תגובה פוסט טראומטית- ילדה בת ארבע

ליאת שלום רב, שמי הגר, ויש לי שתי בנות: נעמה בת ארבע וחודשיים, ומעיין בת כמעט שלוש. אנחנו גרים בקיבוץ, הבנות הולכות לגן בקיבוץ (נעמה נכנסה למסגרת בגיל שנתיים ועד אז היתה איתי בבית, ומעין נכנסה למסגרת בגיל שנה). שנינו מורים ונמצאים בכל שעות אחה"צ עם הבנות. סדר היום שלנו קבוע יחסית, אך יש גם גמישות ושינויים. הבנות ישנות יחד בחדר, יש להן קשר קרוב ונורמלי (משחק משותף רב, אהבה עמוקה וריבים). אני רוצה להתייעץ לגבי נעמה. נעמונת ילדה שהולכת לגן בשמחה, נפרדת יפה, חברותית, מסתגלת לשינויים (עם הכנה מתאימה ותיווך)ורגישה מאד. בגיל שנתיים וחצי, למשל, היתה מסיבת פורים בחדר האוכל והיה שם ליצן (קולני מדי, צבעוני מדי, אגרסיבי מדי- גם לטעמי) ואחכ במשך יותר משנה בכל פעם לפני שהיינו הולכים לאירוע בחדר האוכל היא היתה שואלת מספר פעמים "נכון שלא יהיה שם ליצן?" ואנו אמרנו שלא והרגענו. בסביבות גיל שלוש התחילו הפחדים ממפלצות וזאבים, בעיקר לפני השינה. אנחנו מעבירם לנעמה את המסר שאנחנו תמיד שומרים ומגינים עליה, ובמקביל אנחנו מחפשים איתה דרכים ל"סילוק מפלצות" (חשוב לנו לתת לה תחושת מסוגלות בעניין, כלומר לאפשר לה לקבל בטחון מאיתנו אבל לדעת שגם היא צד פעיל). לפני הכחודש נעמה ביקשה לנסוע עם בעלי לבית אבות שבו הוא עובד אחת לשבוע בשעות אחהצ (נותן לקשישים ללטף חיות). היא ביקשה לנסוע ולעזור לו, והסכמנו. ממש לא צפינו את ההשלכות של העניין.... היא חזרה משם לא טוב. המפגש היה לה קשה, כנראה שחלק מהקשישים קצת צעקו, נראו לא טוב, הריח שם עשה לה רע- חוויה חושית קשה.... מאז היא מפחדת מ"אנשים שקשה להם ללכת". אם הולכים למקום מסויים הא מוודאת קודם ש"אין שם אנשים כאלה". ממש כמו שהיה בעבר עם הליצן. ככל שחלף הזמן התדירות של השאלות ירדה ונראה שהחרדה מתחילה להתפוגג. אתמול חיכינו בתור בקופ"ח ולפתע הגיעו שני קשישים, נראים אחרי אירוע מוחי, וכל החרדה צפה ועלתה במלוא העוצמה. היא ממש רעדה ויצאנו איתה החוצה. ניסיתי לפנות לראציונל, להסביר שהם לא עושים כלום, והיא הסכימה איתי אבל רגשית היתה בלחץ. לפני השינה שאלה עשרות פעמים כמעין מנטרה: "אמא ואבא, נכון אתם שומרים עלי?". אבל ישנה מצויין בלילה. בבוקר הלכה לגן, נפרדה טוב כרגיל, ובתשע וחצי התקשרה אחת המטפלות, סיפרה שהיא חיוורת ואומרת לה שכואבת הבטן ושילשלה פעם אחת. בעלי לקח אותה הביתה וסיפר לי שכל הדרך היא שאלה "אבא, נכון שכשאהיה בבית ספר לא יהיו שם אנשים שקשה להם ללכת? וגם בצבא?". כלומר, היתה בחרדה... הגעתי הביתה מוקדם, ואחרי שחיבקתי, הסחתי אותה מהעניין, טיילנו, הכל היה בסדר. ואז כששאלה שוב, העברתי אליה את הכדור ואמרתי לה "עכשיו את עונה לעצמך" אז היא אמרה בטון החלטי: "אני לא אלך שוב למקום עם האנשים האלה". וכך בכל פעם ששאלה, העברתי אליה את היכולת להרגיע את עצמה. זה עבד לא רע, אחהצ בילינו בחוץ בכיף, עם מעיין ועם עוד חברים. כשהתחיל להחשיך החל שוב מבול שאלות אבל שוב ענתה לעצמה ונרגעה ועברה לענייניה. אמרתי לה שמחר היא הולכת לגן, היא שאלה "ואם תכאב לי הבטן" אז אמרתי לה "אז תעשי קקי, ותנוחי ותחזרי לשחק, והגננות יחבקו אותך". נרדמה בסדר גמור הערב. מקביל, התקשרתי לגננת, סיפרתי הכל (בדעבד כנראה הייתי צריכה לספר קודם, אבל בגלל שעד עכשיו לא היה לזה ביטוי שהפריע מעבר ללפני השינה קצת שאלות, לא עשיתי זאת. אז שיתפתי את הגננת, היא אמרה שתשים לב ותכיל ותחבק, ושיש ילדים שהם יותר רגישים ושללא ספק עברה עליה חוויה לא טובה שם, אבל חשוב לא להתרגש מזה, לשדר לה שאנחנו מכילים אבל לא נבהלים, וזה יפוג מעצמו. ואני שואלת בכל זאת, מעבר לדרך שבה אנחנו מתנהלים, שכנראה באמת מסייעת להעצמה והפחתת החרדה במידת מה, האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע הישנות של העוצמות האלה בפעם הבאה שתראה קשיש בכסא גלגלים? אני יודעת שפחדים בגיל הזה הם דבר טבעי, התפתחותי, והאובייקטים שמהם הם מפחדים מייצגים פחדים פנימיים. אבל כאן באמת אני חושבת שזו תגובה לחוויה אמיתית שהיתה לה מאד מאד קשה.... אשמח מאד לעצה, סליחה על האורך, תודה מראש, הגר

