ילד בכיתת ליקויי למידה ז'

שלום, אשמח להעזר בחוות דעתך המקצועית, כפי שעד כה שימשת לי לעזר רב, על מנת שאדע כיצד להתנהל בהמשך. ישנו תלמיד בכיתת לקויי למידה הלומד בכיתה ז. מגיל הגן עבר איבחון במכון להתפתחות הילד בעקבות קשיים שפתיים והפרעת קשב וריכוז, קשיים גראפומוטוריים, קשיים חברתיים ורגשיים. לקראת כיתה א עבר איבחון בשלות ונמצא מתפקד ברמה שכלית כללית ממוצעת, והוחלט על כיתה רגילה (טיפול פסיכולוגי קליני והדרכת הורים). בכיתה ג עבר איבחון קשב ונמצאה הפרעת adhd, וקיבל טיפול ברייטלין וברספרידל בעקבות התנהגות סוערת בכיתה ובבית והתפרצויות זעם. בכיתה ד עבר איבחון פסיכולוגי ונמצא מתפקד ברמה שכלית נורמלית נמוכה עם פערים בין הביצועי לבין המילולי לטובת הביצועי. מחנכת הכיתה דיווחה על תלמיד מתבודד, עצבני וכעוס, עם פערים לימודיים משמעותיים. בסוף כיתה ד נבדק ע"י פסיכיאטרית. לא נמצאה עדות להפרעת תקשורת, אך דובר על בעיות קשב וריכוז, קשיי למידה וקשיים רגשיים. לקראת כיתה ה עבר איבחון פסיכודידקטי ונמצאה מנת משכל גבולית. בכיתה ו, הפסיק טיפול ברייטלין בנובמבר, ובמעקב אצל פסיכיאטרית עלה בנוסף להפרעת קשב גם אבחנה של דיכאון. דווח כי הוא שונא את החיים, סובל מהצקות, ומעדיף למות. התנהגותו אגרסיבית, הומלץ על טיפול תרופתי נוגד דיכאון: אנדרונקס. בסוף כיתה ו' (סוף סוף....) הוחלט בוועדת השמה על כיתת ל"ל. בכיתה ז' כשבוע וחצי לאחר תחילת השנה, התפרץ התלמיד בזעם על אחת התלמידות בשיעור, רדף אחריה כדי לחנוק אותה, דחף עליה את השולחן וזרק עליה את הבקבוק. ידה של התלמידה נפגעה (סדק בפרק כף ידה). בשיחה שהתקיימה עם האם אמרה האם כי בנה החל ליטול את הכדור אנדרונקס 3 ימים לאחר התקרית בכיתה, (יצויין כי התלמיד הושעה מבית הספר עד למועד החלמת התלמידה). בישיבה בינמקצועית שהתקיימה, הביע גורם בכיר בפיקוח כעס רב על השעיית התלמיד לשבוע ימים, על חוסר הכלתו של התלמיד במסגרת בית הספר תוך בניית תוכנית אישית לעיצוב התנהגות, גם ללא הטיפול התרופתי. האם ניתן לסייע לילד במסגרת חינוכית בכיתת ל"ל המאובחן בהפרעת דיכאון ללא טיפול תרופתי

