טיפול פסיכולוגי

אני אמא של ילד בכיתה ז. לפני שנה וחצי הלך בני לשיחות עם פסיכולוג על רקע קשיים בקבלת מרות. הטיפול הופסק כעבור חצי שנה משום שאינני רואה תוצאות או התקדמות. הוא אינו מדבר על הטיפול ורק אומר שזה בסדר. החלטנו להפסיק את הטיפול. אני מוכרחה לומר לך: אני ממש פסימית לגבי טיפולים פסיכולוגיים, אם יש תוצאות הן נראות בטווח הרחוק, ויש מקרים שאין שיפור כלל. מה לעשות בעיניין?

שלום לך אמא של עמית... (ליאת, אני מקווה שזה בסדר שהגבתי).. קראתי את דבריך, והרגשתי ממש צורך חזק להגיב מפני שעלה בי הצורך להסביר לך מה קורה בטיפול, בקשר למה שסיפרת על הבן שלך.. אני בת 25 ואני בטיפול פסיכולוגי כבר 5 וחצי חודשים..כמובן שהסיבה שאני בטיפול ושבנך בטיפול היא לא אתה סיבה, אבל זה לא משנה.. אני רוצה לספר לך שמשהתחלתי את הטיפול, הציפו אותי כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה מחשבות...אין מה לעשות..הנגיעות בנפש עושות משהו.. אני מרגישה שהטיפול שלי, זה עולם נרד, אחר, משהו שהוא אך ורק שלי ביחד עם המטפלת שלי..ההורים שלי בכלל לא יודעים שאני בטיפול כי אני לא מספיק פתוחה לשתף אותם בשום דבר...והחברות שלי שכן יודעות, אם הן שואלות איך היה, או משהו בסגנון...אני עונה בסדר וזהו...לא בא לי לשתף בתחושות שלי ובחוויות שלי... לדעתי זה לגיטימי שבנך לא מדבר על הטיפול..במיוחד שהוא קטן ולא יכול לתרגם במילים את החוויה עצמה ואת התחושות הנגרמות לו מהטיפול..זה שהוא עונה בסדר, נשמע הגיוני... אבל..אחרי כל החפירה הזו, מה שאני מנסה להגיד..זה.. שבגלל שהמסגרת הטיפולית הזו, כל כך אישית ואינטימית ומלאה בעוצמות, לא תמיד אפשר ורוצים לשתף ולהסביר מה קורה שם.. אבל מה שכן אפשר לדעתי לעשות (עלי זה היה עובד), זה להראות לו שאכפת לך מזה שהוא הולך לטיפול..שאת מתעניינת..אבל לעשות את זה בקצב שלו...לא לשאול בצורה ביקורתית או שיפוטית, לא להתעקש יותר מדיי..אולי את יכולה לשאול אותו בהתחלה שתי שאלות בודדות, כמו איך היה, מה עשיתם הפעם,...ובפעם הבאה להוסיף עוד שאלה ועוד שאלה..וככה כאשר תראי עקביות באכפתיות, הוא ירגיש שאת באמת רוצה וקשובה לדעת מה עבור עליו...הוא יותר יסמוך עלייך בקטע הזה ואפילו אולי "ינדב" מידע יותר מעצמו.. טיפול פסיכולוגי הוא תהליך...קודם כל צריך להתרגל לעובדה שצריך לשתף אדם אחר, זר, מבוגר, בחיים האישיים שלך...לפעמים חודשים שלמים עובדים רק על בניית אמון שיאפר פתיחות שתאפשר נגיעה בבעיות ועובדה עליהן... התוצאות בד"כ לא נראות אחרי תקופה קצרה כמו שתיארת.. כל מה שכתבתי הוא מנסיוני האישי בלבד בתור מטופלת ומתוך החוויה האישית שלי.. שיהיה בהצלחה ונראה מאוד שאכפת לך ממנו ושחשוב לך לפתור את בעייתו.

שלום אמא של עמית (ושלום גם פיונה) לצערי, דילגתי עליכן מבלי לשים לב לכך. אני מתנצלת על כך. ולעצם שאלתך - טיפול פסיכולוגי, כמו טיפול רפואי או משפטי, לא תמיד יכול להבטיח מראש הצלחות של 100 אחוז. לא כולם מתאימים לטיפול, ולא כל טיפול מתאים לכולם. מחקרים שבחנו מהם הגורמים העיקריים שיכולים לנבא הצלחה, עמדו על כוחה של הברית הטיפולית, דהיינו, הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. כשמדובר בטיפול בילדים, הסיפור מסתבך אף יותר, מאחר והברית הטיפולית רחבה יותר: ישנו הקשר הטיפולי מטפל-ילד, וישנה התקשרות נוספת בין הפסיכולוג להורי הילד, שהיא מורכבת ועדינה יותר, בהיותה כוללת את חוזה התשלום, ואת הקשת הרחבה של הרגשות המתעוררים אצל ההורה ואצל המטפל, זה כלפי זה, סביב סוגיית הטיפול בילד. במצבים של יחסים בעייתיים בין הילד להורה, ושאלות של סמכות ומרות, קשת הקורים העדינה הנטווית בין הילד לפסיכולוג שלו, עלולה לעורר בהורים תחושות קשות של כישלון, אשמה, וייאוש - בעיקר אם ההתנהגות המרדנית כלפי ההורים נשארת. זוהי שעת מבחן אמיתית, ולא תמיד ההורים יכולים להכיל אותה ולחכות בסבלנות למה שיבוא בהמשך. לפעמים טיפול נכשל מסיבות אחרות לגמרי, הקשורות במטפל, בקשר, בכימיה מול ההורים, או מכל הסיבות גם יחד. בעיני, כישלון של טיפול אחד לא תמיד יכול לנבא את תוצאותיו של טיפול אחר או טיפול בכלל, וכמו שכתבה פיונה, לא בטוח בכלל שמה שחווית ככישלון נתפס ככזה גם בעיני בנך. מעודדת אותך לשוב ולנסות. בהצלחה הפעם ליאת