הלילה עבר בשקט, ישנה רגועה.... בבוקר קמה במצב רוח טוב, אבל כמה דקות לפני ההליכה לגן החלה שוב להראות סימני מצוקה ושוב שאלה מספר פעמים, ענתה לעצמה בהכוונתי, קיבלה חיבוקים, ובעלי לקח אותה לגן. בגן היא ביקשה כמה פעמים עוד חיבוק, שאלה עוד פעם את השאלה לגבי האנשים שקשה להם ללכת, ענתה לעצמה, קיבלה פידבק חיובי על כך שידעה להרגיע את עצמה, ונפרדה בסדר.... אני מודאגת.... עשינו נזק בלתי הפיך בביקור ההוא בבית האבות? האם תגובותינו מותאמות? איך לעזור לה?

שלום הגר, ילדים רגישים ונבונים עשויים להגיב לא פעם בחרדה מאירועים, אנשים ומצבים לא צפויים. סיטואציות המתאפיינות בעמימות, בכפל-משמעות, ובשבירה של סכימות מוכרות (למשל אדם נכה ש'שובר' את הסכימה המוכרת של הגוף השלם), מעוררות חרדה גבוהה, בעיקר אצל ילדים בגילה של נעמה, החווים את העולם כמערכת של כללים ברורים וקונקרטיים מאד. כל חריגה מהתבנית המוכרת מבהילה, מאיימת ומערערת על הסדר הטוב. אני לא חושבת שעשיתם נזק בלתי הפיך. אדרבא, ילדים הגדלים בסביבה סטרילית, בה הכל מושלם, נקי ונעים לעין, מחמיצים את ההזדמנות החשובה להתוודע גם אל השונה, החריג, הלו?ק?ה והחלש, המהווים חלק מהמארג האנושי הטבעי. המפגש עם הסבים הזקנים, החלשים, ואולי גם הנכים, מעמת את הילד עם רעיונות מאיימים של פגיעה גופנית, דעיכה ומוות. ברוב המקרים, ילדים הגדלים בסביבתם של סבים זקנים וחולים, של אנשים נכים או מוגבלים, לומדים לקבל את נוכחותם ללא שאלות, ומתייחסים בטבעיות גם למוגבלויות. מבחינה זו, אני מצדדת דווקא בחשיפה מסוג זה. עם זאת, כשמדובר בילדים הידועים כבר כרגישים מאד, כחרדתיים וכבעלי צורך גדול בשליטה, אפשר לחסוך את המפגשים המציפים, ולהסתפק ב'מנות מדודות' של הפתעה. כאשר אתם כבר נתקלים באנשים חריגים, לדעתי מוטב לנקוט גישה עניינית, להסביר שמדובר בבני אדם כמונו, שנפגעו מחמת גילם, מחלתם או כל דבר אחר. בעיני, עדיף להימנע מאמירות כמו "הם לא עושים כלום", המיוחסות בדר"כ לבע"ח או לאובייקטים מאיימים אחרים. עדיף לבחור מילים ידידותיות יותר, כמו "זה סבא טוב, יש לו בוודאי נכדים ונכדות בבית, שאוהבים אותו כמו שאנחנו אוהבים את סבא שלנו". הבשורה הטובה היא שגם הפחדים הללו עוברים מתישהו, עם הגיל, והרגישות הגדולה מפנה מקום לחמלה ואהבת אדם (במיוחד אם ההורים הם אנשים תורמים ותומכים בעצמם). בברכה ליאת