העולם, הייתי מציעה לך להתמקד בשאלה כיצד ניתן לחיות בו באופן מלא ומספק, תוך מימוש יכולותייך וכישורייך הייחודיים. אני ממליצה לך לפנות לגורם טיפולי (פסיכולוגי) שיוכל לסייע לך להשתחרר מהחרדות, ולהתפנות למשימות חייך השוטפות. אני מאחלת לך ולכולנו חיים ארוכים, טובים, שקטים ומלאי סיפוק *** אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. -- סוף ציטוט -- אני מציעה שתנסי לבחור את ההסבר אליו תוכלי להתחבר, ולהעבירו לבנך בשיחה שתנהלי אותו. את יכולה גם לתת לו לקרוא, אך בעיני מוטב לשוחח עם הבן, להרגיעו, ולאפשר לו ביטוי רגשי חופשי ואותנטי. אני רוצה להאמין שעוצמת החרדה תרד ככל שנושא המוות יוכל להיות נדון בפתיחות. עד 120 ליאת