שלום ליועצת, אינני מנהלת הפורום, אך אומר כמה דברים כלליים בכל זאת. מאוד בקצרה, אומר ששיעור הילדים שמתמודדים עם דכאון, חרדה או הפרעות התנהגות, במקביל להפרעת הקשב, גבוה יחסית. אז הילד איננו חריג, גם אם קשה לאכול את מי שהוא ואת איך שהוא מתנהג. בנוסף, גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב, בלשון המעטה, ומאתגר, ועלול להוסיף קשיים רבים נוספים- במסגרת בית הספר, בסביבת החברים ובבית. הציפיות מהילדים עולות קצת בגילאים אלה, כי "הנה, אתה כבר ילד גדול", הסביבה החברתית- מצידה- נוקשה ולא סלחנית כלפי חריגות, והילד לא תמיד מצויד במיומנויות שיאפשרו לו לפרק את כל המורכבות הזו ולהתמודד עם דרישות הגיל בהצלחה. מעבר לכך- לגבי מנת המשכל. לא הייתי מייחסת לה יותר מדיי משקל. מנת משכל "יורדת" כשאנחנו מוסחים, כשאנחנו מדוכאים או מיואשים, כשאנחנו חסרי מוטיבציה, אמונה או אמון בסיסי במאבחנת.. כל אלה מתאימים גם למה שאת מתארת. אנחש באופן גס שהילד לא מרבה בקריאה, לא תמיד מכין שיעורי בית, לא לומר באופן רציף ויציב. הוא גם מוטרד רגשית.. כל אלה משפיעים על החלק המילולי של המבחן. בחלק הביצועי- אם הנטייה היא להרים ידיים אל מול קשיים או לא להתמיד ממש- נצפה שוב למצוא ירידה במשכל.. האתגר שמציב ילד כזה לבית הספר הוא לגמרי לא פשוט. ואני דווקא מסכימה עם הגורם הבכיר שהשעייה של שבוע היא קצת מוגזמת. חשוב שישא בהשלכות של התנהגות אלימה מצידו, אבל חשוב גם להבין מי הילד. חשוב גם לתפוס אותו ולא לעודד אותו לאושש את ההנחות שלו שהוא חריג ורע ולא משתלב. ללא תכנית התערבות מערכתית, אני כמעט נוטה להסיר ממנו אחריות לארועים דומים בעתיד. נשמע לי שיותר מהכל הוא זקוק לדמות קבועה ומיטיבה, שתהיה הכתובת שלו בבית הספר כאשר הוא מרגיש שהוא לא מצליח לשאת את מה שקורה וחייב להתפרץ. אולי את? זה חייב להיות מישהו שהוא סומך עליו, מישהו שיכול לאהוב אותו. אולי שווה לבדוק את האפשרות להצמיד לו חונך פר"ח, שגם יהיה בקשר עם מי שיקח על עצמו לבנות את תכנית ההתערבות. הוא זקוק למתאם טיפול, שיתפוס אותו וגם את ההורים, שודאי מרגישים במגננה וקצת חסרי אונים לגביו. אני מנחשת שגם בבית מפלס המתח גואה.. אני חייבת להגיד משהו סטטיסטי אחרון: שיעור גבוה מאוד מהילדים עם לקות למידה/הפרעת קשב נמצאים בסיכון להשמט ממערכת החינוך ולהיגרר להתנהגות עבריינית. הם לא נולדו כאלה, פשוט לא תמיד יש את מי שיעצור את המפולת.. התפקיד שלך כל כך חשוב, יועצת יקרה! הלוואי וידעתי איך לעזור לך... אני מרגישה כאילו בידיים שלך המפתח לעשות איזה שינוי בשבילו. מקווה שליאת תוכל לעזור קצת. הרבה הצלחה, נעמה

שלום ליועצת, שלום ותודה גם לנעמה, לאחר קריאת הדברים של נעמה, לא נותר לי הרבה מה להוסיף. הכל הרי נאמר... אני לא יודעת כמה מקוראי הפורום מכירים מקרוב את תהליכי אבחון, מודעים לתרומתו אך גם לסכנותיו. חשוב ליידע הורים ומחנכים, שמדובר בתהליך הכרוך בהשקעת משאבים עצומה, המלווה לעיתים בתחושה עמוקה של פגימות, נחיתות, וייאוש אצל הילד. הנער הזה, מועמד טוב לשבור שיא, ונדמה לי ש"אבחון היתר" הזה, יותר משהוא משקף צורך אמיתי, משקף את אוזלת היד של המערכת, שלעיתים קרובות מתקשה ליישם את המלצותיו של המאבחן התורן. הנער שלך, מדוכא, עצוב ומיואש, ונדמה לי שאת ואני היינו מרגישות כמוהו בנסיבות הללו. גם אני מסכימה עם המפקח, ומאמינה בכל לבי שהישועה לא תגיע מהכיוון הפרמקולוגי. טיפול תרופתי אינו קסם, והוא נועד לתת מענה נקודתי בהרחבת טווח הקשב ובהפחתת רמות הדיכאון. האדרונקס יכול לתת מענה טוב לשני הצרכים. אולם אין בו כדי לשקם את תפיסותיו של הנער ביחס לעצמו, ביחס למקומו בקבוצת השווים. אין בו כדי לשרטט אופק ועתיד, כדי לשמר תחושת אמון בעצמו או בזולתו, וכדי לשכך את תחושות הזעם והתסכול, הבדידות והעלבון. כל הרגשות הללו, שהתפרצו באותה תקרית אלימה, יכולים להיות מעובדים ומוכלים רק בתוך מרחב בינאישי תומך, יהיה אשר יהיה. טיפול פסיכולוגי, שיחות עם היועצת, חונך פר"ח, מישהו. מישהו שיראה, שיקשיב, שיסכים לראות את הנער הזה לא מבעד להגדרות של מנות משכל ותפקוד ביצועי או מילולי, אלא דרך הבטן והלב. אז התשובה שלי היא - כן. בטח שאפשר לעזור לו, ויפה שעה אחת קודם. צריך כוח, פניו?ת ואמונה. שולחת לך כוח ועידוד ליאת