ילדה שאומרת שהיא פחות אוהבת את אמא

שלום ליאת, שאלתי אותך אתמול שאלה וקיבלתי תשובה נהדרת. אז קודם כל תודה, ושנית- שאלה חדשה... : הבת הבכורה שלנו בכיתה ב'. היא מאוד חכמה (ואני אובייקטיבי...). היא נוטה להגיד לעיתים לאמא שלה שהיא אוהבת אותי יותר. לא נראה לי שהיא אומרת את זה על מנת להניע את אמא שלה לאיזו פעולה, או כנקמה על משהו, אלא שהיא באמת חושבת ככה. בכל מקרה, אמא שלה מאוד נפגעת מזה. היא משקיעה המון בילדים ונמצאת איתם שעות רבות ביום (עובדת משרה חלקית). לעומתי, שאני רואה את הילדים אולי שעה ביום בממוצע וגם זה בשלב המקלחות וכדומה... האמא טוענת שגם אם הילדה לא תגיד שהיא פחות אוהבת אותה, או יותר אוהבת אותי - זו עדיין התחושה של הילדה גם בלי להגיד. זה כבר כמה שנים ככה. מה הדרך הנכונה להתמודד עם זה?

שלום חגי, הסיפור שלך העלה אצלי אסוציאציה מעניינת - אתה יודע, כאשר אנחנו נמצאים בחדר עם טמפרטורה נעימה, תאורה נוחה, עם רמות חמצן אופטימליות, אף אחד מאיתנו לא יגיד ככה סתם "אוי, אני מת על החמצן הזה!". אם, לעומת זאת, ייקחו מאיתנו משהו מכל זה, ופתאום לא יהיה מספיק חמצן/אור/חום, נרגיש אבודים ומבוהלים. אימהות טובות הן כמו חמצן. הן כה מובנות מאליהן, גורמות לילד להרגיש טוב מבלי להבין אפילו למה, וכל זמן שהכל בסדר (ממש כמו במקרה של האוויר שאנחנו נושמים) לא ממש שמים לב אליהן. מבלי לגלוש להעלבות, אבות המגיעים בסוף היום לשעת הכייף לפני השינה, נחווים כמצרך נדיר ויקר, והוא הופך יקר עוד יותר בגלל שהוא אף פעם לא שואל אם היו שיעורים או אם החדר מסודר. אני מציעה לא להתרגש יותר מדי ממה שנראה כמו אפלייה או העדפה של אחד ההורים, ולא לנסות להתחנף או לשחד את הילדים בתגובה. ילדים צריכים את שני ההורים, גם את זה שמקפיד לחנכם ולדרוש מהם ביומיום, והם אוהבים אותם בדר"כ באותה מידה, גם אם באופן שונה. מבחינתי, הדרך הטובה להתמודד עם זה היא פשוט להפוך את הנושא ל'נון-אישיו'. בשמחות ליאת