היטפלות של ילדים לבני בגן חדש

בני (עוד חודשיים בן 4) התחיל גן עיריה השנה, טרום חובה+חובה, וההסתגלות שלו קשה. יש לו נטיה להיעלב כנראה יותר מילדים אחרים (לא ראינו את זה בגן הפרטי), וכנראה שהוא בוכה בגן כשאומרים לו דברים שהוא רואה כפוגעים. במפגשים לא מתוכננים עם ילדים מהגן בגינת המשחקים אחרי הצהריים, אנחנו רואים שהם (כל פעם ילד אחר) ניגשים אליו כדי להגיד לו מילים שיגרמולו לבכות. בד"כ הילד מהגן מביא ילד אחר כדי להראות לו "תראו איך אני אומר ל-XXX די והוא מתחיל לבכות". דיברתי על זה עם הגננת אבל היא לא יודעת כיצד לנהוג, וגם אמרתי לבן שלי שכדאי לו להמנע מלבכות בגן, אבל זאת נראית לי משימה בילתי אפשרית בשבילו :-( הוא לא הכיר אף ילד מהגן לפני תחילת השנה, ואני מפחדת שהיחס הזה של הילדים ימנע את האפשרות שגם יהיו לו חברים שם (כי גם ילדים שיכולים להיות חברים שלו יתרחקו ממנו לאחר שיראו שאחרים צוחקים עליו). מה אפשר לעשות (מצידנו ומצד הגננת)?

שלום יעל, הנטייה להיעלב ולבכות מכל הערה אמנם מכבידה על בנך מאד, אך בצד זה, נושאת עמה גם תועלת. כאשר אנחנו בעמדת הקורבן, הצד האחר לעולם אשם ואחראי לסבלנו, והוא בחזקת 'חייב'. כדי לא להפוך את בנך ל'קורבן' כרוני, חשוב לעשות מאמץ ולסלק את כל הרווחים מהמצב. ולהרחיב את טווח אפשרויות הפעולה/תגובה שלו. כרגע, הוא משתמש בבכי כדרך לגייס אהדה, פיצוי ומעורבות מצד המבוגרים. אני מציעה לבחון שוב את תגובות המבוגרים למצב, ולנסות להגיע לכך שיוכל לפעול בכוחות עצמו. לדעתי, אין טעם לבקש ממנו לא לבכות ליד הילדים (כי זה לא מעשי), ובמקום זאת, לנסות לעבור למדיניות של תיקוף, הכלה ועידוד - "אני רואה שנפגעת ומצטערת על כך. אני סומכת עליך שתדע להסתדר"; "זה באמת מעליב כשצוחקים עליך. אתה צודק. אבל אין לי מה לעשות עכשיו" - המסר שמאחורי הדברים הוא "אני יודעת שקשה לך, אבל אני לא מתכוונת לפתור לך את העניינים, להתערב או לפעול במקומך". במידה וגישה זו אינה מוכיחה את עצמה, והבכי נמשך במצבים הללו, שווה לקיים התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. שנה טובה ליאת